 כינוי:
שין גימל בת: 31
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לפחות יש מה לעשן?
בגיל 18 כשחבר שלי לשעבר נפרד ממני הוא התחיל לצאת עם מישהי אחרת מישראבלוג
המישהי הזאת ניהלה בלוג שרובו היה סקס אבל רק בדיעבד גיליתי שהיא כותבת עליו. זה היה עוד רגיש ואפילו התקשרתי אליו בוכה וצורחת למה הוא נותן לה לרשום דברים כאלה כשאני רואה. באותו רגע הייתי בטוחה שזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי באינטרנט.
היום אני מפחדת מהאינטרנט
אני מפחדת גם לרשום כאן אבל פוסטים מתנהלים בראשי כמעט כל הזמן. אם הייתי יכולה להעביר את המסקנות והמחשבות שלי היה יכול לצאת אחלה ספר, אבל לא, אני מפחדת. אני גם מפחדת לצייר כי אני יודעת שאם אצייר אני אקיא את מה שיושב לי בלב
שנה ו28 יום עברו מאז שהכרתי את ההוא שחשבתי שיהיה בעלי, הראשון שהיה לי רגש אהבה אמיתי אליו מזה שנים, פוסט טראומטי מהצבא שעזב אותי כי בעבר הייתי עם יהודי-נוצרי מיפו. אני בכלל לא חשבתי על זה שהוא ערבי. וגם אם הייתי משוכנעת בזה בודאות לא הייתי מספרת את זה לפוסט טראומטי. לאחר שבועיים הוא התחיל לצאת עם מישהי
בספטמבר שוב חיטטתי לו בפייסבוק, ולא רק שהם עשו "במערכת יחסים" (שזה מגוחך חברים זה כמו לצעוק במזדרון כיתה ו' "יש לי חבר!!!!") הם גם טסו לספרד. באותו רגע הייתי משוכנעת שזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי באינטרנט
מחקתי את האפליקציה מהפלאפון והיום אני בקושי נכנסת לפייסבוק
אם היום אני מרגישה סטוקרית, פעם הייתי עוקבת בפייסבוק של הפאנקיסט, מי שקורא כאן יכול להזכר באובססיה שהייתה לי אליו לפני שנתיים, משהו לא נורמאלי שאפילו אני ידעתי שאלו לא רגשות אהבה אלא אובססיה
לא יודעת איפה הייתה התפנית שהסתדר לי המוח ויצאה לי האובססיה הזאת. אולי כי תמיד ידעתי שזה לא אמיתי
לפני 5 דקות ראיתי תמונות שלו עם חברה שלו בפיסבוק. כל כך כעסתי על עצמי שבזבזתי עליו חלק נכבד מהבריאות הנפשית והגופנית שלי
אבל מה לגבי האובססיה השנייה? שלה כן היה פוטנציאל? יותר משנה עברה. לפני שנה בכיתי לאמא שלי בפחד שאני מפחדת שזה "יתקע" לי. שאני לא אשתחרר ממנו בחיים. היא אמרה לי שזה יעבור עם הזמן אבל אני לא חושבת שהיא העריכה נכון את העיוות הרגשי שלי
למה אם אני רואה את העולם בכזה גוון שחור וריאלסטי, למה אני נופלת בפח האשליות של מערכות היחסים?
שכשאתה פוגש את ה"אחד" זה בהכרח צריך להיות אהבה במבט ראשון? רוצים להיות ביחד כל כל כל כל הזמן?
גם איתו, כשחשבתי שהוא האחד שלי אחרי שבחיים לא הרגשתי, הייתי צריכה מרחק. אני מנסה להזכיר לעצמי שהזיכרון לא בהכרח תאם את המציאות.
כן היה לי טוב, אבל גם הייתי צריכה את הלבד. אני זוכרת שהוא הציע מראש להפגש ליום אחרי וקצת התבאסתי כי רציתי קצת מנוחה
אני חושבת שכל כך רציתי ביחד עד ששכחתי שאני בכלל טיפוס של לבד
יותר משנה עברה וזה הכי הרבה שאני מסוגלת לכתוב עליו. אני ממציאה לעצמי אמונות, חשבתי שאם אעלה את זה על הכתב זה יתקע. אבל השיטות שלי לא עובדות מסתבר וזה נתקע במילא
כל הפוסט נכתב ברגשות אשם גדולים כי התחלתי לצאת עם מישהו חמוד וההשוואות שאני עושה הן עם ההוא בלתי נמנעות ולא הוגנות אליו בכלל
אני מחבבת אותו מאוד אבל בו זמנית מנסה לרסן את החיה שבי, את העצבים המתפרצים. הוא כל הזמן מחבק אותי וזה בסדר, אבל מספיק פעם אחת שאני ארצה לקום ויהיה לי קשה כי הוא מושך אותי אחורה אני מתפרצת. מדהים איך בשנייה אני נדלקת ומכבה את עצמי (לא כי אני נרגעת טבעי)
אחרי כל פעם שאני מתעצבנת אני מסתכלת עליו ובא לי לחבק אותו ולבכות
קשה לי עם זה שהוא "טוב" מידי. מבטל את עצמו בשבילי. זה נשמע חלומי אבל בפועל אני בתחושה של לא נעים לי כי אני לא מצליחה לתגמל אותו. לא כי אני חייבת, אני באמת רוצה שיהיה לו נעים אבל מסתבר שהנעים שלו הולך לפי הנעים שלי ואז כבר לא בא לי כלום
זה תקף גם לתחום המיני. אני מרגישה חוסר איזון ואני מרגישה ככ רע עם עצמי שאני לא מצליחה לספק אותו עד שאני נמנעת ממצבים מיניים
איך אני יכולה להסביר את זה שכשאנחנו ביחד אני מרגישה קצת מועקה אבל כשהוא הולך אני פתאום הרבה יותר מחבבת אותו?
הקטע הכי דפוק הוא שאני הכי מחבבת אותו כשהוא ישן
יש בזה משהו כזה חסר אונים וחשוף כמו כלבלב קטן ורק בא לי לטפס עליו אבל כשהוא קם ונוגע בי אני מתמלאת ברגשות רעים ועוזבת את הסיטאציה כי בסוף כנראה אני שוב ארגיש רע וכבר יורד לי
כוס אמק עם האהבה האמיתית שלכם. של האהבה ממבט ראשון ומדברים על הכלללל כל הלילה והסקס מדהים מזדיינים 8 פעמים גומרים 10
שאלתי את דודה שלי שחמסה חמסה נמצאת בזוגיות הכי יפה שראיתי בחיי, אם היא ובעלה מדברים הרבה או דיברו כל הזמן כשהם התחילו להיות ביחד. היא אמרה שלא
שאלתי אותה אם היא התחילה לצאת איתו בידיעה שהיא רוצה להיות איתי for ever והיא בכלל אמרה שהיא לא ככ התלהבה ממנו בהתחלה
אז בעצם.... כמה זוגיות מהסרטים אני מכירה אישית ולא דרך הרשתות החברתיות והטלוויזיה? אחת. והיא לא בהכרח עומדת בחוקים שלכם
| |
הסוף
כל הסיפור מהפוסט הקודם מאוד מערער אותי. יש לי שאלה אחת בראש שחוזרת שוב ושוב, וזאת אפילו לא שאלה כועסת. זאת שאלה תמימה.איך? איך אהב אותה ולא אותי? איך כמעט גר אצלי, שיגע לי את הנשמה, ביקרתי אותך 9 פעמים באשפוז של חודש וחצי ועוד עזרתי לו לחסום אותה בזמן שהיו ברומן קצר, ואני וכל התלמידים במקום הלימודים שלי, נחשפנו להודעות האהבה ששלח לה, ולמילים שהיא קיבלה ממנו שאני לא קיבלתי מעולם. לפי מה שידוע לי הייתה בינהם "רק" נשיקה. וגם אם זה נכון, האם האהבה שלהם הייתה כל כך גדולה, שמספיק שהסתכמה בנשיקה? הוא אומר לי, "היא כישפה אותי", נתנה לו אהבה, מה שהוא צריך, לדבריו. ומה עם האהבה שאני הצעתי? אתם יודעים, לא הייתי יכולה לקרוא לו "ממי" כשהיינו יחד כי הוא נבהל מהרעיון הזוגי. מנגד, רואה שופך את ליבו בפני מי שמתעללת בי עוד מהתקופה שהיינו יחד.
זה גורם לי לחזור לשאלה שאני שואלת כבר שנים רבות.. האם אני ניתנת לאהבה? ואני לא מדברת על אהבה משפחתית או חברית. האם מישהו יוכל לאהוב אותי אהבה רומנטית אינטימית והדדית? אם הדרישות של ז' היו כל כך נמוכות עד כדי כך שהתאהב בפסיכוטית מתעללת בחברתו לשעבר, מה זה אומר על חוסר התאהבותו בי?
באתי יומיים משבוע שעבר וביומיים האלה אחרי שהצוות הבטיח לי שהיא לא תבוא (אבל היא תחזור) כמעט התעלפתי מהידיעה שאולי אראה אותו. מעולם לא עשו לי דבר כזה. ואני אפילו לא מאוהבת בו. הוא שלח לחברתי הטובה (מבלי לדעת שזאת היא) הודעה באוקיי-קיופיד, וזה דווקא היה משעשע אבל היא? היא???
אני מרגישה שלקחו לי שליטה על החיים רוב הדברים הרעים קורים לי כשאני על הספה בבית, ובזכות הטכנולוגיה המפוארת שלנו אני זוכה לראות את כל העולם שלי קורס לי מול העיניים במסך של הגלקסי 4 המחורבן שלי
וכל העניין הזה של האהבה... 6 שנים לא נאמר שאוהבים אותי. 6. פאקינג. שנים. היה אחד, אחד מיוחד ומקסים. שהוא הראשון שקראתי לו "ממי" מאז 6 השנים האחרונות. ופעם ראשונה בחיי שהרגשתי ביטחון עם גבר. ובפגישה השנייה שדיבר על מה יעשה ביומהולדת שלי כי חבר שלו מתחתן אותו יום (שלושה חודשים מאוחר יותר) דימיינתי אותנו מתחת לחופה אך פליטת פה קטנה, תמימה לחלוטין הבחור המקסים פוסט טאומטי מצה"ל אני יצאתי עם יהודי נוצרי מיפו הסוף
| |
החברה ההיא לא עונה לי ואני מתה מדפיקות הלבהבחור לא מתקשר ודופק לי הלב המחזור מאחר ודופק לי הלב אבל נוגה לא פה בבית והוא נשבר
ב30 לאוקטובר אני מתחילה מכינה באומנות, משהו ספונטני לגמרי שעונה על הצרכים גם הכלכליים שלי ביום אוריינטציה כשבאו כל התלמידים להכרות וישבנו במעגל, חזרתי כמה שנים אחורה לימי הבית ספר האומללים מגיל קטן מאוד בעיות חברתיות דיכאון וחרדה אבל ההבדל בין אז לבין היום הוא שאז הייתי חסרת אונים. רק עד גיל 16 שאובחנתי, חשבו שאני עושה "דווקא" וקיבלתי הרבה ירידות ממי שאמור להיות הכי קרוב אליי אבא ואמא ושוב לא דיברתי, כמו בבית ספר. ושוב דפק לי הלב כשהייתי צריכה להגיד את השם שלי בקול, כמו בבית ספר. ושוב חזרתי מדוכאת שבוזה ועצבנית, כמו בבית ספר. מה השתנה? רובם בני השכבה שלי, או שנתיים מעל או מתחת אבל באזור גילי. כולם אומנים שזה מזכיר לי את התלמידים בתיכון שהיה לאומנות. היו את הקליקות המיידיות בין ה"חזקים" בחבורה שיש להם ביטחון עצמי גבוה יותר אבל ההתבלטות המיידית שלהם גרמה לי ולעוד כמה אנשים שם לאי נוחות והסתגרות. אני מתה מלחץ שיתחילו הלימודים. אני לא מכירה שם אף אחד חוץ מחברה אחת שלא עונה לי. אני לא יכולה להתמודד עם זה בבית ואני לא יודעת איך אתמודד עם זה שם. יש לי תחושות קשות של נטישה ושכועסים עליי כל הזמן.
כרגע אני נפגשת רק עם הבחור הצעיר והעיניינים קצת התקדמו מהפעם האחרונה. בפגישה השמינית אחרי הרבה דפיקות לב ופאוזות פלטי מתוכי את המועקה שאני לא יודעת מה הקשר הזה ואני מבולבלת ובסוף יישרנו קו בנשיקה נפגשנו בחודש שאנחנו מכירים כמעט כל יום, מודה שמצד אחד יש "שגרה" של זוג שהרבה זה גם צפייה בתוכניות ומצד שני אין את הבטחון של זוג כמו שמות חיבה או לשתף ברגשות אחד כלפי השנייה או על תחילת הפגישה להיות מכורבלים, אין את זה. וביום ראשון משהו השתנה, הפגישה הרגישה לא טוב. ריחוק ריחף באויר וכשאני מרגישה חוסר ביטחון אני קופאת ונובלת. זה יוצר מצב שדבר גורר דבר ואם הכל היה בסדר והכל היה בראש, רק ההתנהגות שלי תוביל לתרחיש להתרחש. (מכאן והלאה נמחק הפוסט המקורי. מתלבטת אם זה אומר שחפרתי או שזה חרא פוסט)
והתרגלתי לטוב, טלפון כל יום, פגישה כל ערב. בול לחוסר ביטחון שלי. ואני רוצה שהוא יבוא, והוא לא מעיק עליי. בימים שלא נפגשים יש תחושה שמשהו חסר. אבל מאז יום ראשון ושתי הפגישות הבאות, השלווה והנחת הפכו לחרדה ולחץ נוראיים. הירידה בפגישות והטלפון שמתעכב, לפעמים לא יכולה לחכות ומרימה בעצמי. עד ה30 באוקטובר, הוא זה שיש לו חיים מבין שנינו. אני הכי סבבה כשאני לא מעוניינת במישהו. יש לי יותר ביטחון עצמי ואני פחות נזהרת כי לא כל כך אכפת לי. כשמגיע השלב שאני מתחילה לחבב, פתאום כל דבר מפחיד אותי. כל צעד משהו יכול לההרס. פתאום מרגישה כל כך מכוערת. מסתכלת עליו ואומרת, בטח ימאס לו מהר. בטח ימצא איזו יפיופה תיירת. במיוחד כשאני עם המשקפי ראייה, מרגישה מכוערת כמו בגיל 12. אבל אני אומרת לעצמי שהוא צריך לחבב אותי כמו שאני, גם עם משקפי ראייה.
תחושת מועקה. החברה לא עונה וזה מלחיץ במיוחד לפני פתיחת המכינה. הבחור פחות מעוניין שזה חונק לי את הלב והגרון נוגה לא איתי כמעט שבוע כי יש לה כנראה פריצת דיסק ואצלי בבניין יש מדרגות ואסור לה ואצל אמא שלי יש מעלית. אני חושבת שהתחושה הקשה נובעת גם מזה שהיא לא פה. כזאת שקטה אבל דומיננטית.
דברים שאני מוצאת באיביי:
ברכת שנה טובה תבוא בסוף דצמבר
| |
הראיונות שלי
ראיון הראשון ראיון לקשרהכרנו דרך האינטרנט, לא אפרט דרך איפה כי לא מתחשק לי. קבענו להפגש במקום נחמד שיש לי בו יחסית ביטחון כי הייתי לחוצה נורא, אומנם ייבשתי אותו בהרבה זמן של התכתבויות כי ככה גם היה לי יותר נוח להגיד בפירוש שאני לא מחפשת קשר מיני, לא מחפשת כלום כי אף אחד לא מסתתר מתחת לסלע אבל שאם כבר אז קשר הדדי עם רגשות ומונוגמיה. גם הוא אמר שמחפש זאת אבל הסקפטיות שלי גרמה לי להיות יותר קשה מהרגיל מה שבדיעבד דווקא לא מגיע לו שעה לפני הפגישה גילינו שתשעה באב וכל המקומות סגורים. הצעתי שניפגש בגינה ליד הבית שלי והוא הציע שיקנה יין מטיב טעם במחשבה הראשונה שראיתי אותו חשבתי איזה יפה הוא יהיה בארוחה המשפחתית ליד השולחן. במחשבה השנייה חשבתי שהוא בטח חרטטן ואין מצב שהוא מחפש מישהי קבועה כי מהניסיון שלי בחורים יפיופים הם או בזוגיות או חרטטנים שמפחדים מקשר או הומואים. כשראיתי וקלטתי אותו ואת הוייבים והעדינות שלו ואת הדשא שלא גזמו חודשים הצעתי שנעלה אליי בתוספת ביצ'ית של "אני לא רומזת משהו"
היה חיבור טוב, דיברנו הרבה ולא היו רגעי שתיקה. עישנו ושתינו ובגלל ההתכתבויות הרבות שלנו גם היינו יותר פתוחים מפגישה ראשונה בד"כ, אבל אני... אני נפגעת בנים קקות. כל הבחירות שלי היו כל כך שגויות וכל כך נפגעתי שאני אפילו לא לוקחת בחשבון שיכולים לרצות אותי. זה כל כך לא הגיוני מבחינתי שאני מקשה על הצד השני עם הסקפטיות שלי. לא הבנתי איך הוא יכול להיות כל כך חמוד מפנים ומבחוץ.
גילוי נאות: אני לא שותה ומעולם לא השתכרתי. מידי פעם אני שותה יין אדום ככה בארוחות שישי פעם ב.. כי זה גם טעים לי וגם לא עושה לי כלום שזה מוצא חן בעיני. אני אומנם מעשנת אבל לא שותה. באוירת הערב ותוך כדי השיחה גמרתי 2 וחצי כוסות יין. הכל מיוזמתי ומבחירתי כמובן, לא נמזג שום דבר שלא מרצוני ואף לחץ חברתי לא הופעל פה. לא הרגשתי ממש כלום עד שפתאום הרגשתי ממש גרוע. לא הייתי שיכורה ולא בראש פשוט מאוד מסוחררת עם בחילות נוראיות. ביקשתי שנעבור לספה אבל לא שיתפתי אותו שמפנים אני מרגישה כאילו אני גוססת. הוא נישק אותי ולא נרתעתי, אבל גם לא היה לי אויר ועם הבחילה כמעט הקאתי לו בפה. רצתי לשירותים להתרענן בקריאות "סליחה סליחה שאני ככה" תוך כדי שהוא מפציר בי להפסיק להתנצל. בשירותים ראיתי שאני רטובה לגמרי מזיעה ונראית כמו אחרי לידה, חזרתי לסלון ואמרתי לו, בסקפטיות כמובן, שלא יבין לא נכון אבל אם זה בסדר שנעבור לשכב במיטה כי אני ממש לא מרגישה טוב. הוא חיבק אותי, בעדינות, ולא נרתעתי. לא נרתעתי. שזה ראוי לציון ומינימום מדליית ארד (בשבילו). גם לא הרגשתי עליו שהוא מתבאס על הפגישה ומתחרט שבא, הוא באמת היה בסדר עם זה. לא סיפרתי לו את הבעיות שלי אבל הוא קלט את חוסר הביטחון והשפיטה העצמית והערך העצמי הנמוך וכמה שאני קשה עם עצמי (יופי, אחלה יחצון עצמי)
כשהרגשתי יותר טוב היינו במצב יותר אינטימי (אל תעופו, לא היה הרבה.) והוא עדין ומנשק(!!) ומחזיק את היד אבל לא יכולתי שלא לחשוב על הפ' ועצב התמלא לי בלב שאני לא מרגישה את אותן התחושות ושהנשיקה לא מסונכרנת באופן מושלם כמו איתו. אבל אני מניחה שנשיקה זה כמו ריקוד וצריך ללמוד את הקצב אחד של השנייה עם הזמן. הוא לא לוקח מאליו. הוא לא לוקח מאליו שמותר לו, שאני רוצה, שזה בסדר מבחינתי, שמגיע לו. הוא ביקש ממני פאקינג אישור להוריד חולצה. בעוד מהניסיון הקודם זה בכלל לא שאלה, מה, אם היא פה אז היא רוצה (לא.), אבל הוא שם את הצרכים שלי קצת לפני הצרכים שלו. בנים אם אתם קוראים את זה, התחשבות כנה ואמיתית זה סקסי בטירוףףףף
איכשהו בילינו יחד 6 שעות והוא נרדם. ניסיתי כמה פעמים להעיר אותו בשעה מאוד מאוחרת כדי שילך. בעוד כמה שעות יהיה לי ראיון עבודה וגם לא הרגיש לי בנוח שישן אצלי, לא משנה כמה הוא חמוד. גם הרגשתי שזה יכול להרוס מה שלא בטוח שיבנה. הוא קצת נפגע שהייתי כל כך החלטית לגבי זה שילך אפילו שהיה גמור וניסיתי להסביר את עצמי
כשהלך הקאתי את החיים שלי. שתינו יין אדום וזה נראה כאילו מישהו נרצח בתוך האסלה. סליחה.
עכשיו אני קלישאה מהלכת מהעמוד בפייסבוק הזה "הגיון של אישה" או משהו כזה. כל שעה שעוברת ואין הודעה זה חורץ גורלות. נפגעת שזה לא דבר ראשון שעושה על הבוקר ואיך הוא לא הציע להיפגש שוב. וכמובן שמאשימה את עצמי והאופי המחורבן שלי ולמה הבאתי אותו הבייתה בפגישה הראשונה. לפחות עם הפ' אין לי ציפיות שיצור קשר, עד לפני חודשיים חיכיתי חצי שנה.
ראיון שני- ראיון עבודה לא אפרט מלעשות נאחס. יש לי מזל חרא
| |
לא מעניין
אני מקלידה ומוחקת מקלידה ומוחקת ובגלל שהשיטה של לנסות לנסח משהו פשוט לא עובדת לי אז אני פשוט ארשום את זרם המחשבות שמתרוצץ לי בראשהמטפלת שלי הצביעה על בעיה נורא גדולה שלי שאני נמנעת אני פשוט נמנעת מכל דבר שעלול לגרום לי להרגיש רע או אי נוחות, אני מנסה לעקוף אותו לא משנה כמה זה לא נוח כשלעצמו רק שלא אצטרך להתמודד איתו וזה בדיוק מה שאני עושה תוך כדי הכתיבה שהיא בעצם המחשבה שלי, שגם במחשבה אני מנסה להמנע מלהזכר כי אז אתחיל להסריט סרטים מחדש, אני אולי מובטלת אבל גם במאית ותסריטאית במשרה מלאה אתמול אחרי כמעט 7 חודשים פגשתי את הפ' וכל מה שבניתי לי בראש, כל האינטימיות הנדירה, כל נגיעה כנה ואמיתית וכל החוויה שלא מרגישה כמו "זבנג וגמרנו", שום דבר מזה לא התרחש אתמול וכמעט התעלפתי רגע לפני שפתחתי את הדלת. ראיתי אותו הולך מולי לפני כחודש וחצי ברחוב אבל לא פגשתי אותו פנים מול פנים. ואם לא הייתי ככ בלחץ לפני והייתי מביאה אותו והוא לא היה בא ברגל אולי הוא גם היה מחבק אותי בכניסה כי לא היה מטפטף מזיעה הוא סיפר לי מה שעבר עליו, על המעצר ומה עכשיו ואני אמרתי לעצמי בראש לפני שאם יספר לי על זה (ידעתי על זה מגורם אחר, לא אמרתי לו כי לא רציתי שירגיש אי נוחות. מנגד לא הייתי יכולה לזייף פליאה) אספר לו על החשמל. כולם אמרו לי: "לא! ל-מה?" וגם תוך כדי לא ככ ידעתי מה לעשות אבל נמאס לי להסתיר ממנו דברים וגם עם הזיכרון החרא שלי לא כדאי שאתחיל לשקר כי בטח לא אזכור את השקר וזה מה שהיה והוא יכול לאהוב את זה והוא יכול לא. בפועל הגישה הזאת לא פעלה לי כי כששאל מה היה איתי כל התקופה זה נשפך החוצה תוך כדי שאני רצה לפינת הגילגול להכין אחת שתגאל אותי מהבושה ותוך כדי רעד שלא היה לי בחיים כשסיפרתי את הסיפור הזה בעבר.
גם כשהוא מזיע ומטפטף מהשיער רציתי לעלות עליו ולנשק אותו. אולי משהו ביצר הטבעי שלנו בתור חיות. אולי סתם התגעגעתי טון. שמתי "במיוחד" גופייה בלי חזייה שזה הכי פלירטוט שיכול לצאת ממני בתקופה הזאת וגם ההצעות הבלתי פוסקות שלי שיעשה מקלחת בתקווה ויצטרך עזרה לא עזרו. גם התנוחה שישבתי בה ושפת הגוף ששמתי אליה יותר לב מהרגיל לא עזרו אבל מנגד גם כשהיה צריך או יותר נכון די חייב לחזור חזרה הבייתה (חלק מהתנאים או משהו) הוא משך ומשך את הפגישה. כל נגיעה שלנו מתרחשת כשאנחנו הולכים לישון וממש כלום לפני, שזה יכול לקחת כמה שעות. במקרה הזה לא היינו הולכים לישון ביחד אז מראש התכוננתי לתרחיש הזה. אבל ככ ציפיתי וכל כך הייתי צריכה את המינימום אינטימיות הזאת ולא להרגיש כמו חור שחור נפשית ופיזית. ניסיתי לצוד כל מיני סימנים שאוכל לשער מה הוא מרגיש אבל נראה שדעתו הייתה מוסחת לא פחות, אז היו גם המון רגעי שתיקה שהכניסו אותי ממש לאמוק במחשבות שלא הפסיקו ככה שאם התחלתי לחשוב מה להגיד פשוט התחלתי למלמל בראש "תגידימשהו תגידימשהו תגידימשהו" בלי הפסקה ואז היה יוצא לי איזה משהו מטומטם שאז אני ממש שונאת את עצמי.
לקראת סוף הפגישה שאל מה אני עושה מחר כי אולי יהיה בסביבה. נורא הקל עליי לשמוע את זה כי אולי תהיה פעם הבאה כדי לכפר על מה שקרה פה. או מה שלא קרה פה. ראיתי שמישהו עבר על פוסטים מהעבר וכשנכנסתי לאחד הקישורים היה כתוב שם עליו וזה היה מעל לשנה. זה גרם לי לחשוב מה חושב מי שקורה את זה ברצף, אז ועכשיו, כמה פתטי זה בטח נראה
אמרתי לאמא שלי שאולי אני נתפסתי לאו דווקא אליו-אליו אלא למה שהוא מייצג כרגע עבורי שהאמת הלא נעימה היא שהוא האחרון שאיתו הרגשתי ואחד המעטים (אולי 1 מ4) שאיתם הרגשתי את האינטימיות הזאת. הצורך והנזקקות לתחושה הזאת לבשה את הצורה שלו אבל אני יודעת שהצורה חייבת להשתנות. וגם אם לא תצא מזה זוגיות, לפחות שיהיה כבוד, והבנה שהאהבה שלי לא מובנת מאליה
ובסוף לא נמנעתי מלהתמודד עם אירועי אתמול. היום לא היה קשר ואני לא יודעת אם יהיה אבל עכשיו קצת קשה לי להתנחם בזכרונות כי הזיכרון הכי טרי הוא האכזבה למרות שאי אפשר להגיד שיצר איתי קשר בשביל הסקס. שזאת חצי נחמה
תמונה של החדר שלי בגיל 14 שמצאתי על המחשב עוד בתקופה שלא הייתה מצלמה בפלאפון אחח הרבה יותר קשה היה להיות בודד בבית ספר פעם
| |
I want love won't bring me down, won't break me up, won't fence me in
הלילה היה לי חלום מיני על החבר הראשון שלי בגילאים 14-16 וקמתי ממש עם צוואר תפוס ומצברוח מחורבן כמו כל פעם שיש לי חלום מיניוזכור לי בחלום בעיקר שאני מסתכלת על הפנים שלו אבל לא הייתה שום משיכה ולא הייתה לזה שום משמעות מינית מבחינתי פשוט הרגשתי שככה(בחלום עצמו) אני מנסה לכפר על המעשים שלי ומנסה להתנצל בדרך הספציפית הזאת (חבל שבמציאות אי אפשר לעשות למישהו ביד והוא פשוט יסלח לך)
ואני מאוד מאוד אהבתי אותו, והכל היה נורא פשוט. הכרנו דרך הבלוג שפתחתי ב2006 לקראת סוף גיל 13
ועכשיו בכתיבת שורות אלו נופלת עליי ההבנה שאהבתי בחיי שני אנשים. ואת שניהם הכרתי דרך הבלוג (אחד הקודם והשני מהבראשית של הבלוג הזה) אולי זה יפתיע חלק מהאנשים לנוכח האובססיביות שלי והעקביות באזכורים שכבר מביכים אותי בפוסטים, אני לא אוהבת את הפאנקיסט. אני אולי מאוהבת בו, אני אולי מתגעגעת בטירוף אני אולי רוצה להכניס אותו מתחת לשמיכה ולחבק אותו עד סוף החורף, אבל אני לא אוהבת אותו אהבה אמיתית, שכן אני חושבת או אולי מנסה לשכנע את עצמי, אמורה להיות לפחות בקצת הדדית.
והנה וידוי גדול אפילו עוד יותר, שהפעם האחרונה שאמרתי למישהו שאני אוהבת אותו ומישהו אמר לי שהוא אוהב אותי הייתה לפני 5 שנים מאז האמת לא הייתה לי מערכת יחסית ממש רצינית, אולי יציאות פה ושם ומערכת יחסים אחת של כמה חודשים ומונוגמיות עם מישהו שגר כמה בתים ממני, ולמרות שהיינו נפגשים ומדברים ושוכבים רוב השבוע רק אחד עם השנייה, לא באמת הצלחנו להתאהב (לא שזה כזה פספוס) וגם לא הכרזנו על רגשות כוזבים או נתנו לקשר שם רשמי, אולי לא רצינו להודות שאנחנו לא רוצים את השני כפרטנר קבוע. האמת שאני לא זוכרת איך זה נגמר אבל זה נגמר ממש רע, וכל פעם שאני רואה אותו למטה ברחוב הוא מתעלם מקיומי. אבל זה באמת ממש ממש מעניין לי את התחת.
היו לי הרבה קראשים והדלקויות והתאהבויות מפתיחת הבלוג ב2010 ועד עכשיו, ולכל אחת מהן היה כאן שם קוד, כמו "האופה", "החמוד מהקפה", "האוס" הצלם" "הפאנקיסט" אבל אף אחד מהם לא הגיע לרמה של אהבה. אבל לא בגלל שלא רציתי או לא הייתי יכולה, הם פשוט לא אפשרו לי.
ועוד משהו שיוכל להפתיע חלק מהאנשים, אני יודעת מתי לא רוצים אותי אני יודעת מתי שמים עליי זין (תרתי משמע) ואני יודעת מתי רוצים אותי ומתי לא, ודווקא הערך העצמי הנמוך נוטה יותר לשלול אופציות שכן. החזות הצעירה ואולי התמימות שמתפרשת ממנה יכולה לגרום לכמה דושים לחשוב שהם יכולים למרוח אותי כמו "השחר" אבל גם אם זה למטרת ניצול וסיפוק אני מודעת לזה, גם אם הם חושבים שלא. כבר בגיל 17, לצערי באיחור קל הבנתי ש"הצלם" אומר את אותן מילים ונוגע באותם מקומות לכמה בנות שונות במקביל אליי אז המשכתי עם זה עד שנמאס לי היה לי קשה לקבל את זה בהתחלה בהתחלה שרק "יצאתי לשוק" שיתנו לי ככה להפתח נפשית ופיזית אבל לא יאהבו אותי בכל מעודם וזאת לא תהיה זוגיות מאושרת. רוב המפגשים של רוב האנשים לא יובילו לאהבת אמת. והשילוב של זה שאני בקושי יוצאת+כנות מוגזמת ועבר בעייתי+הווה לא משהו+בחירה נוראית בבחורים, אבל ממש נוראית= FOREVER ALONE ואם אני ככ מודעת איך אני אובססיבית למישהו שאני לא בקשר איתו ומשתמע מכך שברור שהוא לא מעוניין? אם הייתם איתנו במיטה הייתם מבינים. אבל אתם לא. איך אומרים, רק אלוהים ישפוט אותי? ואני אפילו לא מאמינה. אז בכלל
וואלה, אמרו לי את זה שנים. אולי אני צריכה באמת לצאת יותר. שמישהו יביא מלגזה ויוריד אותי פליז
ואם כבר הזכרתי את 2006, אז אני מעריצה את רובי מ2005 כשהייתי בת 12, וכשהייתי בת 13 יצא הקליפ שלו שהאמת אני לא סובלת את השיר "Rudebox" אבל הופנטתי מהז'קט שהוא לובש שם ובמשך 10 שנים ליטרלי חיפשתי פה ושם ז'קט של אדידס שחור עם פסים צבעוניים בלי הצלחה. ליד המלון שלנו באמסטרדם הייתה חנות יד שנייה שנמנעתי להכנס אליה כי שכחתי להביא כסף (אבל עדיין הוצאתי 500 שקל. הכל הוחזר לסבא) אבל משהו משך אותי רגע לפני הצ'ק האוט להכנס ושם מצאתי את הפרשס שלי שבחישוב סופי יצא 130 שקל וגם במידה הנכונה.
| |
געגועים ל
החלק הכי כואב הוא ההתגלגלות במיטההניסיון להרדם ולהשקיט את המחשבות גורם לכל הזיכרונות שנשארו לצוף לפני השטח ומתגלגלת כמו שווארמה כנגד כיוון השעון, קודם ימין אחכ שמאל ומכל הזיכרונות הכי רעים שבעולם, שגורמים לאנשים לקצת שוק או הרבה אי נוחות, הדבר הכי כואב הוא הזיכרון של כף יד על הלחי ומבט בעיניים של נשיקה ומבט, של נשיקה וכף יד על הפנים זה ממוטט אותי בשנייה, כמו זהבה בן, געגועים לחיבוקים חמים כן זה היה עכשיו עצוב לי נוראאאאאאאאאא
ומה הטעם בחדירה אם אין את הקשר הישיר שלמשך התהליך האהבה קצת הדדית יקח כמה שיקח, גם אם אלו שתי דקות הן שתי דקות של חסד אם לא נכנס לי לנשמה למה שיכנס לי לגוף
יש לי בראש זכרונות על התעללות והזנחה ואלימות מילולית ודיכאון ונטישה אבל הכי כואב הוא כף היד על הלחי, מלווה בנשיקה עם עיניים פקוחות
| |
אנשים יודעים עליי הרבה דברים כי כשאני מובכת או קצת בלחץ אני אומרת את הדבר הראשון שיש לי בראש שבד"כ הוא גם נורא אישיאבל יש דברים שהייתי רוצה שישמרו לעצמי כמו הבדידות וכמו הייאוש והחוסר ביטחון אבל כשאין עם מי לדבר בעולם האמיתי מה שנשאר זה לפרסם את זה באינטרנט
אבל יש דברים שלא ארשום, כי לפעמים דברים מתגלים כמו שאני מגלה. אולי באמת כמה שפחות אני יודעת יותר טוב. היום הייתי הדוגמא הבנאלית של "דיכי", לא יצאתי כמעט מהמיטה ולא דיברתי עם אף אחד ואני מוצאת את עצמי בוהה מול המסך וחוששת מכל מילה שתצא שמא תשמש לרעתי
ניסיתי כבר לכתוב פה כמה שורות ולא הולך לי אני מרגישה שהדמעות חונקות לי את הנשמה וכבר כואב לי הגרון אתמול בארוחת הערב סבתא שלי סיפרה שלפני שהיא וסבא שלי התחתנו ניסו לשכנע אותה לא להתחתן איתו כי יש לו טורט קל והיא אמרה לנו: "ובתכלס הם צודקים", אני כבר הייתי מעורערת לגמרי מגילוי של שעה קודם, קמתי בצעקות משולחן האוכל ותוך כדי בכי אמרתי שאם על שטות כזאת בצדק שלא צריך להיות עם מישהו אז מה זה אומר עליי. בדיעבד התגובה הייתה מוגזמת אבל אני הייתי מתודלקת לגמרי והיא פשוט הדליקה את הגפרור
זה הניגודים בראש בין הרצון והצורך לקרבה ואהבה והפחד מנטישה וחוסר אמונה שזה יבוא ויהיה הדדי וטוב גם עם המחמאות שקיבלתי מאנשים שאני באמת מעריכה את דעתם, כמו מי שקרוב אליי, הצייר ואפילו המטפלת אני לא יכולה לשאול את עצמי אם באמת ככה זה באמת או שהם פשוט מרגישים כלפיי אמפתיה, כי קשה לי להאמין שסוג האדם שהם מתארים ירגיש את הלבד הזה
מצטערת על הפוסט, הוא היה בכוח ומאוד חסכני בפרטים
| |
זה בכוח
הכתיבה כרגע מעוררת בי חרדה. בזמן כתיבת שורה זו אני במתח נוראי ודופק לי הלבכשאני מקבלת מחמאה אני נתקפת חרדות. שאחרי קבלת המחמאה, מושא המחמאה ישתבש ואהיה פחות מוצלחת ואעשה אותו פחות טוב, אז אני פשוט מפסיקה, אותה סיבה למה כנראה הפסקתי לצייר לפני כ-5 שנים
מעולם לא קיבלתי דבר על הכתיבה, חוץ מאנשים שנכנסו לחיי ולזכרוני (וקצת טראומות), אני כותבת כשמרגיש לי, דקה לפני שאני כותבת אני לא חושבת על כתיבה, לכתוב בשבילי זה קצת כמו להקיא. רוב הזמן אני סבבה אבל כשזה בא זה בא בבום ואז חייבים לרוץ ולשחרר את זה אבל ביום רביעי של שבוע שבעבר קיבלתי את המתנה הראשונה שלי על הכתיבה וזה מסוג המתנות האהובות עליי- אומנות
נפגשתי עם צייר שאני חברה שלו בפייסבוק כבר כמה חודשים, הוספתי אותו כי האומנות שלו גירתה לי את המוח והיה לי חלום רטוב שאקנה ציור שלו יום אחד אבל חוסר הבטחון שלי מנע ממני לשלוח אם יש מקום לראות את הציורים בלייב או בכלל אם המחירים שלהם תואמים לי את הכיס אבל לפני שבוע וחצי, כנראה כי אני מכשפה, הוא שלח לי הודעה כשבהיתי במחוברים בצ'ט של פייסבוק אם אנחנו מכירים והתפתחה שיחה שבה התעניין אם אני מציירת או כותבת. שלחתי ציור או שניים ובערך שלושה קטעים מהבלוג, שהייתי צריכה להגיע עד פבואר כדי למצוא משהו שהוא לא פתטי להחריד (מניסיון כנות מוקדמת ומוגזמת יכולה להבריח אנשים) והכתיבה נגעה בו וריגשה אותו ושאל מה הוא יכול לעשות כדי שישמח אותי בדרך מעודנת ומנומסת כמה שאפשר רמזתי שהציורים שלו משמחים אותי והוא אמר לי לבחור ציור. לא היה לי נעים לבחור ציור וזה היה נראה לי גם קצת חוצפה כי הוא מתפרנס מהציורים האלה ובטח יש כאלה שעבד עליהם יותר ויותר גדולים אז אמרתי לו שיגיד לי ממה זה בסדר לבחור והוא סיכם לבסוף שיבחר בעצמו. קבענו להפגש ביום רביעי אצלי בבית אז גם נכנסתי לסרטים והגנים שלי מאמא שלי התחילו לקונן לי במוח ולהגיד בטון החשדני והשונא אדם של "למה הוא בא לפה בכלל? מה האג'נדה שלו? למה שהוא יביא למישהי שהוא לא מכיר ציור מתנה?" אז שיתפתי כמה אנשים ליתר ביטחון בינהם שתי הדודות שלי just in case אני יכולה לסכם את הפגישה בכך שאני לא מתה על עצמי ויצאתי קצת פתטית ומפגרת כי נורא התרגשתי לראות אותו כי בתכלס לא היה אומן שעקבתי אחרי האומנות שלו והתלהבתי ממנה כמו שלו, מרוב שניסיתי להיות בסדר אולי יצאתי קצת עמה היו שלבים שהשיחה זרמה וצחקנו והיה לנו איזה רעיון על הקמת חברה חדשה סטייל קיבוץ שבה הוא המנהיג ואני מזכירת-על אז גם רשמנו קצת חוקים, היו רגעים שהרגשתי לחץ עליי לדבר, לא משנה מה רק לדבר וככל שאני חושבת על זה שאני צריכה לדבר המוח שלי מתרוקן עוד יותר וכל שנייה שעוברת הופכת את הרגע ליותר מביך ואז אני פולטת משהו מטומטם ומתחרטת שלא פשוט סתמתי. ברגעים שאין לי מה להגיד אני מנסה להרגיע את עצמי ולומר בראש שצריך שניים לטנגו ואם יש שתיקה זה אומר שגם הצד השני שותק והאחריות לא מוטלת רק עליי. לקראת הסוף ביקש לראות ציורים שציירתי בעבר והוא ככ התלהב שהציע לי שאתן לו את אחד הציורים שלי והוא יתן לי משלו (בלי קשר למתנה) היססתי ולא ידעתי מה להגיד כי הציורים נורא אינטימיים וקשה לי לשחרר וגם ככה בקושי הספקתי לצייר משהו. הציור הזה עכשיו אגב, זרוק בפינה של החדר (סנטימנטלית למות) הוא נורא החמיא לי ואמר לי דברים מרגשים מאוד ולא ידעתי ככ איפה לקבור את עצמי וגם אמרתי לו שמכל מי שהחמיא לי אי פעם, זה הכי מחמיא, והרגשתי איך אני מתחרטת על כל מילה בזמן שאמרתי אותה. גם הוא לא ככ ידע איך להגיב כשהלך, הייתי יכולה לסובב את הציור ששם אותו עם הגב אלינו כדי שאסתכל אחרי שילך. אני חייבת להודות שזה לא מבין הציורים שהייתי מסתכלת עליהם אבל הוא יפה ללא ספק והוא בעיקר מחמם לי את הלב כל פעם שאני מסתכלת עליו ויודעת שמישהו העריך אותי באמת באמת עם כל החרא והפתטיות והבעיות הנפשיות והמוזרות, וגם הרגיש אמפתיה ולא רתיעה. יש לי משהו על הקיר שאומר לי שיכול להיות שיש בי משהו בסדר
שלחתי לו הודעה תודה על התמונה ואהבתי מאוד וכבר תליתי במקום המראה על הקיר, שבדיעבד התחרטתי כי המיקום לא משהו ואני עדיין בסרטים שיראה זאת כחוסר הערכה, והוא אמר שתודה בשמחה והוא שמח להכיר ושאמשיך לכתוב ולצייר. רשמתי שאמשיך וכך נגמרה השיחה שהיה לה תחושה של שיחת סיום שזה קצת מעציב אותי כי היה מעניין, המעט שהיה.
ווווווווווווווווווווווווווווווווווו.............. לפינתנו הקבועה מה חדש עם הפאנקיסט??????????? אז כלום לא חדש עם הפאנקיסט, לא יצר קשר ורמת שבירות הלב שלי קבועה לא משנה כמה אני מעשנת או מתחשמלת. אבל שבוע שעבר בשלישי אמרתי למטפלת שלי באיכילוב שנמצאת קרוב למסעדה בה עבדנו יחד לפני 5 שנים, שאני לא יכולה להמשיך בשיטת ההמנעות הזאת ואני חייבת ללכת למסעדה לטבחית שעבדנו איתה שנינו (היא חלק מהצוות אבל תיפקדה כאמא והוא הולך לבקר אותה כל כמה חודשים) לברר אם היא שמעה משהו על מצבו, כי כמה דברים מוזרים קרו והוא גם לא תוייג באף תמונה מאז שנפגשנו בינואר והוא 98% מהזמן עם חברים והוא היה מחובר מלא לפייסבוק שהיו שבועות שלמים שהוא היה מנותק ובמוח שלי הוא מתעלס רצוף במשך שבוע למרות שאיתי הוא מחזיק 2 דק אבל לא אכפת לי כי התנשקנו מלאאאאאאאא וזה מילא לי את החסך הרגשי אבל סטיתי מהנושא הלכתי לטבחית ושאלתי אותה על סף התקף לב אם היא שמעה ממנו והיא אמרה שכן והוא היה שם לפני כמה ימים להגיד שלום עם אבא שלו בדרך לשימוע בבית משפט כי הוא היה במעצר בית תחושות שעברו לי בגוף בו זמנית: 1. שמחה, כי אולי הוא לא סולד ממני לגמרי ויש סיבה שנעלם 2. פחד, כי הייתה לי תיאוריה שהוא במעצר בית והבנתי שהסרטים שלי יכולים להפוך לדוקומנטרי ומה שהולך בראש הזה זה פחד אלוהים אז אם איזה סרט שיש לי בראש מתממש הכל אפשרי
אבל כרגע זה כבר לא נראה לי רלוונטי כי נראה לי שהוא יצא משם אבל עדיין שום סימן חיים. אני משננת לעצמי בראש כל הזמן לשחרר לשחרר ושהוא לא שם עליי זין והוא בכלל צריך שיזכירו לו מי אני ולכו תדעו אולי יום אחד זה יתפוס. אולי.
| |
סבא שלי שאל אולי בשישי: "אז מה ביומהולדת שלך, ברלין או אמסטרדם?" וישר נזרקתי קדימה בזמן לאחרי הטיפולי חשמל, ואוטומטית חשבתי על איך אהיה מבחינה נפשית בפן של הפאנקיסט. שמחתי בלב כי האמנתי שעד אז יעבור מספיק זמן כדי שאצא מהאובססיה ובגלל שזה מצד שני גם עוד מעט זמן לא אספיק להכיר ולתקע על אובססיה חדשה ואולי אוכל להנות באמסטרדם מבלי לבדוק כל חיבור של WIFI מתי היה מחובר לפייסבוק.אני אחד האנשים הלא פרופורציונאליים ומאז שחידשנו קשר אני זוכרת את עצמי על סף התקף לב. אני באמת לא יודעת איך לא חטפתי התקף לב עד עכשיו. כל הזמן שהיינו בקשר לא יכולתי להנות כי עננת הנטישה ריחפה מעליי כל הזמן. ועד שזה סוף סוף קרה, הנשמה שלי כמעט קרסה.
הגעתי כבר לטיפול השישי בחשמל, קשה לי להבין איך אני אמורה לצאת מהדיכאון כשהמקום הזה מדכא לי את התחת. כאילו ידוע שהזקנים וחולי הנפש מקבלים את היחס הרפואי הכי משפיל אבל על הפעם הראשונה כשהגבתי לא טוב להרדמה והקאתי את נשמתי במקום לבדוק מה קורה בדיוק האח הלך את אמא שלי ודודה שלי ואמר להן ששיקרתי ולא באמת צמתי כמו שאמרתי (שזה שקר והתנערות מאחריות) גם כשקמים מההרדמה זה בחדר התאוששות אחד גדול עם 8 מיטות לכל מגוון החולים, ושם באמת כולם יוצאים מההרדמה, ואנשים נראים ממש מוזר כשהם יוצאים מהרדמה ממש מחזה מרגיע.
אמרו לי בהתחלה שבטיפול השישי ארגיש שיפור. עכשיו כשהגעתי ראיתי שהנה, אין שיפור ואז מגיע ה-"אה, כן. זה בגלל הדיכאון העמיד יכול לקחת יותר זמן" אז עכשיו אם ארגיש שיפור היא אומרת זה יהיה רק בטיפול העשירי (נראה מה יהיה לה להגיד לי בעשירי) ובסה:כ לדעתה יהיה צורך ב20 טיפולים במקום ה-12 הסטנדרטיים אני ממש מפחדת לחשוב מה יקרה אם הטיפול הזה לא יעזור. אולי עדיף לא לחשוב על זה עכשיו. אני מאמינה שאני לא הדכאונית הפסימית הראשונה שעברה את הטיפול הזה ושהוא יחדור את הפסימיות העבה שלי.
הגיע הפוסטר של שוורצנגר בדואר ובהפתעה גמורה בא עם גליל שמור טיפ טופ פוסטר לגיטימי 27 שקל הגיע תוך פחות משבוע וואלה שמעו ממש פיצוי על כל החרא שמגיע עכשיו הבעיה שאחרי שהלכתי למסגרייה שידביקו לי על קרטון ביצוע, כשתליתי מעל המיטה הבנתי כששכבתי שהבגדים של ארנולד הם מהסצינה הראשונה בסרט שהוא חוזר מהעתיד ונתקל בחבורה של הפאנקיסטים ושודד אותם. אז כל הסרט כולל הכרזה הוא עם הז'קט עור הזה והדבר היחיד שאני רואה בעיניים בערך זה פאנקיסט.
חשבתי על זה ואם יהיה נגיד מישהו שאני אחבב רומנטית והוא ממש יהיה מעוניין בי, אני אחבב אותו פחות אוטומטית כי בתת מודע שאני אני אעריך אותו פחות על זה שהוא רוצה מישהי כמוני. אני אשאל את עצמי מה לא בסדר איתו. גם יהיה לי חשוד למה הוא יהיה מוכן לעשות ככ הרבה ויתורים בשבילי, כשמנגד אני יכולה לבטל את עצמי לחלוטין בשביל הצד השני
| |
my punk heartbreak
לפני חודשיים בערך היה לי חלום על הפאנקיסט ובחלום חיפשתי תמונה ששנינו נמצאים בה מהתקופה שעבדנו ביחד במטבח לפני 5 שנים.כשקמתי הייתי באמוק ואיך שקמתי על הרגליים התחלתי להפוך את הבית לחפש את הדיסק שנמצאות עליו התמונות מהמטבח וגם התמונה ההיא. לא מצאתי אף דיסק והתנחמתי בעובדה שזה אולי במחשב הנייח, שלא עובד כבר 4 שנים אבל ניחא זה בזיכרון כל פיסת מציאות שאני יכולה להאחז בה שהקשר הזה לא רק בראש שלי
כשעבדנו ביחד לא דיברנו מילה אחת אחד לשניה, אולי פעם אחת ששאלתי אותו אם יש לו סדרה להמליץ לי ולצערי הוא המליץ לי על הסדרה שאני עכשיו הכי אוהבת בעולם אבל לא רוצה לראות שוב כי סנטימנטים ("אוז") אני גם לא חושבת שאי פעם אמרנו "היי" ו"ביי". הרי הייתי עובדת למטה בהכנות והוא במטבח, וגם לא הייתי חברותית בשיט אז גם לא תמיד הייתי יוצאת להפסקות סיגריה או שהייתי מעדיפה לדחות את ארוחת הצהריים כדי לאכול לבד, אז כל בוקר הייתי מתגנבת לראות אם הוא מופיע בסידור עבודה. כי התביישתי לשאול
וכל פעם שיש סצינה רומנטית בטלויזיה או כל פעם שאנשים עושים סקס בטלויזיה או כל פעם שאנשים מאוהבים בטלויזיה מתכווץ לי הלב, כי אין לי את זה ויש לי מישהו אחד בראש כשאני רואה את הדברים האלה, והמישהו הזה לא טרח אפילו לענות לי. אני באמת לא יודעת מה בשבילו היה ה"סטופ", עברתי עם רוב האנשים שאני לא מתביישת מהם על הפרטים מהפגישה האחרונה ושום דבר לא ניכר כדיל ברייקר. והעניין הזה עם הזמנים, לחשב זמנים. ככל שה16 בינואר מתרחק (הפגישה האחרונה) ככה האחיזה שלי בקשר הזה רופפת. הוא אף פעם לא היה שלי וגם זה לא היה שיקול אבל המוח שלי לא מתקשר עם הרגשות שלי. יש דבר אחד לדעת ויש דבר אחר להרגיש.
והוא היחיד שאני יכולה לנגוע בו, היחיד שאני לא קופאת שהוא מעביר עליי יד. וזה אפילו לא הסקס שאני נזכרת בו ברגעים אינטימיים, זה הזה שהפנים שלו קרובות אליי ומסתכל לי בעיניים ושם לי יד על הלחי. אני יכולה למות מעצב עכשיו בחיי אני מתגעגעת לעדינות שלו שגם כשהוא מתקרב לנשק הוא עושה את זה בזהירות כדי לראות שגם אני רוצה, וזה מצחיק שהאדם היחיד שאני כן רוצה שיגע בי ככ נזהר עליי אני מתגעגעת שגם שאנחנו שונים בתכלית, (לפעמים שאני מתסכלת לו בפייסבוק בתמונות ובחברים זאת תרבות שלמה ואחרת, לי יש רגישות שמיעתית קשה והוא מתופף בלהקת פאנק. אני כל הזמן לבד והוא כל הזמן לא. לי קשה לי להיות מחוץ לבית הוא חלקים ניכרים משנה מבלה ומנגן באירופה, אני פחדנית הוא אנרכיסט.) במיטה אנחנו לא הוא ולא אני, אנחנו שנינו
בפוסט קודם כתבתי על סקס והנאה מסקס. עם כמעט כולם, כל מי ששכבתי איתו הרגשתי שזה קצת כמו תפקיד, שאני מחקה מה שאני רואה, היו פעמים עם אנשים שבהיתי באיזה אובייקט בחלל ורציתי שזה יגמר כבר הסיוט המשעמם הזה. בגדול עם רוב האנשים זה הרגיש כאילו הם טוחנים מים. איתו לצערי, צחוק הגורל, זה היה נמשך די מעט זמן אבל עדיף 2 דקות של "לעשות אהבה" מאשר חצי שעה של "להזדיין"
אבל פה בעצם אני מקווה שאני אפסיק לדבר עליו. עברו כבר יותר מחודשיים אבל אובססיות אצלי זה משהו עמיד. בודקת כל הזמן את הפרופיל שלו, בודקת מתי היה מחובר אבל הכי גרוע זה לבדוק למי עושה לייקים. הייתה מישהי שהיה עושה לה ממש הרבה יחסית אליו והייתי בכוננות 24/7 לראות אם היא פירסמה פוסט חדש. לקח כמה ימים עד שהבנתי שגם לי יש גבול אז חסמתי את הפרופיל שלה כדי לא להתפתות. כמובן שברגעים אלה אני מתה לבטל את החסימה אבל לא
מחר הטיפול הראשון של החשמל. כשהרופא דיבר איתי על זה פעם ראשונה שאלתי אותו אם זה מרפא לב שבור. וזה היה בתקופה שהיינו בקשר. אבל תמיד חרא קשר, תמיד פחדתי והייתי באי ודאות. פשוט לא ידעתי מתי זה יבוא אבל משום מה כשזה בא, זה נורא נורא כאב לי
לפני שבועיים חיפשתי תמונה בתיקיות וראיתי תיקייה בשם "מטבח 2011" חבל שהפכתי את הבית
החלק הדפוק הוא שאמרתי לעצמי שכשניפגש לפני החשמל אני אספר לו מה אני רגישה כי אפילו שאני יודעת שלא היה קורה משהו רציתי לפחות שידע או לראות אם יש בזה שמץ של הדדיות, ובמקרה הכי גרוע באמת יעשו קצת חשמל ואני אתגבר מהר. לא הייתה לי אומנם הזדמנות לומר אבל אני חושבת שקיבלתי תשובה
| |
Lets talk about sex baby
לפעמים ממש בא לי לכתוב, לפעמים אני חושבת בפוסטים. אם יש לי דיעה על משהו עדכני או סתם לשתף אבל אז אני נזכרת שיש לי ככ הרבה דברים בראש וכבר אין לי כוח לכתוב כלום.גם בתקופה האחרונה שנמשכת כבר הרבה זמן רציתי לכתוב, על אופנה של בלוגרים ובלוגריות שעוסקים בסקס. והעיניין מתסכל אותי, כי חוץ מחלק קטן של בלוגים רובם פשוט לא אותנטיים וfull of shit כשאני מסתכלת על סרט אני דבר ראשון מסתכלת על האינקרקציה בין השחקנים לראות שזה אותנטי מספיק שאאמין להם אבל כשיש מגמה חוזרת של סיפורים שנשמעים העתק בנאלי של הסיפור מהבלוג הקודם זה כבר מוציא לי את החשק להמשיך לראות פוסטים נוספים באותו בלוג.
ועזבו שיש לי חוויה שונה מסקס שאצלי זה באמת הרבה יותר רגשי מפיזי אז גם לא הייתי נהנית בכלל בסיטואציה שאין בה רגש (לעומת העבר, הסבר בהמשך) אבל אני לא אומרת שאני לא מאמינה שאפשר להנות נטו פיזית . זה פשוט אומר שאני פשוט לא קונה מה שכתוב בבלוגים הספציפים שאני מדברת עליהם נכון נהייתה מגמה של לכתוב על סקס קצת יותר אלים ואדג'י אבל יש פוסטים שאני פשוט לא מאמינה להם. וממש לא משנה אם זה דימיון או לא, מבחינתי זה כמו קומדיה רומנטית- חרא תסריט עזבו את זה שהן לא נשמעות כאילו הן נהנות (שובבבבבבבבב, לא כולן) גם הדיאלוגים של "קח זיין אותי זיין אותי בבקשה כבר זיין אותי כבררררררררר" או "אני השפחה שלך " ואז הגבר אומר לה שהיא הזונה הקטנה שלו, אבל מי בעצם מדבר ככה? האם באמת אתם הייתם אומרים דברים כאלה? ובסהכ הוא נורא עצבני והיא נורא כנועה (אבל נהנית, ברור.) (ואני לא מדברת על BDSM) היו בלוגים שכתבו על סקס בעבר והיום(לאו דווקא נושא עיקרי) ושעושים את זה בנזונה וזה לפעמים לא נופל מלקרוא סצינה סקסית בספר או סצינה ב"כחול זה הצבע החם ביותר" אבל כנראה מה שבאופנה באופנה וכל עוד ימשיך להיות בנאלי כל ההארדקור סקס בשקל שלא נשמע אמין בשיט וגם לא מחרמן ומתסכל פיצוצים. אבל למה בעצם אני ככ מתוסכלת??? אני אגיד, ובלי שיפוטיות חברים זאת רק דעתי, שלפעמים לוקח הרבה זמן להבין מה באמת אוהבים במיטה. אני יכולה להסתכל אחורה ולהבין בדיעבד שהייתי מוותרת כמעט על כל מי שהייתי איתו, שנהניתי רק כי אמרתי לעצמי שאני נהנית שמרוב אפשרויות לא שאלנו את עצמנו אם זה הסקס שעושה לי טוב. אם באותו רגע זה נראה מגניב ומתאים לתקופה ומשהו שהוא "מחוץ לקופסא" בעתיד יכול להזכר כחוויה שנותנת בוקס בבטן. וחוץ ממעט אנשים שאני מאמינה להם וכייף לי לקרוא, חלקם הגדול שהוא בעיקר בנות עושה לי אי נוחות כי אני מרגישה שההנאה שלהן לא שלמה, קצת כמו שאני לא באמת נהניתי. ואני גם לא עשיתי ברזומה מין שהוא אלים, אז לקרוא את האלימות שהן טוענות שנהנות ממנו עושה לי לא טוב כי אני מכניסה את עצמי למקום של כאב, וחברים, זה כואב. או המילים הגסות שמביעות זלזול ואטימות , ובדכ הגברים מתוארים שזאת המטרה שלהם ולא תוכל להיות אופציה אחרת. בהרבה מהסיפורים אני בכלל לא רואה כבוד הדדי, יש כוס וזין וגוף. אבל אין נשמה.
וגם אם יש מישהו שזה מרגיז אותו, אני אחזור שוב שאלה תחושות שלי וממש לא התכוונתי לכל הבלוגרים, יש כאלה שאני מאוד נהנית לקרוא ויש את האלה, שגורמים לי אי נוחות.
וסוף סוף היה לי "תירוץ" לעשות את הפוסט, אחרי שנים שבו ידעתי את השם האמיתי של דניבוי ואחרי כל פעם ששמעתי אותו מקריין את מזג האויר בתחנת הרדיו האהובה עליי והתעצבנתי, הוקל לי לשמוע שחלק מהבנות לא שתקו יותר זה מתקשר למה שרשמתי מקודם- לפעמים אנחנו משכנעים את עצמנו שמה שלא טוב לנו הוא בעצם כן.אבל הבלוג של דניבוי לא היה מאלה שהיה לי סבבה לקרוא. מבחינתי זה היה כמו תאונת דרכים. לא רציתי להסתכל אבל לא הייתי יכולה שלא. הבלוג שלו גרם לי להרגיש הכי הרבה מכולם אי נוחות לא כי הוא לא אותנטי, אלא כי הוא יותר מידי אותנטי. וזאת אותנטיות שהיה לי קשה לעמוד בה. ומנגד הייתי קוראת את הבלוגים של חלק מהבנות שנפגשו איתו. ושם אפילו יותר כאב לי. היה בלוג אחד שתיאר במדיוק את הקונפליקט- אני סובלת, רע לי, אבל הוא טוב לי ואני אוהבת אותו. והדבר הזה ככ ממשי וככ טבעי, שגם אם הוא לא בא לידי ביטוי במין אלים ומשפיל הוא יבוא בדרך אחרת ואלה מסוג הדברים שמסתכלים אחורה ולא מבינים איך הם קרו. וכשאני קראתי את זה הרגשתי כאילו אני שם בסיטואציה, הרגשתי אי נוחות אי נעימות וקצת חוסר אונים. אני חושבת שבעיקר הרגשתי לחץ לקרוא. וכל מי שקרא לבנות האלה "פצועות" יכול לפצוע את עצמו בתחת עם מטאטא. הילדות לא פצועות, הילדות רגישות, פגיעות, מורכבות אבל לא פצועות.
חשבתי על זה שכל הזכרונות שלי הם רעים. אין תקופה אחת בחיים שלי שהייתי יכולה לחזור אליה או להזכר בה בכייף. אני אספר עכשיו, אחרי מלא חודשים שחיכיתי, שאתחיל טיפול בנזעי חשמל שזה בעצם הטיפול הכי יעיל לדיכאון (AKA מכות חשמל רק בלי מכות ויותר הומאני) ב24 לחודש. יש גבול לכל תעלול ויש כאן גוף בלי נשמה (אם יש פה מישהו שעבר את זה אשמח לשמוע במייל) כשאין לך תקווה לעתיד, תוכל להסתכל אחורה לתקופות טובות שעוד יוכלו לחזור. כשאין לך תקווה לעתיד ואין לך לאן להסתכל אחורה כי לא היית רוצה לחזור לאף תקופה מהעבר, שם מתעצם הייאוש אני חיה מיום ליום, הבקרים עד הערב הכי קשים לי ומלווים בחרדה דפיקות לב וקוצר נשימה, הכי מלחיץ אותי שהגיע יום חדש. הסיוט התחיל ואני אפילו לא ישנה כמו שצריך. כל בוקר אני קמה אפרו כי אני זזה ומזיעה מחלומות רעים קמה 30 פעם בלילה שהוא בעצם לפנות בוקר והשינה שלי לא שלמה בדיוק, בין החלום למציאות בד"כ ועם החלומות נכנסות גם מחשבות שלא מהתת-מודע כשאני חולמת על הפאנקיסט הכי עצוב לי כי לשגריר שנייה אני רואה אותו
אני יודעת שאני צריכה "להמשיך הלאה" כי הכי טוב (זה כבר משהו ממני) בשביל להפטר מאובססיה זה להכנס לאובססיה חדשה. עדיף לא מישהו שלא עונה לך אבל מה זה להמשיך האלה? אתם חושבים שמחכים לי פאקינג מחזרים מאחורי הדלת שאני צריכה לבחור בינהם? וגם בתרחיש הכי תרחישי אני מעוניינת במישהו ונמשכת אליו (שזה לא משהו מובן מאליו אצלי, אני לא נמשכת להרבה אנשים וגם אין לי סגנון מועדף זה או שנמשכת או שלא) זה לא ימשיך ולא יתקדם ואני אכנס לסרט והוא ימשיך בחייו. זה קצת כמו קארי וביג בהתחלה שלהם, זה ברור שיש לו אליה משהו אבל זה לא מספיק והוא הולך. וגם בתרחיש הכי טוב החשמל יעזור, אני אכיר מישהו (לא סביר להניח. לא יוצאת מהבית. אל תזכירו אפילו אתרי הכרויות [מניסיון, אין לי שום זלזול לזה הרי את בני הזוג שלי הכרתי כאן אז במה זה שונה]), אז אחרי שהוא שוב ישבור לי את הלב, אני שוב אכנס לדיכאון???
בנתיים אני יכולה רק לפנטז על הפנים של ארנולד שוורצנגר, ככ התלהבתי ממנו בתור הרובוט הכי יפה שראיתי בחיי (ולא סתם קוראים לו "מחסל" כי אני מתה מרוב שהוא סקסי) אז הזמנתי פוסטר של שליחות קטלנית הראשון כי אני מתלהבת וזיבי לא מעניין אותי שאני בקיץ בת 23 מה אכפת לי להתעורר בבוקר עם הדבר היפה הזה סרטים בכללי הדברים היחידים שאני עושה. משתדלת לראות לפחות אחד ביום, ואחד טוב. או דוקו טוב וארוך. לצערי מרוב מחשבות, כמו בהופעה של רובי קשה לי הנאה שלמה כי אני ככ מרוכזת במה שבפנים ולא מה שבחוץ. בנתיים הספקתי לראות המון סרטי חובה ואם כבר להרקב מול הטלויזיה אז להפיק מזה תועלת איכותית
| |
אין חדש
יש מכסה מסויימת של עצב שאני יכולה להכיל וברגע שהוא עובר את המכסה הזאת הוא מתחיל לדלוף לי מהעיניים. סתם ככה, נוזלות דמעות. וזה לא שהייתה מחשבה או שקרה משהו. תנו לי 5 דק עם עצמי בלי הסחת דעת ואני נכנסת לגיהנום שלי. אני שוכבת במיטה ובוהה בחלל, אני לא ארדם בחיים עכשיו אבל אני רוצה לברוח מהתודעה וככל שאני יותר בוהה ככה העיניים שלי יותר רטובותואין לי עם מי לדבר ואין לי עם מי לשתף את העצב הזה. בימים האחרונים אני פשוט מפורקת. אני לא נושמת מרוב שהכל בפנים רקוב ולצאת מהבית זה עינויים. תמיד מנסה לפענח מה אני מרגישה אבל באמת ששום הרגשה שיש לה שם לא תתאר מה קורה שם. לפעמים אני מרגישה שאני גוססת מעצב. שהלב שלי יפסיק לעבוד פתאום או שאני אחנק ממחסור בחמצן. ברור לי שזה לא יקרה, אבל ככה זה מרגיש
ואין לי שום משהו שינחם, אין לי שום עניין, שום רצון לא להיפגש, לא לצאת, לא לראות סרטים לא לראות סדרות לא לעשות כלום!!! כל הזמן אני סופרת דברים,מחשבת כמה נשאר, בת כמה אני ומה הספקתי ובשנתיים האלה לא הספקתי כלום ביוני אני בת 23, אני תקועה באותו מקום מגיל 20-21 ולא הספקתי לעשות שום דבר יעיל בחיים שלי אבל החטא הכי גרוע הוא שגם מהשום דבר הזה לא הפקתי כלום. מילא לא הייתי עושה כלום אבל נהנית, אבל גם לא זה
ויש לי פחד מהזמן. כל יום עובר לי כמו עינויים ובסה"כ נראה שהשבוע עבר מהר. רבע שעה מרגישה לי כמו שעה ולא סתם אני הכי מדוכאת בבוקר, עד שארדם בלילה בטח יקחו איזה 16 שעות. 16 שעות בשעון שיר זה 64 אני מנסה לחזור כמעט 3 שנים אחורה ליום של הניסיון האובדני. אני גם לא יודעת אם צריך לקרוא לזה ככה כי הייתי מנותקת לחלוטין ותמיד אני תוהה אם זה יקרה שוב. אני מוצאת הרבה קווי דימיון בין אותו יום לחלק מהימים שלי היום וקשה שלא לחשוב האם הפעם אני אשבר. האם העצב הזה יחפף לי את המוח. אני חושבת שפעם קודמת התנתקתי כי לא הייתי יכולה לשאת את הכאב ואני מרגישה לפעמים היום שאני גם קצת מאבדת כוחות ואני יודעת ששום דבר לא יעזור לזה כי אם זה קורה זה קורה
התעצבנתי על המטפלת שלי שהיא מתעקשת שנדבר על המחשבות והרצון שבאים לי מידי פעם על מוות בטענה שמה זה משנה מה אני חושבת כל עוד אני לא הולכת לעשות כלום עם זה. שמותר לי לחשוב מה שבא לי וזה ככ נורמאלי בשבילי שאולי כדאי להתחיל לדבר על הדברים ה"חשובים באמת". גם קשה לי להסביר לה שאני לא יכולה להבטיח לה שאצור איתה קשר במידה ואעשה עם המחשבות האלה משהו כי בפעם הקודמת לא ידעתי 2 דק לפני שעשיתי מה שעשיתי שאעשה את זה
ומצד שני זה נראה לי רק עניין של זמן. אני באמת מרגישה שאני חיה לפי התחושות שלי וכשאומרים לי שאני צעירה ויש לי זמן רק מתחשק לי לבכות יותר כי אומנם אני "רק" בת 22 אבל חיה עם השטן בראש כבר 16 שנה וכאב של ילד, במיוחד כשהוא מפוחד מוזנח ובודד, זה הכאב הכי גדול. בתור ילדה כאב לי הרבה יותר מעכשיו רק בגלל החוסר אונים ואני בת 22 ואני צעירה אבל ברזומה שלי אין תקופה טובה שארצה לחזור אליה או משהו שאשען עליו אני ממש מרגישה שאני חיה משנה לשנה. אז מעניין לי את התחת שאני צעירה כי אני מרגישה חרא וכל עוד אין לי עניין או טעם בחיים או בעצמי או שבאמת כבר עייפתי מה זה עוזר לי שיש עוד הרבה לפניי? בשבילי זה כמו אסיר במאסר עולם שאומרים לו להתעודד כי יש לו עוד 60 שנה לערך בכלא
גדלתי עם הכאב, הוא עיצב אותי. איך אפשר להאמין שיהיה אחרת כל עוד אני נשארת אותו בן אדם. זה לא שנפל עליי אסון או שבאמצע החיים חטפתי דיכאון או מאניה או חרדה, כל אלה הם היו הדבק שאיחה את האיברים שלי כשהתפתחתי גופנית ומנטלית.
וזה כל פעם לראות את הגיל מתחלף, איך שהימים והחודשים עוברים ואני מרגישה כבר שאני מקומטת מזקנה לגמרי. ורגשות האשם והשיפוט העצמי והשנאה העצמית וההלקאה העצמית שבגילי כבר לומדים וברור שעובדים וזוגיות ומעגל חברתי יפה ורזומה של חוויות וגם אם לא הכל אז לפחות משהו אחד. אבל אצלי זה ככ סטטי ולא משתנה, אין לי כוחות בנשמה שלי יותר לנסות להצדיק את עצמי בפני אחרים למה אני לא עובדת או לומדת. אני מניחה שאם הייתי שוברת יד והיה לי גבס והייתי אומרת שבגלל זה אני לא עובדת היו מקבלים בהבנה. אבל לא לעבוד בגלל דיכאון? פחחחחח מפונקת פרזיטית עצלנית
ובין כל הכאב הזה יש כמיהה אחת שבאה לי בחלומות. הצורך באהבה, קרבה, מגע נעים ולא מאיים והדדיות. אלו דברים שלא היו לי שנים, זה תמיד לא בריא ולא הדדי. אבל לפעמים בחלום אני בזוגיות או באינטימיות ואני מרגישה שם דברים שככ הרבה זמן לא הרגשתי וחלק מהדברים לא הרגשתי בכלל (כמו ביטחון בקשר שהוא לא ילך) ואפילו שזה חלום הרגשות אמיתיים. ובכל הזמן של החלום אני חווה את מה שככ כמהתי אליו ובשנייה שבין החלום להתעוררות, אני מתפכחת ומבינה שזה היה רק חלום הימים שבאים אחרי החלומות האלה הם הקשים במיוחד
| |
עדכונון
בDBT אמרו לנו מההתחלה שעבר מאחורינו ומה שהיה זה לא אומר שמה שיהיהאולי כי אני רגילה עוד בראש לילדה הדחוייה בכיתה, מא' עד חודשיים בי"א, נשארת בהפסקה כאילו יש לי דברים לעשות כדי לא להתבייש להשאר לבד בכיתה כשהפאנקיסט שאל אותי אם אני מכירה אנשים מסויימים שהוא גם מכיר משם אמרתי לו שחוץ מהכיתה שלי (ויש שם 7 כיתות בשכבה) אף אחד לא ידע את שמי או קיומי. אני תמיד אומרת שאני מאלה שעוברים לידם ולא בטוחים מי הוא למרות שראו אותו יוםיום למשך שנים אז קצת קשה לי להבין וגם מוזר לי לחשוב שזה פשוט טבעי, שאני חלק משיחה בקבוצה של אנשים שאני לא מכירה בטיפול אנחנו 10 בנות שבשבילי זה גיהנום. בנות הן התגלמות חוסר הביטחון שלי במיוחד כשהן באות בקבוצה ועוד יותר שכולן נורא אינטגלנטיות, חדות ומטופחות יש שתי בנות בקבוצה שגורמות לי הכי חוסר ביטחון ותחושה של קוטן לידן. כשהן לידי אני מתכווצת ומרגישה שאין לי זכות קיום. יש בהן את כל התכונות של ה"מקובלת" שהיו לי בתיכון. ואני נכנסת לילדה שהייתי, חסרת ביטחון וחרדתית וגם המראה הצעיר שלי לא עוזר כי ברושם הראשוני אני נראית בת 16 וזה ללא ספק משפיע על יחס במקומות שאני הולכת כי איכשהו יש לי נטייה להיות בחברתם של גדולים ממני ותמיד הייתי סולדת מה"מקובלים". מעולם לא רציתי להיות חלק מהם או קיוויתי שהם יאהבו אותי. קיוויתי רק שיתנו לי כבוד והייתי דג הייתי שותקת הייתי מפחדת כי הייתי ככ קטנה וג'וק ומי אני בכלל. אבל בכיתה י' כשעליתי במדרגות לכיתה ה"מקובל" הכי מקובלי בשכבה היה מאחורי, ניסה לזרז אותי ואמר לי "סעי סעי". הרגשתי מושפלת ונעלבת וצרחתי עליו שהוא בן זונה כי לא הייתי יכולה לשאת את הזלזול התגובה שלו הייתה ככ לא רלוונטית כי בשבילו התגובה שלי הייתה ככ לא רלוונטית ושתי הבנות האלה מזכירות לי איפה אני נמצאת בהיררכיה החברתית- למטה בלי הרבה בלאגן. אז כשאחת מהן התיישבה לידי בהפסקה קמתי והלכתי כי אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות במקום הזה יותר שאני מרגישה קטנה. אני בת 22 ואני כבר מבוגרת קטנה ולא סתם לא חסכתי מעצמי שנתיים של תיכון שבוע שעבר היינו חצי כמות ורוב הקבוצה דנה על חברה אחרת בקבוצה שעושה טריגרים ומפריעה לשאר הבנות (אני פחות מתרגשת) ובגלל שהיה ככ מצומצם כולנו עמדנו ביחד. לא הפסקתי לבחון את שפת הגוף של הבנות. כמה זמן מהשיחה הן מסתכלות עליי והאם שפת הגוף שלהן מופנת אליי מה שמעיד על המשך השיחה או לכיוון אחר מה שמעיד שאין הרבה עניין בין האינטרקציה ביננו אני בטוחה שאם הייתי לומדת פסיכולוגיה הייתי משתגעת גם אני וצמד הבנות שהיו שם דיברו איתי וככ הלחיץ אותי שאני חלק מהדינמיקה הקבוצתית עד שחשבתי שאולי אני משלה את עצמי ואין להן הרבה נושאי שיחה איתי או שאין בי הרבה עיניין ובמקרה נקלענו לאותו מעגל כי לא היו הרבה אופציות אחרות והכרתי שם חברה חדשה וזה מרגש אותי כי זה ממש נדיר לי. לצערי כשהייתה פה אולי קצת השתעממה אבל זה משהו שסיפרה לי זמן רב לפני שבאה (שמשתעממת אצל אחרים) אז עכשיו צריכה לעבוד על עניין הקנאה שלי כשהיא מדברת עם מישהי אחרת במיוחד שתיהן כי אז פחות נוח לי בסיטואציה
ובנושא אחר- בפעם האחרונה שהייתי עם הפאנקיסט אחרי חודש וחצי שלא נפגשנו (בזמן שלא כתבתי בבלוג שיפצנו את המקלחת והוא הזמין אותי לישון אצלו בבית אמו יום אחד וזה ככ ריגש אותי שכמעט התעלפתי מאושר) אז היו מלא רמזים סותרים שאחרי חודש וחצי הבנתי שכנראה רגש בשבילו אין הרבה שם ומצב היחסים לא מזהיר. גם ניסיתי לעשות מאמץ לעשות דברים שרציתי לעשות מלא זמן ולא היה לי אומץ כמו לנשק אותי על הספה בפה (כי האינטימיות מתבצעת רק שהולכים לישון ולא בא לי לחכות 3 שעות) ולנשק אותו על השפתיים כשאומרים לילה טוב. בשביל זה לקחתי גם כדור הרגעה אבל בסוף זה היה נפילה אז לא יודעת אם יהיה משהו
אז יש מישהו בגינת כלבים שהייתי הולכת כבר ממזמן שנורא הזכיר לי את האוס שהייתי מאוהבת בו, מי שקורא אצלי שנים יזכור אם יש מישהו כזה אז נורא נמשכתי אליו. גם בן 40 פלוס גבוה רזה בהיר נראים ממש דומה ותמיד ניסיתי לפלרטט בלי הצלחה. לפני שבועיים אני והסבים הלכנו לשתות קפה וראינו אותו בכניסה. אמרתי לו היי והתיישבנו. אחרי 10 דק אמרתי שיש לי שיחה כי להתגנב לדבר איתו. שאלתי אותו מתי הוא בגינה כי כל פעם שאני באה אני לבד שם (ולא באתי כבר כמה חודשים בעצמם) והוא נתן לי את הטלפון שלו שנדבר כשאני רוצה ללכת. צינתקתי לו כמה ימים לאחר מכן הוא הזמין אותי אליו. ידעתי שהכוונות לא "טהורות" אבל אחרי הפגישה עם הפאנקיסט ומחשבה על זה שלא הייתי כמעט שנה וחצי (!!!!) עם מישהו מלבדו עודדו אותי לעשות משהו שרציתי לעשות מזמן אולי אפילו בגדר פנטזיה וחוויה כי למה לא אבל אחרי 5 דק שם הבנתי למה אני אובססיבית לפאנקיסט, למה אני לא שוכבת עם אחרים בראש שלי בגלל שהוא בן 40 פלוס חשבתי שיהיה מתחשב, מנומס, עדין, אבל לא. הוא יותר גרוע מכל צעיר שפגשתי, מבין טינייג'רס, בני עשרה ובני שלושים. פשוט התנפל עליי מבלי לנהל אפילו סמול טוק. ניסיתי להנות מהרגע אבל זה בעיקר הגעיל אותי. כשהוא לקח את היד שלי לכיוון המכנסיים שלו משכתי אותה חזרה. ידעתי שלא משנה מה יהיה- אני בו לא נוגעת. כששאל אותי מה קרה אמרתי לו שהוא ממהר ויזרום והוא ניהל איזה מונולוג קלישאתי להקיא (אה כן, הוא גם שחקן) ואחרי זה סיפר לי על טרגדיה שקרתה לו לפני שבועיים ודיברנו קצת על כך ועל כך וכשהרוחות נראו כאילו התקררו אמר לי "ועכשיו קצת סקס". כשסיפרתי לחברה שלי מה שאמר היא אמרה שהוא נשמע כמו האדם הקדמון וזה הרסססססס אותי מצחוק. אמרתי לו שאני לא רוצה לשכב איתו והוא שאל מה חשבתי שיקרה ואמרתי לו שאין חוק שאני צריכה יצאתי משם עם אנחת רווחה ו3 שעות אני והחברה דיברנו והוצאתי את כל הגועל נפש שהיה לי עליו
במבט לאחור, מעדיפה מישהו שמחכה 3 שעות עד שנלך למיטה מאחר מישהו שמחכה 3 דקות בלחץ ולהוריד לך את התחתונים על הספה
| |
איי הברוך
זה מדהים איך ברגעים של עצבים קשים היחידה שבאמת סופגת מכות זאת הדלת. או שזה לבעוט בדלת או לטרוק אותה. החפץ היחיד שאני יכולה להוציא עליו עצבים הוא הדלת. למרות שטריקת דלת זה בנאלי וילדותי אבל אפקטיבי במקרים שבהם רוצים לברוח מהביתפעם הייתי עצבנית, ואז בשנתיים האחרונות התמתנתי. בחודשים האחרונים לא רק שאני עצבנית אלא שאני מתפוצצת, והמתינות שלי התחלפה בלברוח- כל פעם שאני מרגישה את העצבים גועשים בי ואני יודעת שאם אשאר באותו מקום ההשלכות יהיו כואבות אני בורחת. זה קורה בד"כ אצל סבתא שלי, לא רק כי זה אחד המקומות היחידים שאני הולכת אליהם אלא, כי לצערי, הם האנשים שאני מרגישה איתם הכי בנוח להיות עצמי (גם אם אני מפלצת) אז הם סופגים את המכות. אם אני לא מספיקה לברוח, יוצא לי ארס מהפה. אבל תמיד תמיד תמיד אני בוכה. כשאני עצבנית ואין לי איך לבטא את זה, אני מתחילה לבכות.
אני מרגישה נורא בודדה והחלומות מקשים עליי. רק היום היה לי חלום על אהוב לשעבר וכשקמתי רציתי למות כי הרגשות היו כל כך אמיתיים, כלומר אומנם זה לא קרה באמת אבל הרגשתי את זה, ואז בבוקר הבנתי שזה לא אמיתי. שבוע שעבר היה לי חלום שאני בתוך מערכת זוגית כלשהי והרגשתי בחלום מן שלווה כזאת שבחיי לא הרגשתי שנים או שלא הרגשתי בכלל. כי אף פעם לא היה לי את הנחת שאני בטוחה והבחור לא ילך. אף פעם בחיי הבוגרים. אני לא יוצאת מהבית ואני לא במצב להכיר אבל כמו שאני יודעת שזוגיות יכולה להרים אותי- רק המחשבה על זה מורידה אותי. כי עזבו שיש לאנשים נטייה לוותר עליי, גם אין סיכוי שאכיר מישהו דרך הבית. ואל תתחילו איתי עם אתרי הכרויות- הייתי, ראיתי, מיציתי. חסל. רוצה אולד-פאשן
כל מי שלא מבין למה אני אובססיבית לפאנקיסט זה פשוט מאוד- האמת היא שזה העיניין היחיד שיש לי בחיים. אם אפסיק לחשוב עליו ואמחק אותו מהראש שלי סופית (שאין לדעת אם לא עשה זאת בעצמו. לא נפגשנו מלאן זמן) אהיה עוד יותר ריקה. לפעמים עדיף לי להכנס לסרטים בראש על בחור מאשר לחשוב על הדרך היעילה והפחות כואבת ביותר לגמור את החיים האלה. אתם חושבים שאני לא יודעת שזה פתטי? יודעת. אבל כל עוד זה נשאר פה ובקרב הקרובים אליי ולא נותן דרור להתנהג ככה כלפי חוץ זה לא כזה קריטי. לא רוצה לחסום תגובות ולא למחוק אז מה הקטע לרדת עליי פה? שיהיה... קצת נעלבת בהתחלה ואחר כך עובר לי
אין לי כוחות לעבור את הימים האלה אני רק חושבת כמה אני בת 22 וכל יום שעובר כואב לי בנשמה כי זה עוד יום שבו בזבזתי את החיים והנעורים שלי על כלום. לא מצפה שמשהו ישתנה ב180 מעלות אבל שיהיה איזה משהו חדש שאוכל להגיד שעשיתי בגיל הזה. נמאס לי מזה שאין לי מה לעשן היה מרגיע אותי קצת
| |
פתאום נהיה קיץ אני לבד מתחת שמיכה
ואבא חוזר ואומרמה עם עבודה? מה עם לימודים? שעתיים דקותיים שניותיים והנה אני תקועה מאחור
היומהולדת שלי עברה בסדר חוץ מ4 שעות חלון שבו הייתי לבד עם עצמי ואני ועם ציפייה לקבל מזל טוב מהפאנקיסט יחסית למה שחשבתי שאהיה בהיסטריה כמו בעבר מבחור אחר שחיכיתי למזל טוב, חוץ מלחשוב על זה ולהתבאס לא התאבלתי וגם יצאתי והכל המון המון המון מוצרי חלב (אני רגישה ללקטוז הייתה לי שנה הפסקה) הלכנו לים לאיזה שלושת רבעי שעה והכנתי שני ג'ונטים, יחד עם דודה שלי והתניתי את הצטרפותה של אמי רק בתנאי ולא תגיד לי כלום שאעשן אותם (היא מודעת לעישון רק לא חוותה זאת מול עינייה) בסוף יצא שאמא שלי גמרה לנו 3/4 סיגרייה שיצאה מבוזבזת כי מה לעשות היא לא יודעת להכניס לריאות, ולא משנה כמה שכטות לקחה והחזירה לי שמתי לה חזרה אותו ביד עד שתלמד. הניסיון אולי לא צלח אבל אני רואה זאת התקדמות משמעותית מפעם כשכמעט התעלפה שנודע לה שאני מעשנת לאחר מכן הלכנו למסעדה אהובה ומה אני אגיד? לא מצליחה להנות. לא מצליחה להיות ברגע, אני מרגישה שאני מתנתקת וככה היה גם בהופעה של רובי שהרגשתי שאני מתנתקת וזה אוכל אותי עד היום. בראש אני אומרת לעצמי שעוד שנתיים יהיה בסדר ואלך שוב להופעה. מעניין כמה כסף הוצאתי על רובי מגיל 12
לי ולפאנקיסט אין הרבה נושאי שיחה אבל לא משעמם לי אף פעם. אולי כי בראש אני גם כל הזמן חושבת על מה להגיד ועל מה לדבר ואני מתה שנגיע כבר למיטה כי אז אנחנו יותר אינטימיים. ככה סתם שומרים נגיעה אני מה זה מתגעגעת, באמת כשהוא לא אמר מזל טוב ביומהולדת התבאסתי אבל לא הרס אותי. יום אחרי זה כבר טימטם לי את המוח והרגשתי שאם לא אמר מזל טוב לא אראה אותו יותר אתמול קיבלתי בסמס מזל טוב באיחור
אני מסתכלת על זוגות ואני תוהה מאיפה הם הכירו אחד את השנייה. אני מנסה להסתכל על בחורים ועזבו שזה לא מעניין אותי (הראש שלי עסוק) אני גם יודעת שזה פשוט לא יקרה, אני לא מהטיפוסים שיהיו להם בני זוג רציניים. ולא שאני לא רוצה, זה הכי אני אבל משהו בי פשוט לא נותן לזה לקרות. יכולים לחבב אותי ולהיות מעוניינים אבל לעולם לא מעבר. וגם אם יש מישהו מעוניין הוא הכי לא הטעם שלי אני שילוב של ילדה וסבתא. אומנם אני גרה לבד ויש לי רכב ומגדלת כלבה אבל חוצמזה אני לא מתפקדת אז מי יקח אותי ברצינות? הפרנסה שלי זה ביטוח לאומי וגם זה לא מספיק לכלום בערך, מחכה לעזרה שלהם במציאת עבודה ובינתיים דופקת את הראש בקירות
גיל 22 אצלי בפה כבר חצי שנה אבל תמיד הייתה נחמה שהייתי בת 21 והיה לי עוד זמן. זהו אין עוד זמן וככה זה לא יכול להמשיך. חשבתי על לעבוד בתור אורזת במאפייה עוד פעם רק במקום אחר, הבעיה היא שהשיער שלי יסריח כל הזמן
אמן וניפגש ויהיה לנו כייף
| |
היום אכלתי גבינה צהובה
משיטוט ממש קל פה בין הבלוגרים שלא חצו את ה18 ואת הי"ב אני מודה לעצמי שהיה לי את השכל לא לחזור לתיכוןרק מקריאה קלה על חיי בית הספר אני עפה חזרה אחורה ליקום אחר, יקום אפילו יותר רע ויותר בודד ויותר חסר אונים
לא כתבתי הרבה זמן כי הדבר היחיד שיש לי בראש זה הפאנקיסט והאמת היא שחלק מהתגובות ביאסו לי את התחת וגם ככה זה הדבר היחיד שיש לי בראש אז העדפתי לא לכתוב כל פעם יש משהו חדש שמכניס אותי להיסטריה. עכשיו זה שאולי השיער שלי הסריח או שלא היה לעיניין שלא הסעתי אותו לעבודה שלו שנמצאת 10 דק ממני ברכב ובמקום זה הלך. לזכותי יאמר שהלכנו לישון ב7 בבוקר והוא יצא ב10 וחצי. מה שהוא לא יודע זה שהיה לי כאב בטן של שירותים מצב חירום כוננות 00 ואין מצב שהייתי מצליחה לשרוד נסיעה בלי אפילו לשחרר גזים (אחחחחחחח כל כך טוב להוציא את זה) האמת שעד שכתבתי את שורות אלה עוד הייתי יכולה לנהל עם עצמי משא ומתן האם זה בסדר או האם זה לא ובד"כ הצלחתי להרגיע את עצמי אבל כשאני מעלה את זה על כתב אני אומרת לעצמי יא מטומטמת, למה פשוט לא הסעת אותו???
או האם הציפורניים ברגליים שלי לא גזורות טוב או שהמכנס מסריח או שהבית מטונף או שבגלל שהתבלינים פג תוקף ב2006 או שהיה משעמם או בגלל החום שיש לי מהסיגריות בין השיניים (:-( ) כל אלה סיבות למה לא ירצה להיפגש איתי יותר. ברור לי מאליו שזה חלק מבעיה גדולה יותר שאני בחרדות ואובססיות אבל וואללה, קשה לי ככה. קשה לי אחרי כל פגישה להרגיש שזאת הפעם האחרונה וקשה לי כל פעם למצוא פגמים ובעצם במי אין פגמים? חוץ מהבית של אבא שלי יש בית מושלם ונקי במאה אחוז?
הפסקתי כדור אנטיפסיכוטי לפני כמה ימים והיום כבר הרגשתי שהוא יצא לי מהסיסטם בכך שאני מתחרפנת ולא מסוגלת לשבת בבית. אולי זה גם קשור לזה שאין מה לעשן, אבל בכל אופן כזאת היפריות לא הייתה לי הרבה זמן. התעוררתי ב6 בבוקר ואיכשהו מצאתי איך למלא את הזמן עד עכשיו. עכשיו אני מתחרפנת. אולי גם בגלל זה אני רושמת בבלוג
יש לי חוסר מנוחה ודופק לי הלב וקשה לי לנשום. לא קל שכמעט מאה אחוז ממה שעובר לי בראש זה על בנאדם אחר שיכול להיות שלא אראה שוב עצוב לי כי ב"כתום זה השחור החדש" שאלו אותן כאילו מה זה אהבה בשבילן ומישהי אמרה שזה לפחד להירדם כדי לא להפסיד אף דקה איתו. כשהוא נרדם אני אוהבת לשים את הראש קצת יותר נמוך כדי לנשום את הנשימות שלו וממש כמעט איך שאני נרדמת חוטפת התקף חרדה. אולי כי הפעם הוא ישן על הגב?
| |
לשחרר
קשה לי ניסיתי להתחיל לרשום פירוט אבל זה רק נותן לי דקירות בבטןאיך משחררים? איך מפסיקים להכנס לסרטים? מה עושים כשנכנסים לדיכאון כשרואים שהוא מחובר בפייסבוק ומעדיף להיות מול המחשב על פני לראות אותך, שהוא נראה בעיניין אבל כזה טיפוס שפורש, שבסבבה שיבוא אלייך היום בלילה אבל בסוף לא מודיע והכל הולך לזבל רבים יקראו ויגידו איזה דושבאג אבל האמת היא שהוא לא ואני מכירה אותו כבר כמעט 5 שנים. גם כשעבדנו ביחד הוא לא היה עקבי ועזב וחזר ומה אפשר לעשות שבתוך הקהילה שלהם תמיד יש רחשים והוא תמיד נמצא שם אע"פ שזה בתל אביב ומה אכפת לך שיבוא לישון ספונטני?
לפני יומיים כשהצעתי לו להפגש אמר שאפשר אחרי שהוא יסיים אצל דוד שלו אם לא יהיה לי מאוחר מידי. רשמתי לו דבר איתי כדי להעביר את הכדור לידיים שלו ולא להציק בסמסים אז לקראת ה"ביקור" קניתי מה שצריך לקנות (בירה) הורדתי מה שצריך להוריד (שיערות) וניקיתי את הבית (דיר חזירים) בערך בשעה 12 כבר הייתי עייפה מאוד אך פחדתי שאם ישלח הודעה אני לא אתעורר, אז כיוונתי שעון כל חצי שעה שאם באמת היה סמס אז אוכל לראות אותו לא באיחור רב. עד 2 וחצי כיוונתי שעונים וזה אולי הדבר הכי פתטי שעשיתי מעולם. הבחור לא יצר קשר בכלל וגם נשאר בתל אביב כך נראה אז נכון, הוא נשמע לא טוב אבל תבינו כשתכירו אותו שהוא מיוחד, לא פלא עם החברים כל הזמן
ואני בחרדות איומות שמא חשב שאני אצור קשר ולא יצרתי והוא התבאס או חרדות יותר איומות על כך שפשוט לא רצה. אבל אתם הייתם זורמים על פגישה עם מישהו שלא בא לכם להיפגש איתו?
זה לא הגיוני שאהיה ככ אובססיבית, אני אובססיבית על האינטימיות איתו שהרגשתי רק עם עוד שניים בלחץ. אני כל כך מחכה ליד שלו עליי ומנגד שאחרים לא יעיזו להתקרב. גם עם אנשים שממש הייתי בקטע שלהם לא הרגשתי כזאת אינטימיות ומה הכי טוב? הוא מנשק מנשק מלא מנשק כל האקט וכמה שאני אוהבת נשיקות כאלה שבדכ מיועדות לבני זוג. ראיתי שהוא טס לגרמניה שוב ועם כמה שאני מקווה שאראה אותו עד אז אני מקווה שאני אראה אותו שוב פעם
הוא טיפוס מעופף ואולי זה למה אני לא כועסת שלא יצר קשר. אבל איך משחררים ?
| |
איך להבריח בחור ב10 דק(בד"כ עובד)
סיפרתי את נוגי במקום חדש אצל בחור צעיר שממש נותן עבודה והשקעה והוא בגילי וכבר יש לו את העסק ואחלה בחור שבעולם,תהליך התספורת היה יסודי ולקח כשעתיים, בניגוד למקומות אחרים נתנו לי להכנס ואני והוא דיברנו קצת הוא נתן לי את הטלפון שלו ומגניב ואמרנו נלך לגינה עם הכלבים כמו שהיה עם החבר הטוב מהגינה שלא היה איתו שום דבר מיני אז חשבתי מגניב, חבר חדש מאז נפגשנו בגינה ובאמת בחור חמד ושום דבר בי לא רמז שאני מעוניינת אתמול הצעתי לו שאני אראה לו פרק של "אוז" לבקשתו והתכתבנו בוואטספ ואחרי שכבר קבענו שעה הוא בא אליי ביציאה ואני אומרת לעצמי זהו, הלך עלייך. הבחור מעוניין אבל את לא
שיטת ה"שיר" להברחת גבר ב10 דק: - לא לשים את העדשות ולהשאר עם משקפיים משעממות
- לעשות קוקו ספונג'ה
- בגדים רחבים רפויים ולא מחמיאים
- לא לנקות טוב את הבית
- לספר לו שיש לך מאניה דיפרסיה ואישיות גבולית ושפרשת מהלימודים כי נכנסת לגהה ומאז פה לשם ואת לא עובדת ואמא עשתה לי טיניני ואבא עשה לי טיניני
כל פעם שגבר זורק לי איזה משהו רומז ואני לא רוצה אני לא יודעת מה להגיב ויוצא לי קול מוזר כזה. "המנמנמ" בערך
כל יציאה של "זהירות! אני עוד עלול להתאהב בך!" מעורר אצלי "המנמנמ" ו"זהירות! הוא הולך להתקרב אלייך פיזית!
מה אתם מתפלאים שאני תקועה על הפאנקיסט, הוא היחיד בערך בעולם הזה שאני באמת רוצה שיתקרב אליי ויגע בי ואני לא נלחצת, אולי מודעת לעצמי אבל לא נלחצת ובאמת נעים לי והכי נעימה לי האנרגיה וכשאני לא רוצה אני נכנסת לעמדת מגננה וכל תנועה מהצד השני אני מתכווצת. אני חייבת להודות שיש לו גוף יפה, אבל הייתה לו גופייה פתוחה כזאת שרואים את הפיטמה ואני שונאת שגברים הולכים עם חולצות כאלה. גם הפנים שלו חמודות אבל אין מה לעשות והוא ילד, גם כשיש לו עסק הוא עדיין ילד. הרגשתי היום רע ושלחתי לו בוואטספ שהוא שכח את המצית שלו. הוא רשם שהיה לו כייף איתי ואני רשמתי שהיה מגניב. הוא עישן לי הרבה ממה שהיה לי אבל בכל זאת היה נחמד וניסיתי לשמור על תשובה נטרלית אך לא מייבשת. סוג ההודעות שאתה רב עם עצמך מה הייתה כוונת המשורר
אני מנסה להרגיע עם המחשבות על הפאנקיסט ושזה לא קריטי שהוא לא יוצר קשר כי הוא תמיד היה ככה ואני מכירה אותו כבר כמה שנים. רק חבל לי שהוא כל הזמן מחובר לפייסבוק מה שאומר שהוא בבית ואני מסתכלת על האייקון שלו המון זמן ואני רק תוהה לעצמי למה הוא לא משתעמם איתי.
גם ראיתי שהוא טס שוב לגרמניה בקיץ. אמרתי לעצמי שאם עד שהוא טס אני אראה אותו פעמיים, אגיד לו שאני מחבבת אותו. דודה שלי אמרה לי שזה נשמע כמו ילדה קטנה. או "i like you" או "אתה מוצא חן בעיני" לייק זה באופנה עכשיו האם כדאי לי להציע לו להפגש מחר בידיעה שרוב הסיכויים שלא יסכים אבל רק כדי לראות איך עונה? ההתלבטות היא אם אחרי ההופעה בשבת או לפני שזה יהרוס לי את המצברוח (בתקווה ולא) אבל בינתיים אני עדיין אוכלת סרטים אז מה עשינו?
| |
9 חודשים
אם יש משהו שנורא קשה לי לכתוב עליו אלו הרגשות הרומנטיים שלי. 4 וחצי שנים יש לי את הבלוג הזה ופעמים ספורות נכנסתי באמת לעובי הקורה של הרגשות שלי.היה לי קשה לכתוב אחרי הביקור של הפנקיסט כי גם בכתיבת שורות אלו כואבת לי הבטן. אם אתם עוד לא מכירים אותי לעומק אז אני מודעת לעצמי שאני חסרת פרופורציה. אז נפגשנו יום שבת ב12 בלילה, אספתי אותו מדירה של חברים ונראה שהוא נורא שמח לראותי ובמיוחד את נוגה. פעם אחרונה שראיתי אותו הייתה לפני 9 חודשים אבל לא ידעתי שיסע לכל כך הרבה זמן. השיחה באמת זרמה ואפילו הוא היה יותר קואופרטיבי יותר מהרגיל (עבדנו ביחד לפני 4 שנים)
ציפיתי לפגישה הזאת ליטרלי 9 חודשים.חיכיתי לתחושה של האינטימיות ממנו אצלי בבית גם היה נחמד, דיברנו, עישנו וראינו קצת סרט. ניסיתי ליזום משהו מעבר אבל לא הרגשתי שזרם לי טבעי. כשהיה ממש מאוחר וקר נכנסו מכונסים וקפואים בתוך השמיכה והיה לי נעים. בפגישות שלנו בדרך כלל אנחנו כמה שעות בסלון מדברים וכשמגיע הזמן לישון מחסומי הבושה יורדים. ראיתי שהוא עייף וניסיתי להשאיר אותו ער כשזיינתי לו את השכל. שכבנו צמודים פנים מול פנים והנחנו את היד על המותן אחד של השנייה. אבל אז היד שלו החליקה והבנתי שהביקור הזה אבוד. הוא נרדם בבוקר הוא ילך. זה תמיד קורה בסדר מסויים והסדר השתבש. פינטזתי על הרגע של האינטימיות והקרבה ולכו תדעו מתי אראה אותו שוב. לפני שנרדמתי כשהוא צמוד אליי הרגשתי בבטן ובלב תחושה של שלווה ואושר. הרגיע אותי לשמוע את הנשימות שלו ונשמתי את האויר שהוא נשם קודם (מנת יתר של פחמן דו חמצני) אתם יודעים כמה שנים לא הרגשתי שלווה בקרבת זכר?
קמתי כל 10 דקות אותו לילה וב10 בבוקר כשהשעה התקדמה ידעתי שהוא יהיה פה לא לעוד הרבה זמן וקיבלתי התקף פאניקה שהייתי חייבת לרדת למטה עם נוגה ולפרוק את האכזבה שלי והמיני שיברון לב בבכי בטלפון, כי אם זה לא קרה אז משהו בינינו השתבש. 3 שעות חיכיתי שיקום כי רציתי להיות לידו באותו רגע. כל כמה זמן קמתי כי לא הצלחתי לנשום מרוב שהייתי עצובה אבל תמיד חזרתי. ב1 הערתי אותו בעדינות וכמה היה כייף לראות את הפנים שלו. נשארנו כמה דקות במיטה סתם לא דיברנו על משהו רציני והוא בהפתעה קירב את הפנים שלו ונישק אותי. תבינו, בכל מגע מיני כלשהו, גם אם אני מחבבת את הבחור אני בהתחלה קופאת. קשה מאוד לראות עליי שאני מעוניינת אולי כי באמת הרבה מהפעמים אני לא מעוניינת אבל גם מגע מרתיע אותי. אבל לא שלו. גם עם בנים שבאמת באמת חיבבתי ואפילו יותר היה לי קשה, אבל לא איתו. איתו אני רק כמהה שיעשה צעד וזה נורא טבעי זורם ומרגיש לי רגוע בלב. יש בו משהו נורא ראשוני, זה לא מובן מאליו והכל הולך נורא בזהירות. מחזיר אותי לגיל 15 שנורא נזהרים ולוקחים כל צעד לאט ולראות שהכל מהצד השני בסדר. והדבר שהבנתי בעבר כבר והעציב אותי היא העובדה שבנים שלא נמצאים במערכת יחסים זוגית או שאין להם קשר עמוק ואינטימי עם מישהי פשוט לא מתים על להתנשק. אצלי? קחו ממני את הסקס ותנו לי נשיקה כמו הנשיקה ההיא. עזבו את הנשיקה ההיא, תנו לי נשיקה שארגיש כמו שהרגשתי בנשיקה ההיא.שנמשכה לאורך כל האקט ולא רק בהתחלה לצאת בידי חובה. טכנית היא לא הייתה מושלמת אבל בשבילי היא הייתה מושלמת למדיי. וכאן אסיים את הסיפור, בנשיקה. ועזבו את הסקס, אמרתי לא פעם שאצלי הסקס הוא מהראש. יותר ממה שנהנתי מהאקט נהנתי מהחיבור לבנאדם. (היה רגע שהייתי בטוחה כמו בפוסט הקודם שעשיתי לעצמי מזל חרא שקניתי קונדומים ובגלל זה לא יהיה שימוש אבל ברגע האחרון ניצחתי את הקללה) ב3 בצהריים כבר היינו בדרך החוצה והוא שינן לי משהו שהוא צריך לזכור להביא לי משהו (לא רלוונטי מה ) בפעם הבאה שהוא מגיע והתחמם לי הלב. בנוסף ברכב לפני שהורדתי אותו הוא אמר לי "אז דברי איתי מה התוכניות שלך היום, מחר..." זה לא משהו שלא שמעתי קודם וזה לא יצא לפועל כמעט אף פעם אבל ראיתי שהוא רוצה.
למחרת שלחתי לו סמס והוא היה קצת קריר ורציתי למות. בהמשך שאלתי אותו אם יש לו תוכניות לאותו יום והוא פירט את מעשיו ולא פשוט אמר שלא יכול. רשמתי לו שיהנה ושידבר איתי כשיוכל והוא החזיר לי כתגובה שאולי אפשר לעשות משהו ביום רביעי אם הוא לא יהיה גמור. גם באותו רגע שידעתי שהוא לא ידבר איתי ברביעי, שמחתי כי מיוזמתו הציע יום.
ןמה קרה מאז? כלום. הוא לא יצר קשר וגם אני לא. כמובן שהתייעצתי עם דודה וחברה ונראה לכולם שכן יש עיניין מצידו ואחרי שסיפרתי עליו קצת הבינו גם שזה הבנאדם ושאצור קשר בהמשך. אני עדיין מתה מפחד.
לפעמים כשאני רושמת משהו על מישהו ולא מבינים לגמרי את כל התמונה הכוללת ולא מכירים את הבנאדם ושומעים עליו בעקיפין מקבלים עליו רושם מוטעה. הוא לא חרא, הכרתי הרבה חראות ולא סתם לא היה לי מגע עם אף זכר המון זמן. ודרך אגב, אני בנאדם מאוד סקפטי. תמיד מחפשת את הקטצ' והיום כבר יותר קשה למרוח אותי
אז אני מנסה להזכר במה שאמר לי ברכב, שהתכוון באמת שאדבר איתו ושהציע יום כשלא יכל להפגש ולהרגיע את עצמי שאולי הייתי בסדר, וכן יכול להיות שמחבב אותי ושהבעיה לו בי. הייתי רוצה שמישהו יוכל להבטיח לי שאראה אותו בקרוב ולא עוד כמה חודשים (והתרחיש הכי נורא הוא שימצא מישהי)(גם הקהילה שלהם ויש קהילה עצומה נראית די סגורה בתוך עצמה וקשה להכנס)
לא יודעת איך להתנהל ולא יודעת מתי ואם לשלוח הודעה כי מצב אחד נראה שיש עיניין מצד שני נראה שאין יוזמה. מזל שאני מכירה אותו שהוא יותר פסיבי.
הדבר שהכי מטריד אותי הוא כמות האנרגיה שאני מוציאה על זה במחשבות.משהו רציני לא יצא מזה, כנראה הרבה גם בגלל הבדלתי תרבות (כן כן, תרבות. אם הייתי חלק מהקהילה היה הרבה יותר קל.) וגם כי הוא פשוט לא.... לא שם. בחור בלי יציבות יש חיבור, אבל מקווה שיש מענה בצד השני
השיר האהוב עליי שלו
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
