 כינוי:
שין גימל בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אמא שלי לימדה אותי
בערך כלום והייתי מעדיפה גם לא לקחת ממנה שום דבר לעצמי, אבל דבר אחד שהיא הייתה אומרת לי תמיד, מתוך אהבה עצמית וזלזול בזולת, הוא שאם מישהי מעליבה אותי זה בגלל שהיא "מקנאה"
בתור ילדה הרבה בנות העליבו אותי, ממש לא הייתי פופולארית והייתי נכנסת המון פעמים לשירותים כשהפלאפון מוחבא בתחתונים (היא עוד אסור פלאפונים) ולוחשת בוכה בשירותים שרע לי ואני רוצה הבייתה תמיד זה היה אותו הדבר, הן "מקנאות" בי. קראו לך מכוערת? זה כי הן מקנאות שאת יפה. העליבו אותך? זה כי הן מקנאות בך שאת חכמה הציקו לך? זה כי הן רוצות להיות חברות שלך והן לא יודעות להתקרב אלייך
אתמול בעבודה אחת הנערות החדשות שאני לא כל כך מסתדרת איתן בלשון המעטה אמרה לי משהו מאוד פוגע כל מי ששואל אולי בת כמה אני מופתע בטירוף מהתשובה שלי, "18??? וואו את לא נראית! חשבתי שאת בת 15!!!" אני מבין השנייה בגודל בגיל בעבודה, רובם בני 16-17 אבל אני 1.53 וקטנה מכולם בגודל משמעותית
ישבנו אתמול בהפסקת קפה, היא הסתובבה ואמרה לי: "יואו שיר, את נראית כל כך קטנה ואת יותר גדולה ממני! בא לי לקחת כדור ולהתחיל לשחק איתך..."
זה כל כך צרם לי שהיא אמרה את זה, אני עד עכשיו לא מבינה מה האינטרס שלה לדבר אליי כאילו אני כלב אבל דבר אחד עבר לי בראש במשך כל היום הזה וזה זה שהיא מקנאה בי
אני בשורה הכי תחתונה עם החולצה הירוקה, כיתה א'
| |
לילה איכס
כל היום אני בתחושה נורא מדוכדכת כזאת וכל היום הייתי לבד בביתבאיזשהו שלב נישברתי והלכתי לישון כי ראיתי יותר מידי פרקים מסדרה מטומטמת באינטרנט והרגשתי פטתית ואחת הסיבות למה אני שונאת לישון צהריים זה ללכת לישון באור יום ולקום בחושך ואני שונאת חושך אני שונאת כשמחשיך, זה מפחיד אותי נורא. חושך מסמל סוף של כל דבר בשבילי, אפילו שאני גרה בתל אביב ופה זה יכול להיות די ההפך היום שכבתי במיטה וחשבתי על האנשים שאני יכולה לסמוך עליהם שהעיקרי מבינהם הוא סבא שלי. ואז חשבתי על זה שהוא יזדקן ויהיה כזה חלול ולא מבין ונורא פחדתי מזה. וקלטתי שהוא עוד מעט יהיה זקן, ויפסיק לעבוד ולא יהיה עמוד למשענת. ואז חשבתי על עצמי, שאני עוד חודשיים בת 18 וקלטתי שלי בעצמי אין הרבה מה להציע. כשהייתי קטנה ממש (7-8-9) תמיד אמרתי לעצמי ש"עד גיל X זה ישתנה, יש לי זמן". וככה גם בגיל קטן הייתי מנחמת את עצמי שדברים יהיו אחרת. ביומהולדת 17 המזעזע הייתי בטוחה שיומהולדת 18 יהיה פיצוץ כי עד גיל 18 אני אהיה מאוד מאושרת ויהיה לי המון חברים. אבל תמיד ומאז ומעולם הייתה את התבנית הזאת שאני יושבת בחדר בחושך עם האור דולק מול המחשב, עושה דברים חסרי תועלת, מרגישה חסרת תועלת ונחנקת ממועקה כי אין לי עם מי ואיך להוציא אותה. זה מפחיד איך שזה או הכל או כלום, ועכשיו זה כלום. וכל היום הייתי בוק ולא הייתה לי הבעת פנים. ולא עשיתי שום דבר מיוחד, לא אפיתי לא ציירתי ולא ראיתי פורנו. בוק וקמתי מהמיטה בחושך מגעיל והבית ריק. התקשרתי לאמא שלי לשאול איפה היא והיא אמרה לי שהיא מארגנת תיק לנסיעה אצל חבר שלה, ואז נזכרתי שהיא נוסעת ל-3 ימים למרתון ריקודי עם. שזה דבר נפלא לכשעצמו אבל כשאני בבוקיות מוחלטת זה לא תורם לי בכלום ושם דבר. החבר החליט לקחת את הסופ"ש לעצמו, אבל שכחתי שהיא נוסעת.. חשבתי אולי אני אסע לאבא שלי לקיבוץ אבל לפני רבע שעה התקשרתי אליו והוא הוציא לי את הרוח מהמפרשים והרבה דמעות. הוא הולך לעשות מחר ניתוח לייזר בת"א, ברחוב של העבודה שלי צמוד מאוד. רציתי להתקשר אליו לשאול אותו מתי הוא יהיה שם, אם הוא ירצה לבקר אותי לפני הלייזר (אותו רחוב..) ואם אפילו אני אוכל לתפוס איתו טרמפ לקיבוץ (שעתיים נסיעה לא נעימות ברכבת) הוא ענה לי ב"מה שיר?" ושוב נהייתי בוק. הוא מלחיץ אותי מאז ומעולם אבא שלי והרגשתי בושה גדולה להגיד לו מה אני רוצה. "איפה אתה?" "אנחנו בארוחת ערב. רצית משהו?" "אה סליחה, תתקשר אליי כשתסיימו" ובאמת לא היה נעים לי שהפרעתי לו בארוחת ערב כאילו שהוא הבוס שלי או משהו אבל בעצם במצב הטבעי אני הייתי אמורה לאכול איתו עכשיו ערב גם. כשהוא סיים הוא פתח את המפשט ב"מה רצית" ופתאום לא רציתי כלום. שאלתי אותו מתי הם יהיו בת"א והוא אמר לי שהלייזר ב-10 וחצי ואני שאלתי שאם הם יהיו לפני אז הם יכולים לבוא לבקר אותי בעבודה. הוא נכנס לעצבים שמה שאני מבקשת מאוד לא הגיוני ופשוט היה נורא עצבני ולא בא לי לפרט איך, הוא פשוט ככה. אמרתי לו שאני מתחילה לעבוד ב-8 וחצי והוא התעצבן עליי שאני מבקשת שהם יהיו שם שעתיים לפני . אמרתי לו שאני אהיה שם גם ב-9 וחצי וב12 וחצי וב1 וחצי וב3 וחצי ואני לא מבקשת שום דבר שהוא לא מתקבל על הדעת הרי זה נמצא באותו הרחוב, באותו הצד שלו. (ביה"ח איכילוב ובית אסיה). בסוף הוא שאל אותי באיזה רחוב ואמרתי לו וייצמן. ואז הוא אמר- "אה.. זה משנה את כל התמונה.." וכמה שנעלבתי אלוהים שהוא לא הציע להיפגש איתי כמה שנעלבתי... כמה נעלבתי שהוא לא ביקש שאני אבוא.. אם אני אשתף אותו הוא יתעצבן באופן המגעיל שהוא יתעצבן שאני תמיד אומרת לו אז בשביל מה לטרוח. אז בסוף לא שאלתי אותו אם אני יכולה להצטרף כי כבר ממש לא רציתי, ואם הוא לא יבוא לבקר אותי מחר זה ישבור אותי לגמרי בחיי. אז בסוף החלטתי להישאר בת"א, סופ"ש של בית ריק בלי החבר, אולי ארוחת שישי אצל סבתא ואני מקווה שאני אהיה בהפי, ושהנשימה שלי תהיה סדירה ושלא יכאב לי הגרון. אני באמת זקנה בתחושה הפיזית שלי שזה מרגיז כי יש לי עוד איזה 50 שנה או 40 אני לא זוכרת הזמן עובר אבל אני סטטית
ויום ראשון יש לי ועדה רפואית של הצבא וזה נפל עליי האוט אוף דה בלו ואני יודעת שאני לא אעמוד במסגרת צבאית ושכבר על האוטובוס בתל השומר אני אחטוף את התקף החרדה של החיים שלי ובכלל אני רוצה לעזור לילדים שמגיעים למרכזי חירום אחרי שאבא שלהם הרביץ להם או לאמא שלהם או משהו ואני בכלל לא אוהבת ילדים
| |
מתי אנשים יבינו
את המשמעות של המונח "בולמוס"?אני מדברת איתך סבא, ואומרת לך שאני באמצע בולמוס ושחיסלתי 3 שקיות במבה. ואתה שואל אותי, "למה לא 1"? ואתה לא מבין למה אני לא שולטת בזה. ואני מזמינה אותך לאכול איתי מגש של פיצה, כי באמצע הבולמוס ואני רעבה כמו גיהנום, ואתה מתפלא ולא מבין למה כל כך הרבה. אני שואלת מתי אתה יכול ואתה עונה לי שרק ב-9 וחצי, שזה עוד 45 דקות. אז אני אומרת שאני אוכל בינתיים נקניקיות עם לחמנייה ואתה לא מבין שזה לא במקום הפיצה אלא בנוסף. ואחרי שאני מתקנת אותך אתה ממש כבר בהלם ומעיר לי על זה שאני אוכלת כמו בהמה (בשפה טובה יותר כמובן). ואני מנסה להסביר לך שאני לא שולטת על זה, שאני מתנתקת מעצמי. אני לא קולטת מה אני עושה ולא טעים לי ואני לא מרגישה שזה נבלע לי בגרון בכלל. וכבר כמה חודשים אני מפנטזת על מנת פלאפל. ודווקא עכשיו לא בא לי פלאפל, דווקא עכשיו בא לי פיצה. וזה זיפט רציני, כי מחר יבוא לי פלאפל. ומחר אני אקלוט כמה אכלתי היום. ובעוד שעה יתחילו הרגשות אשם. ובעוד שעה ו-2 דקות אני אתחיל לשאול אם השמנתי. ובסוף שבוע אני אשקל ואכנס לדיכאון. ואז אני לא אוכל להתפשט, או לשים מכנסיים קצרים וגרביונים, וגם לא מכנסיים ארוכים. ואני אהיה בבית כל היום ואתבייש לצאת. ולא אחפוף את השיער שבוע ולא אגלח כלום ושום דבר. והכל בגלל שאני ברוח קרב על האוכל. אני באמוק רציני ביותר, אני לא קולטת כמה אני אוכלת ואני לא שובעת, ואני מאוד רעבה ועכשיו אני קצת מתחרטת עד החרטה הגדולה שתבוא עלינו ל"שלום".
אני באמת לא שולטת בזה. זה כמו ים של דמעות, זה כמו שרפה מבדל סיגריה. זה כמו לאכול בלי הכרה זה כמו התקף פסיכוטי, אני לא שמה לב וכואבת לי הבטן ואני רעבה אבל יותר מהכל אני שונאת את גופי ומאוד מאוד פוחדת להשמין. יאמ יאמ פיצה
| |
הדבר הכי גזעי בעולם (עבודה 'גרפית' מס 1 דיוקן עצמי)
יבוא האדם שיגיד לי שאני לא הכי מוכשרת בעולם
קשקוש ראשון במחשב ממש השתעשעתי בו. ניתן להשיג מן הכתוב, שהיני עצבנית אש היום. נעשה בפיינטשופ התותחי
אני כל היום מכניסה את הבטן, כבר אין לי אוויר. ימים מוזרים עוברים עליי. במסעדה נלחמתי לעבור מהמטבח של המסעדה למאפייה והיום קיבלתי צ'אנס אני ממש גדולה מהחיים. סביר להניח שאני יותר גדולה מהחיים למה אני כל היום אוכלת. אולי אני אתגלגל לי למיטה עכשיו.
זה קצת מפחיד אותי איך כל תקשורת עם בנאדם הופכת תוך יומיים לחברות אמת וקשר חזק. הכי מצחיק, זה שעם כל החיבור המיידי אני בסוף נשארת לבד. כמה חבל שאת הטעויות שלי אני קולטת קצת מאוחר. אבל אני סוסה, אני מתגברת דווקא בסדר ++ לפעמים לא מבינים את ההבדל בין רגישה לאהבלה
| |
קחו אותי לדייט
כי אני צריכה ריגוש ופרפרים בבטןואני נחמדה ++ ואפילו אף יותר
נחסם לי המסנג'ר אז יש לי כתובת חדשה. אני לא מצליחה להוסיף אף אחד
היום הוצאתי תסכולים לשם שינוי אני מתה מפחד לעלות על המשקל ולראות מה התוצאה אני שונאת את הגוף שלי אני פשוט שונאת אותו. תמיד כשיש לי שנאה נוראית כזאת לעצמי ולאיך שאני נראית אני עושה משהו קיצוני בשיער. ביולי זה היה גלח קרחת כזה באוקטובר חימצנתי קצת עכשיו אני רוצה לגלח הכל מחדש אבל אני יודעת שזאת תוצאה של שנאה עצמית ורצון להרס וחורבן אז אני משתדלת שלא לבינתיים.
אני עדיין מחפשת דירה נחמדה בת"א לי ולכלבתי היפייפיה הכי שבעולם *עריכה* מקודם הטורקי יצר איתי קשר בטענה שהוא מתגעגע לגוף שלי. שאלתי אותו מה עם הפרצוף, הוא אמר לי "אני חרמן מתי אני בא אלייך היום" זה מגעיל אותי איכס. לא שיש לי בעיה עם מין וגם אני חרמנית בכללי, אבל, איכס
| |
אמא רעה אמא הורסת (ציור מס' 21 "אשם")
כרגע גיליתי שלפני כ-12 שנה שאמא שלי בגדה באבא שלי עם החבר הכי טוב שלוושמעתי שאבא שלי אהב אותה ופינק אותה והתנהג אליה כמו אל נסיכה אז שאלה אותי עכשיו בת משפחה אם אני יודעת למה הם התגרשו. ונורא מוזר לי הקטע הזה, כי לא שואלים בד"כ. היא בדקה את השטח כדי שלא תגיד משהו לא במקום אבל זיכרון שלי, שמלפני שנה שנתיים אשתו של אבא שלי אמרה שחושבים שהיא בגדה בו. לא כל כך הקשבתי לה, כי יוצא לה לפגוע בי מידי פעם ופעם. אם בכוונה ואם לא. ועכשיו כשזה ודאי לי, אני מרגישה כועסת. כועסת ונבגדת, שאמא שלי בכבודה ובעצמה שינתה לי את מסלול החיים וגרמה להם להראות כמו שהם היום. ב-12שנה האחרונות הייתי צריכה לשמוע כמה ילדה שמחה אני הייתי לפני שההורים שלי התגרשו מכיתה א' אני צריכה לסבול הערות על כך שאני עצובה כל הזמן מכיתה א' העירו לי שאני לא מתחברת עם אנשים מהילדות אני בדיכאון, בדיסטמיה, מהילדות אני מתה מפחד להיות איתה בבית היא הזניחה אותי היא איימה עליי היא השפילה אותי היא זלזלה בי, וחיינו עד היום, שתיים בדירה אחת קטנה ומסריחה מלאה בזבל למה אמא למה אני לא אוהבת אותך, אני כועסת עלייך. אני ריחמתי עלייך אבל לא מגיע לך רחמים. אני מבינה בגידות, הן טבעיות, אבל איך יכולת אמא להשאיר אותי איתך אבא הלך בגללך את לקחת ממני את אבא שלי את השפיות שלי אני חולת נפש בגללך והכי גרוע- אני בדיוק כמוך. אבל למה לא יכולת להיות קצת יותר מאופקת?
אני דפוקה לגמרי בגללך אני לא יכולה לאכול אפילו כמו שצריך כל חלק בי דפוק כי פירקת לי את הנורמאליות שנותרה בי
| |
שורש ש.ב.ר ביניין פעל גוף יחיד זמן: כל הזמן
ניסיתי לדחות את הפוסט הזה כמה שיותר כי באמת שקשה לי לרשום אותו ותמיד הולך לי בראש איך הוא יראה אבל אני לא מסוגלת להביא את זה לידי כתב.וגם עכשיו אני לא יכולה אבל אני יכולה להגיד, שהשבוע הזה היה נורא אינטנסיבי בשבילי. וחלק מזה שקשה לי לרשום זה בגלל &nbsp;שכל החוויות שמתרחשות אצלי הן בתוך הלב שלי, אני לא כל כך מסוגלת לצאת מהבית והתקשורת היחידה שיש לי עם אנשים זה דרך המקלדת, אבל עוצמת הבומים הם באותה עוצמה. אתמול אני נשברתי, מילולית, לא יכולתי יותר. אני הרגשתי את עצמי מתפרקת מרוב אכזבה. אחרי שיום חמישי קרה לי מקרה לא נעים עם בחור אחד, באותו שבוע קרה לי מקרה אחר. והיה לי קצת קשה לעכל, וקצת קשה להבין למה ואיך, ואיך יכול להיות שלפי כל החוקים אחרי ירידה כזאת גדולה צריכה לבוא עלייה אבל משום מה היא חופרת את דרכה לתהום, יצא לי ששוב נשבר לי קצת הלב. לפני כחודש שמעתי משפט נורא נחמד ומחמם את הלב, "אני אוהב אותך", וזה באמת היה נורא נחמד ונעים. אבל מה שוות מילים, כמו חול, שאותו בחור עשה איתי שיחה לפני שלושה ימים עליי ולמה הלב שלי נשבר וכמה אני מתאכזבת מאנשים, והוא עודד והסביר, והיה אכפתי, אבל אנשים הם פלסטלינה. אתמול ראיתי שיש לו בת זוג חדשה. בשביל הצביטה בלב ראיתי תמונה שלהם ביחד. בשביל ההשפלה הסופית "נחסמתי", שזה מרגיז אותי להגיד את זה כי המושגים האלה כל כך מופרזים, והמעשים האלה כל כך ילדותיים ומשפילים, וגם עד שאני פותחת את הלב שלי הוא נקרע. אני זוכרת שהוא ביקש שאצייר אותו, ואמרתי לו שלא בגלל שאם אני אצייר אותו אני צריכה שהוא יהיה קרוב אליי מספיק כדי שאני לא אצייר אותו סתם, כלומר, עצם הציור היא קביעה מסויימת שהבנאדם קרוב אליי מספיק כדי שהוא לא יילך מספיק מהר וישאיר אותי עם הזיכרון של הדיו על הדף יחד עם ההשקעה שלי והאהבה שלי. לפני חודשיים ציירתי אותו ציור מהיר של 20 דקות דרך תמונה מהמחשב: (הייתה פה תמונה והיה פה חצי פרצוף שלי אבל אני לא יכולה לסבול אותו אז התמונה נמחקה )
וזה יישמע נורא מוזר וילדותי אבל באיזשהו אופן אני קצת כועסת על עצמי.
לצערי מכל האכזבות שחוויתי בזמן האחרון מבחינת קשר של קרבה ומגע פיזי ורצון עמוק לאהבה משהו בתום שלי נפגע. אני כבר לא יכולה לקבל מגע של ליטוף כמנחם ואני לא יכולה לפרש מילות חיבה ככנות. הכל נראה לי נורא אינטרסנטי. ובאישהו מקום אני מרגישה שהגוף שלי מחולל ופגיע. אני לא מאמינה שיבוא מישהו שהוא נטו בנוי להרגיש אליי ב100% ושהוא באמת יהיה בסדר בסדר ופנוי, שפה הבעיה, אני לא חושבת שאני מפתחת ציפיות אני פשוט חושבת שאני מנסה להקדים תרופה למכה. אני פשוט פוחדת. והיה לי , היה לי קשרים ארוכים עם שני בחורים שאהבו אותי בכל ליבם ונשמתם וחשבו שאני יפה, ואהבו את גופי ואהבו לגעת בי ולחבק אותי והתגעגעו אליי אבל אני כאמור הרסתי את הקשרים האלו. במקום מסויים האמנתי שאם קשרים כאלו באו אליי בשלב מוקדם יחסית של החיים אז הם יבואו לי בקלות תמיד. אבל אני נשארת כרגע באמת לבד, סקפטית וחשדנית, לא רוצה שייגעו בי ולא מאמינה שרוצים אותי.
| |
פורשת מפה (ציור מס' 15 מועקה)
אני אומר/ת:
אין לי
השני אומר/ת:
חברות?
אני אומר/ת:
אין
השני אומר/ת:
אוקי זה מתחיל להיות עצוב מאוד
אז את גרה בת"א
ולא יוצאת מהבית?
אני אומר/ת:
נכון
השני אומר/ת:
לא מגיע לך לגור בת"א!
את מבזבזת את העיר הכי מגניבה בארץ!
צאי מהבית!!!
לא, ברצינות.
את עוד מעט בת 18
אני עזבתי את הבית בגיל 15
אני אומר/ת:
יפה
השני אומר/ת:
מה יפה? חחחח
צאי מהבית
את לא בת 8
טוב לפחות תחזרי להיות צינית.
זה הכי הולם אותך
שיר שיר שיר החמודה
תשמרי על הציצים שלך בחזייה
אני עושה לעצמי דברים רעים. אני באמת לא צריכה לגור בת"א. בעצם, אני לא צריכה לגור בכלל.
כזאת מועקה לא הייתה לי כבר הרבה זמן.
בגלל זה אני לא אוהבת לספר לאנשים על אנשים שרק פגשתי,
כי זה יגמר מהר והשאלות ימשיכו.
כמה אני שומעת על תל אביב, מי רצה לגור בתל אביב בכלל? מי רצה לגור פה? מה טוב פה?
התגרות של הסביבה,
אני לא מרגישה לשם שייכת.
המועקה של העובדה הקיימת שהאנשים היכולים שאני יכולה לבלות איתם בלילה הם דודה ואמא.
וגם זה בשעות "נורמאליות"
מי לקח לי את השינה ולמה הדמעות לא מתפרצות החוצה? סתם מועקה מיותרת. בוא ניקח 3 כדורים ונישן כמו תינוקות. בואו נחשוב על המוות שלנו כעל מוםע ואנחנו מסתכלים מי בוכה עלינו הכי הרבה.
טוב בסדר, אז לא אהבה. אני אסתפק בחבר או חברה
אין לי עם מי לדבר זה ממש מביך
אני לא ישנה לא ישנה
לא עונים לי לא עונים לי
עם מי אדבר?
| |
מאמא (ציור מס' 13- דיוקן עצמי 2)
אני משתגעת הצילו
למה אתם לא אוהבים אותי יותר? כי אני בוכה הרבה? כי אני מבואסת? או מבאסת? משהו אצלי במוח שגוי. אני יותר מידי רגישה. יום שלישי עבדתי עם דודתי בבישול בקיבוץ עד שהיא פלטה שמישהי יותר יפה ממני ואופס התחלתי לבכות ועליתי על רכבת חזרה לת"א יום שני קרה דבר ממש מצחיק,התחלתי עם ;מישהו, פלרטטן לא קטן, הוא בא אליי יום שלישי וניסה לזייני. לא נתתי לו אבל נספרה עוד אכזבה קשה מצד הבנים. אבל הוא טורקי ויש לו עיניים כחולות. עוד מינוס שהוא רוצה לעשות לייזר בגוף כי הוא שחיין. איך אני יכולה להיות עם מישהו יותר חלק ממני? אני שעירה בכל מקום. יש לי יותר שערות בערווה מאשר על הראש. אבל מה זה משנה, כשהוא הלך הוא נתן לי כמה כיפים על הלחי ואמר "תהיי ילדה טובה" טוב חביבי הריני ילדה טובה.
יום אחרי ידידי הטוב אמר לי שהינו אוהב אותי, ושאפסיק להיפגש עם הבחור. היום התעצבנתי עליו כי הוא נלחץ לבוא אליי הבייתה. בטח בגלל שאאנוס אותו. הזאת אהבה חבריי?; רצוני היחיד היה לישון עם מישהו חביב ואדיב& בא לי להקיא את נשמתי עוד פעם השמנתי, כן גם אני כזאת. כזאת אני גם כן
יום אחד אבין מה הבעיה בפותים שעירים. אתם תראו, אני אהיה כוכבת
| |
מי הזיז את אבא שלי (ציור מס 12 "נצר המלוכה")
כשהייתי בת 5 אבא שלי עוד היה בבית, אני זוכרת שבינו לבין אמא שלי אותו הכי אהבתי. כשהייתי שופכת על החולצה שלי צלחת של מג'דרה הייתי קוראת לו בהיסטריה כי ידעתי שאמא שלי תחטיף לי. והיא בסוף באה ולא הוא. וקיבלתי על הראש שבל-על-הזמן.כשההורים שלי הודיעו על הפרידה, משום מה, בגיל 5, הייתי נורא גאה והתביישתי לבכות. אז הסתובבתי בכל הבית ו"בחרתי" איזה צעצוע אני אקח לבית של אבא שלי. הייתי הדבר היחיד של אבא שלי. הוריו מתו כשהייתי בת שנה ושנתיים (סיפור לפוסט אחר), הוא לא בקשר עם אחיו ובטח לא עם דודיו ובני דודיו הרחוקים מאוד. אז עוד היה קשר. הייתי ישנה אצלו בדירה הקטנה והחמודה בראש העין, היינו רק שנינו, בבית קטן שבאמצע יש עמוד שנורא התלהבתי ממנו, וישנו על אותה מיטת פוטון כשהייתי באה לבקר. אני ואמא שלי המשכנו לגור בדירת הקוטג' שבראש העין לבדנו (אוי לא) אני זוכרת ריב אחד של ההורים שלי- אני הייתי ישנה איתם במיטה, ויום אחד בפתח של האחד ההורים שלי צעקו אחד על השני ואבא שלי הזיז את אמא שלי והיא בטעות נפלה. היא בכתה בהיסטריה והזעיקה את סבא וסבתא שלי. אבא שלי עשה שטות ואמר שהוא יכנס לכלא ואני לא אראה אותו יותר לעולם (!!!).
כשאני ואמא שלי עברנו לת"א, אבא המשיך להתגורר בראש העין. בכיתה א' הוא הכיר את אישתו הנוכחית. משהו השתבש בסידור שלנו. בארוחת שישי אחת אבא שלי שאל אותי אם זה בסדר שהיא תישאר- בנוכחותה (כמה נוח) ואני בתור ילדה קטנה ותמימה אמרתי כן. בלילה אבא שלי אמר לי שאני לא יכולה לישון איתו באותה המיטה כי באה מישהי חדשה ואני צריכה לישון בחדר שלי. כמה בכי! כמה היסטריה!
יום אחד אבא שלי שאל אותי כשהייתי בת 8 מה יקרה אם יהיה לי אח. תמיד התנגדתי לזה. אמרתי לו שאני אקנא. הוא שאל אותי למה ואמרתי לו "כי הוא יהיה איתך כל הזמן" אחרי כמה זמן הודיע לי שאשתו בהיריון. צעקתי והרבצתי לו וצעקתי שאני שונאת אותה ולא הפסקתי לבכות. עולמי חרב עליי.
לפני כ-7 שנים אבא שלי הודיע כי הוא ואישתו עוברים דירה לקיבוץ בצפון הארץ שהמרחק בינו לבין ת"א הוא שעתיים במקרה הטוב. נכנסתיי לפאניקה והוא ניסה לנחם אותי בכך שהוא יבוא כל שבוע, נעשה סיבוב, אני אסע ברכבת, יהיה לי חדר משלי..כייף חיים. זה אד הרגעים המרגשים שבו אני זוכרת שהוא בכה איתי כי היה לו קשה לראות אותי. הוא הבטיח לי שלעולם לא ימכור את הבית בגלל העץ שנטע לזכר אמא שלו ז"ל. לפני שנתיים הוא מכר אותו. את הדבר היחיד שהיה שלי ושלו. בקיבוץ לא היה לי חדר ולא נעליים. לא סבלתי את המקום ואני עדיין לא סובלת. נולדה לו עוד בת ואני ואשתו התרחקנו. קרו כמה פעמים שהיא פגעה בי בכוונה או לא, ושנאתי אותה. ניסיתי להתקרב אליו תמיד בכך שציירתי אותו, ציירתי ציורים, שאלתי על המשפחה המרוחקת שלו כל הזמן (עוד דבר משותף) אבל לאבא שלי זה לא כל כך הזיז. הו אבא, כמה שאני ניסיתי להתחנף אליך וכמה שאני מנסה! בעיקרון יש לי עוד הרבה מה לכתוב על העיניין עם אבי אבל אני חייבת למהר לרכבת. אז בואו נגיד שזה פוסט חלק א'. עוד ניסיון התקרבות היה ציור משותף שלי ושלו. לא יצא לי דומה בכלל, הייתי בת 5, והוא היה צעיר, ולא יצא לי דומה. אבל יצא לי רגש. משום מה הכנסתי גם דמעות לציור. הוא אמר לי "נחמד". עם הציור מצורף כמה משפטים שכתבתי לאבא שלי בספונטניות על הנייר (אפשר לראות מצד ימין למטה) ושלחתי לו במייל. גם זה לא צלח.
הטקסט שמופיע בתחתית: "פעם הייתי הדבר היחיד שהיה לך. אהבת אותי בכל ליבך ואני הייתי שלך ישנו באותה המיטה וקנית לי קלטות, שפכתי מעדן על הריצפה ואמרת לי שבחיים לא תכעס עליי. תמיד ידעתי שתגן עליי. ואז נוסף אחד נוסף. ואני לא הייתי האחת והיחידה. ילדה קטנה אחת אינה יכולה להוות משפחה למישהו. נהייתי אחת מ... ואז הלכתי ממי שהייתה הדבר היחיד שלך. הבטחת לי שתבוא כל שבוע ושניסע ברכבת. ושיהיה לי מזגן בחדר, אבל לא היה לי חדר. והיה לי קר כי המזגן היה מעליי. הייתי מגיעה פעם בשבועיים כדי לקבל תשומת לב אבל לא הרגשתי שייכת. אני המשפחה השנייה שלך. היום כשיש לי זכות לכעוס ולבכות אני לא באה, אתה המשפחה השנייה שלי. אבל תתגאה בי."
בואו נקרא לזה חלק א', בסדר?
| |
תחזיקו חזק (ציור מס' 9 "הביטו בי")
עצובה ובוכה בקיבוץ בצפון הארץ.
כרע לקחתי כדור הרגעה שבן אדם נורמאלי היה חורפ את נישמתו במיטה ולא מתהלך כמו זומבי למציאת עיסוק.
אמונה זה דבר כל כך חשוב, רק אם מאמינים במשהו הוא יכול להתגשם. אני חסרת אמונה לחלוטין. אפילו כשהביאו לי את התרופה חשבתי שזה פלצבו. אולי בגלל זה זה לא כל כך משפיע.
כל כך כייף לבכות בבית אבי. החדר די חשוך, הוא ממד, יש לי מיטה נפתחת גדולה ואף אחד לא שואל יותר מידי שאלות. כשאחותי שאולת את אבא שלי "מה קרה לשיר" הוא אומר לה ששיר לא מרגישה טוב.
הבית שלהם גדול ופרטי עם חצר יפה וגדולה ורהיטים יקרים שמאוד באופנה. מטבח מאובזר, הכל יפה ונקי והקטלוגים של איקאה היו מתהפכים בפחם אילו ראו לאיזה רמה עיצובית אפשר להגיע.
אבל אני לא אוהבת את הבית הזה. הוא גדול לי וקר לי. הייתי רוצה לזרוק כמה בגדים על הספה ולשפוך חלב על הריצפה. שיהיה כמו בית. אני מעדיפה את דירת השתיים וחצי חדרים המעופשת שלי. אני אוהבת אותה, היא נורא אינטימית בשבילי.
מאז שהגעתי לאבי אני לא מפסיקה לבכות. בחיי לא קרה מצב שבו הייתי כל כך לבד. ואני לא מדברת על בדידות. אני מדברת על לבד.
כמה משמעות נותנים לאהבה וכמה נכווים ממנה כאשר היא לא מתממשת.
כמה קשה לאישה לשמוע את דעתו של חביב ליבה על מראהה וכמה זה פוגע שהוא נותן לך ציון יותר נמוך מלאישה האחרת.
כמה שכבות של בגדים אני צריכה להוריד כדי שאקבל את מלוא תשומת הלב שמגיעה לי.
כמה דמעות עוד אשפוך לריק, למה אתה לא עונה לי? למה אתה לא חושב עליי?
למה החיבה שלי לא יכולה להיות הדדית.
אבי ומשפחתו כרגע יצאו לטייל להם בקיבוץ. לב נשבר #3879 . אל תשאירו אותי לבד!!! אני צריכה אהבה!!!
אני צריכה שתחשבו שאני יפה ומתוקה ושתאהבו אותי ושתפגעו ממני כשאתעלם מכם בטעות
תאהבו אותי בבקשה, אני לא אוהבת מספיק את עצמי.
אל תאחלו לי בדידות ואל תדברו איתי רק על מין. אני מאסתי. תאהבי את ראשי ולא את איבריי. תהיו מהופנטים ותחשבו שאני הכי מדהימה שבעולם.
וליפה שבגברים- אתה לא מאכזב אותי כי אני לא מצפה ממך לדבר. מנת הסיפוק עוד תגיע. הכישרון שלך להעלות לי את האגו ולשבור לי את הלב בו זמנית מדהים.
"תראו אותי" צוייר לא מזמן. שבועיים בערך. ב-4 בלילה עם המון דמעות
ראיתם אותי?
| |
איזה פות (ציור מס' 6- "שיר רצה בשדות")
אתמול בחנתי בזמן המחזור
אם הקשר שלנו ייסוג לאחור
כאשר יגלה היפה בגברים
שאני מדממת מאחד הסוגרים.
שירצה לדבר
ולא יסתלק
שלא ירגיש שבא אליי לריק.
קיוויתי שנשב על הספה
על כוס קפה,
אך שכחתי לגמרי
;שיש לי פתח גם
בפה.
צבעי מיים 2010. כואב לי בלב! הוא לא מפסיק לדפוק
| |
ציור מס' 2- "פני הבגידה"
הבגידה היא עדינה ורגישה. למד להכיר אותה ואת דרכיה סיבותיה ורגישותה. בגידה היא נושא מאוד רגיש אצלי, למדתי שלא שופטים בוגד או בוגדת. כשהייתי צעירה יותר בזתי לעיניין, צריך להבין למה ואיך. כשחשבתי על בגידה בראש זה מה שיצא לי על גבי הנייר. | |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
