*

אני כותבת את זה ומתביישת לספר את זה ואפשר להגיד שאני פוחדת לכתוב את זה עוד מלפנות בוקר של יום רביעי.

אני כמעט בטוחה במאה אחוז שתחשבו שזה שטויות, אם אבא שלי לא גרם לי לבכות בגלל זה, אולי זה באמת לא כל כך נורא.

אז ככה, יום חמישי כמעט הייתה אמורה להיות לי בגרות במתמטיקה שזה היה מועד ב, לא ניגשתי לא' מכיוון שלא היה לי זמן ללמוד.

כשאתה אקסטרני ולומד לבד יש שתי אפשרויות להרשם לבגרות: אחת דרך האינטרנט שזאת אופציה שנסגרת בזמן די מכובד לפני הבחינה, ודרך מרב"ג שזה בית ספר ביפו שבאים אליו יום לפני הבחינה, ממלאים טופס, הולכים לדואר לשלם אגרה וחוזרים לקבל אישור להבחן.

ככה היה בתכנון שלי ללכת ביום רביעי ליפו להרשם לבגרות שאליה התכוננתי חודש וחצי והוצאתי 2000 שקל עליה.

לפנות בוקר של רביעי נכנסתי לאתר של משרד החינוך לראות באיזה שעות אפשר ללכת למרב"ג להרשם, ושם היה כתוב באותיות מודגשות שהמרב"ג סגור במועדי ב', זה משהו שהייתי שמה אליו לב אם לא הייתי עושה שם כבר מספר בגרויות והיה לי ביטחון בדרך ההרשמה הזאת.

באמת חברים, אני לא חושבת שבכיתי על משהו כל כך הרבה כמו שבכיתי על זה. ואני אפילו לא חושבת שזה בגלל כמה שהתכוננתי אלא כי כעסתי על עצמי כמה אני מטומטמת וכמה אני חסרת אחריות. ב-3 בלילה התקשרתי לאמא שלי שידעתי שיהיה סיכוי שהיא תוריד אותי למטה על כמה שאני מטומטמת אבל באמת בכמות כזאת של דמעות ונזלת כל כעס כלפיי היה נדחק החוצה. חוץ מאבא שלי, שזה בחלק השני של הפוסט.

אחד הדברים שהכי הטרידו אותי זה , שהבוס שהיה אמור להיות לי שסיפרתי עליו בוידאובלוג האחרון עזר לי כמה פעמים להתכונן למבחן הזה ובאמת השקיע כמה שעות טובות מחייו על לעזור לי. כנראה שאני עדיין קצת דלוקה עליו אם כל כך פחדתי לספר לו שבסופו של דבר אני לא יכולה לעשות את הבגרות שטימטמתי לו את המוח עליה כי פחדתי שיחשוב שאני מטומטמת ולא אחראית. כשהתקשרתי להודיע לו הבהרתי לו שעשיתי במקום ההוא מספר בחינות ולא היה לי מושג שזה לא תקף למועד ב'. הוא הגיב יחסית בסדר, אבל בטח חושב שאני אפס. הייתי שואלת אתכם אם אתם חושבים שאני מטומטמת ואפס וחסרת אחריות אבל אני פוחדת מה"ללא שם" שצץ פה מידי פעם לתת לי בראש ובאגו.

ביום הבחינה עוד הייתי יותר רגועה עד שקראתי שכל אלה שעשו מועד ב', יוכלו לגשת למועד ג' בגלל הטילים. ביררתי וגיליתי שזה רק מי שנרשם למועד ב'.

ואם מקודם הרגשתי חרא אז עכשיו הרגשתי כמו ביוב במחשבה שאם באמת הייתי עושה את מועד ב' הייתה לי הזדמנות לשפר.

ובאמת שכבר זה היה גדול עליי, ונוגה הייתה בהיסטריה מהאזעקות ומזה שהזכוכית של החלון רעדה כל פעם שהיה יירוט של טיל.

אז ביום חמישי ב7 וחצי בערב עשיתי החלטה מאוד לא נבונה ומאוד לא מחושבת והחלטתי לנסוע לאבא שלי שלא הייתי אצלו חצי שנה בקיבוץ ליד נהריה, 112 קילומטר מתל אביב סה"כ.

דבר ראשון אני רוצה לבקש מכם טובה: אם אני רושמת מתישהוא, או איכשהוא רומזת על כך שאני עומדת לנסוע לאבא שלי, תניעו אותי מזה. פשוט תפנצ'רו לי את הגלגלים או תרסקו לי את הרכב. וגם לנסוע ב-8 ולהגיע ב10 בדרך שהיא לא דרך זה רעיון גרוע מאוד.

;

באמצע הדרך בכניסה ליוקנעם, יש כביש מהיר שבמרכזו יש צומת מרומזרת ובצד הדרך מרכז קניות גדול. בכביש הזה נוסעים בערך על 90-100 קמ"ש והוא היה די ריק חוץ ממכונית אחת מלפניי. נסעתי מאחורי המכונית כשהיה ירוק מלא ברמזור ובכניסה לצומת המכונית שמלפניי בלמה בפתאומיות, לקח לי כמה שניות לקלוט שאני עוד שניה מתנגשת בה ב-90 קמ"ש, כמה סנטימטרים ממנה שברתי את ההגה ימינה ככה שצד ימין שלי השתפשף בצד שמאל שלה. האטתי כדי לסמן לה לבוא לצד אבל היא פשוט דפקה ספיד והמשיכה לנסוע.

נכנסתי למרכז הקניות לראות אם היה נזק למכונית וראיתי שהפגוש קצת נשבר אבל לא משהו קריטי.

התקשרתי לאבא שלי בהיסטריה והתחלתי לבכות כי הייתי כל כך מבוהלת, באמת שאם בשנייה אחת הייתי מתהמהמהת הייתי כנראה עם הכרית אוויר או יותר גרוע- אם הייתה מכונית בנתיב הימיני ובזמן שהייתי שוברת ימינה הייתי כנראה מתנגשת בנהג.

אבא שלי התעצבן וצעק עליי שזאת אשמתי, שלמה לא שמרתי מרחק. אמרתי לו שהייתי 100 מטר ממנה והיא בלמה בירוק מלא והוא התחיל להאשים אותי שזה היה רעיון גרוע לנסוע בלילה שרק שעה וחצי קודם הוא עודד אותי לצאת לדרך. אני הייתי מרוסקת ושבורה ובכיתי בהיסטריה ואמרתי לו שאני כבר לא רוצה לבוא לשם יותר והוא אמר לי בעצבים: "תודה רבה באמת שיר" וניתק לי. אחרי 2 דקות אישתו מתקשרת אליי ומנסה להרגיע אותי. זה אולי הפעם הראשונה שהגעתי לאבא שלי בזכות אישתו.

אז ברור שעכשיו אני בתל אביב ואתמול כשנכסתי לאיילון דרום קיבלה את פניי אזעקה, רוב המכוניות עצרו בצד הדרך אבל העדפתי להמשיך לנסוע כי לא רציתי שנוגה תיכנס שוב להסטריה בגלל האזעקה ותרוץ לתוך איילון. ואז באמת הייתי מתה. ליטרלי. לא משנה איך.

(דרך אגב, עשיתי את הבגרות בסוציולוגיה ושיטות מחקר ומקווה שאעבור. קראתי את התגובות לפני שני פוסטים ולגבי האוניברסיטה הפתוחה אין אופציה כי אין שם עבודה סוציאלית וגם אני צריכה מסגרת נוקשה יותר, מסתבר שאני ממש סתומה)

ובנוגע למלחמה: באמת הדבר הראשון שעלה לי בראש כשהייתה אזעקה בתל אביב היה: "אבל דווקא כשהבאתי את השטיח החדש???"

אני מגיעה לעבודה ושוב כמו תמיד אין לי מה לעשות.

דחיתי את סבב הטלפונים הקצר שלי לשעה 1 וחצי כשאהיה במשרד כדי שיעברו להן 3 וחצי שעות

התקשרתי לאמא שלי ובאופן מפתיע וחסר פרודוקטיביות דחסתי את כל מה שרציתי לספר ולהגיד ב-4 דקות. השעה עכשין 13:34.

להיות במשרד זה כמו להיות בשדה מוקשים. כל רגע יכול להתפוצץ מוקש והטלפון יצלצל ואני אקח 30 נשימות לפני שאענה לו, אם בכלל.

לפעמים כשהטלפון מתחיל לצלצל אני בורחת מחוץ למשרד לשתות מים או לעשות פיפי כדי שיחשבו שבדיוק פיספסתי אותו.

לפעמים אני מרימה את השפורפרת מהמכשיר כדי שלא יצלצל, וכדי שיחשבו שאני באמצע שיחה ארוכה שכן אם אני בשיחה חשובה זה אומר שאני עושה משהו פרודוקטיבי.

לרוב אני עושה את הטלפונים הפרטיים שלי מהטלפון של המשרד כדי שיראו שאני מדברת בו, לא משנה על מה השיחה גם ככה אף אחד לא מקשיב. נראה הרבה יותר טוב אם פשוט אדבר בו מאשר אכנס לפייסבוק.

והנה אני כותבת עכשיו פוסט אחרי הרבה זמן גם כי רציתי כמובן וגם כי צליל ההקשה על המקלדת במהירות גורם לי להראות רצינית וממוקדת מטרה, שכן הפרצוף שלי באופן קבוע נורא נורא קרוב למסך. אולי אני מוסיפה המון אישורים תקציביים, הם חושבים לעצמם...

בזמן האחרון אני מרגישה שאני בנפילת אנרגיה חמורה. לפעמים אני כל כך שבוזה שאני הולכת לישון באמצע היום בלי שאהיה בכלל עייפה, ומסתמטלת בלי שבכלל ארצה.

כשאני אומרת שאני מעשנת מריחואנה, אנשים לא מבינים למה אני עושה את זה. זה הרי לא בקטע חברתי, כי רוב הזמן אני לבד, וזה לא סוד גדול כי כל המשפחה יודעת (האמת מתוסכלת, הסבתא ויתרה, הסבא שותק והדודות תומכות.)

העישון איננו מזיק לתפקוד היומיומי שלי אלא ההפך, אני הרבה יותר רגועה ודברים שבעבר היו מונעים ממני לצאת מהבית כי הייתי מדופרסת מידי מקבלים פחות חשיבות. אני רואה הבדל ביני לעכשיו לביני שבין חצי שנה ואני רואה שאם לפני חצי שנה הייתי מתבאסת נורא ממשהו הייתי ישנה יומיים רצוף, היום אני מזילה דמעה או שתיים, מדליקה סיגריה והולכת לעשות סיבוב בתל אביב.

הבעיה היא שסבתא ואמא שלי בטוחות שכל סיגריה מגולגלת שאני מעשנת זה ג'ויינט. לא משנה כמה פעמים אני אסביר להן שאין לי כסף לכזאת כמות של ג'ויינטים, כל פעם שאני מדליקה סיגריה רגילה הן בורחות הצידה כי הן פוחדות להתמסטל.

ועוד משהו, כבר ממש לא אכפת לי מציונים גלובליים בלוח השנה. אם שנה שעברה התבאסתי על הוולנטיינס, היום אני מבינה שגם אם היה לי בנזוג לא הייתי נהנית מהיציאה ההמונית הזאת מחוץ לבית. רעשים גורמים לי לסחרחורת, יותר מידי אנשים גורמים לי להתקף חרדה ויותר מידי בנות כוסיות במיני גורמות לי להתקף דימוי גוף עצבני.

הנה אני כותבת ועברו רק 10 דקות מאז תחילת כתיבת הפוסט. הלוואי והייתי מאלה ששוברים את הראש על פוסטים ולא רושמים מה שעובר להם בראש כי אז אולי הייתי יכולה להעביר את הזמן יותר מהר.

לא כתבתי הרבה זמן פוסט כי ככל שהזמן עובר יותר יותר קשה לי לצוץ פתאום. זה כמו לא לדעת שם של מישהו שאתה מכיר המון זמן ואחרי ארבעה חודשים זה ממש לא נעים לשאול איך קוראים לו. זה לא אותו הדבר, אבל זה ההגיון שלי.

גם לא הגבתי למי שהגיב לי בפוסט הקודם לא כי לא רציתי או כי לא לקחתי לתשומת ליבי מה שנכתב שם. אני יכולה להגיד כבר עכשיו ל"ללא שמית" שהגיבה לי שמאוד שימח אותי לראות שהיא קוראת אותו ול"מלונים" שכן, זה אכן השם שלו. לא יודעת איך זיהית, אבל יפה, שיחקת אותה.

חיי החברה שלי בזבל ואני רואה כל יום סרט, אני מאמינה שראיתי יותר מ-100 סרטים בחצי שנה האחרונה. יש לי ריטואל של להגיע לשעה מסויימת בערב, 10 בדרך כלל, לגלגל לי ג'ויינט לסגור את האור לחבר את המחשב לטלויזיה ולראות סרט. הבעיה היא שלפעמים אני ככ בראש שאני לא מבינה מה אני רואה או שהסרטים מתבלבלים זה זה בזה ואני לא מבינה איך השחקן הזה הגיע לסרט הזה ואיך כל העלילה השתנתה ומה הייתה העלילה בכלל? אז אני בראש שלי מנסה להסביר לעצמי מי זה מי ומה התפקיד שלו ומה הולך בסרט. חלק מהפעמים אני לא מבינה בכלל מה קורה שם אז אני מחפשת בויקיפדיה הסבר על הסרט.

קיצור אין לי חיי חברה ואני ממש עצובה כמו ליוויתן על החוף. וגם חסרת מוטיבציה וחשק. אפילו בגדים לא בא לי לקנות.

סתם

נ.ב.

אני חושבת שאלך להקרנה של הסרט כי זה סרט וזה בחינם וזה סרט