*

אני מגיעה לעבודה ושוב כמו תמיד אין לי מה לעשות.

דחיתי את סבב הטלפונים הקצר שלי לשעה 1 וחצי כשאהיה במשרד כדי שיעברו להן 3 וחצי שעות

התקשרתי לאמא שלי ובאופן מפתיע וחסר פרודוקטיביות דחסתי את כל מה שרציתי לספר ולהגיד ב-4 דקות. השעה עכשין 13:34.

להיות במשרד זה כמו להיות בשדה מוקשים. כל רגע יכול להתפוצץ מוקש והטלפון יצלצל ואני אקח 30 נשימות לפני שאענה לו, אם בכלל.

לפעמים כשהטלפון מתחיל לצלצל אני בורחת מחוץ למשרד לשתות מים או לעשות פיפי כדי שיחשבו שבדיוק פיספסתי אותו.

לפעמים אני מרימה את השפורפרת מהמכשיר כדי שלא יצלצל, וכדי שיחשבו שאני באמצע שיחה ארוכה שכן אם אני בשיחה חשובה זה אומר שאני עושה משהו פרודוקטיבי.

לרוב אני עושה את הטלפונים הפרטיים שלי מהטלפון של המשרד כדי שיראו שאני מדברת בו, לא משנה על מה השיחה גם ככה אף אחד לא מקשיב. נראה הרבה יותר טוב אם פשוט אדבר בו מאשר אכנס לפייסבוק.

והנה אני כותבת עכשיו פוסט אחרי הרבה זמן גם כי רציתי כמובן וגם כי צליל ההקשה על המקלדת במהירות גורם לי להראות רצינית וממוקדת מטרה, שכן הפרצוף שלי באופן קבוע נורא נורא קרוב למסך. אולי אני מוסיפה המון אישורים תקציביים, הם חושבים לעצמם...

בזמן האחרון אני מרגישה שאני בנפילת אנרגיה חמורה. לפעמים אני כל כך שבוזה שאני הולכת לישון באמצע היום בלי שאהיה בכלל עייפה, ומסתמטלת בלי שבכלל ארצה.

כשאני אומרת שאני מעשנת מריחואנה, אנשים לא מבינים למה אני עושה את זה. זה הרי לא בקטע חברתי, כי רוב הזמן אני לבד, וזה לא סוד גדול כי כל המשפחה יודעת (האמת מתוסכלת, הסבתא ויתרה, הסבא שותק והדודות תומכות.)

העישון איננו מזיק לתפקוד היומיומי שלי אלא ההפך, אני הרבה יותר רגועה ודברים שבעבר היו מונעים ממני לצאת מהבית כי הייתי מדופרסת מידי מקבלים פחות חשיבות. אני רואה הבדל ביני לעכשיו לביני שבין חצי שנה ואני רואה שאם לפני חצי שנה הייתי מתבאסת נורא ממשהו הייתי ישנה יומיים רצוף, היום אני מזילה דמעה או שתיים, מדליקה סיגריה והולכת לעשות סיבוב בתל אביב.

הבעיה היא שסבתא ואמא שלי בטוחות שכל סיגריה מגולגלת שאני מעשנת זה ג'ויינט. לא משנה כמה פעמים אני אסביר להן שאין לי כסף לכזאת כמות של ג'ויינטים, כל פעם שאני מדליקה סיגריה רגילה הן בורחות הצידה כי הן פוחדות להתמסטל.

ועוד משהו, כבר ממש לא אכפת לי מציונים גלובליים בלוח השנה. אם שנה שעברה התבאסתי על הוולנטיינס, היום אני מבינה שגם אם היה לי בנזוג לא הייתי נהנית מהיציאה ההמונית הזאת מחוץ לבית. רעשים גורמים לי לסחרחורת, יותר מידי אנשים גורמים לי להתקף חרדה ויותר מידי בנות כוסיות במיני גורמות לי להתקף דימוי גוף עצבני.

הנה אני כותבת ועברו רק 10 דקות מאז תחילת כתיבת הפוסט. הלוואי והייתי מאלה ששוברים את הראש על פוסטים ולא רושמים מה שעובר להם בראש כי אז אולי הייתי יכולה להעביר את הזמן יותר מהר.

לא כתבתי הרבה זמן פוסט כי ככל שהזמן עובר יותר יותר קשה לי לצוץ פתאום. זה כמו לא לדעת שם של מישהו שאתה מכיר המון זמן ואחרי ארבעה חודשים זה ממש לא נעים לשאול איך קוראים לו. זה לא אותו הדבר, אבל זה ההגיון שלי.

גם לא הגבתי למי שהגיב לי בפוסט הקודם לא כי לא רציתי או כי לא לקחתי לתשומת ליבי מה שנכתב שם. אני יכולה להגיד כבר עכשיו ל"ללא שמית" שהגיבה לי שמאוד שימח אותי לראות שהיא קוראת אותו ול"מלונים" שכן, זה אכן השם שלו. לא יודעת איך זיהית, אבל יפה, שיחקת אותה.

חיי החברה שלי בזבל ואני רואה כל יום סרט, אני מאמינה שראיתי יותר מ-100 סרטים בחצי שנה האחרונה. יש לי ריטואל של להגיע לשעה מסויימת בערב, 10 בדרך כלל, לגלגל לי ג'ויינט לסגור את האור לחבר את המחשב לטלויזיה ולראות סרט. הבעיה היא שלפעמים אני ככ בראש שאני לא מבינה מה אני רואה או שהסרטים מתבלבלים זה זה בזה ואני לא מבינה איך השחקן הזה הגיע לסרט הזה ואיך כל העלילה השתנתה ומה הייתה העלילה בכלל? אז אני בראש שלי מנסה להסביר לעצמי מי זה מי ומה התפקיד שלו ומה הולך בסרט. חלק מהפעמים אני לא מבינה בכלל מה קורה שם אז אני מחפשת בויקיפדיה הסבר על הסרט.

קיצור אין לי חיי חברה ואני ממש עצובה כמו ליוויתן על החוף. וגם חסרת מוטיבציה וחשק. אפילו בגדים לא בא לי לקנות.

סתם

נ.ב.

אני חושבת שאלך להקרנה של הסרט כי זה סרט וזה בחינם וזה סרט