לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

*


This new century keeps bringing you down

Avatarכינוי:  שין גימל

בת: 31





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2014


דבר אחד בטוח אני יכולה להגיד על מאניה דיפרסיה כשאתה על כדורים: זה מלחיץ
זה מלחיץ כי בכל יום אתה יכול להרגיש שאתה נופל לבור ללא תחתית ושאין לך שום דבר לחיות למענו
וזה גם לא צפוי, זה לא בא בהדרגה של יום לא-משו ואז נהיה עוד קצת לא משהו. תוך כמה שניות אתה יכול לעבור ממצב שבאמת אתה בסדר, אין שום דבר שאתה יכול לחשוב עליו שהוא באמת מפריע לך למצב שבו שאתה מרגיש באופן הכי בנאלי שאין לך תכלית ואין לך מישהו להעביר איתו את הדקות הבאות.
אני יכולה להעיד על עצמי, א"עפ שאין הנחתום מעיד על עיסתו, שהשתפרתי בתור בנאדם ואני יותר חברותית ממה שהייתי, לא שזה ממש שיפור ניכר, אבל גם עם יותר ביטחון ובכללי יותר נעימה. חוץ מההתפרצויות שנאמרו כאן להנ"ל.

היה לי ידיד שהיה שכן שהיינו מעשנים ביחד והיינו נפגשים די בתדירות והפגישות היו אומנם שטחיות ולא מעניינות כל כך אבל זה העביר את הזמן.
לאחרונה בגלל היובש הוא נפל ל"נייס גאי". היום באתי לבקר אותו והוא פשוט מחוק מהתחת ואין עם מי לדבר. הוא כאילו מנסה לדבר אבל הוא ממלמל.
הבנתי שזה הזמן שלי לזוז אחרי שהוא שאל בפעם השלישית אחרי 5 דקות אם בא לי קפה.
אני מרגישה נורא עצובה ובודדה ואין לי תחומי עיניין. עכשיו כמובן אני לא ממש אחפש כי בא לי לקבור את עצמי אבל בכללי חסר משהו.

לפעמים אני נתקפת מוטיבציה לא נורמאלית להצליח להיות מה שאני רוצה, העיקר שיספק אותי נפשית ופחות חשוב לי הכלכלית, ונרשמתי לשתי בגרויות כדי לקדם את המטרה. אתמול הייתה בגרות אחת ואני ממש ממש מקווה שאקבל 55. נהייתי כל כך אפתית שכשרוב הנבחנים היו בלחץ ושיננו את החומר לפני המבחן אני עוד הייתי חצי מסטולה.

שישי שבת עבר יחסית בסדר ובצורה מפתיעה לא סבלתי אצל אבא שלי. רק כשהמשפחה של אישתו באה הרגשתי ממש חרא אבל מצאתי מלא תמונות של אבא שלי כשהוא תינוק וילד ונער וקודם כל ממש התאהבתי בו הוא היה כל כך יפה שזה כואב. מה שגם שרואים בתמונות שלו שהוא מהנערים המופנמים והשקטים שכולן חרמניות עליהם בסדרות ובסרטים האמריקאים 
הוא היה נורא סקפטי שאני אסדר את האלבום אבל יצא לי משהו נדיר ויפה והאחים שלי היו לידי ושאלו אותי כל מיני שאלות על הסבאסבתא שהיו לנו ומתו כי הם לא הכירו אותם וגם אני בקושי אבל אבא שלי לא מוצא עליהם מילה. עם כמה שהוא חסר רגישות כלפי אחרים הוא נורא רגיש בעצמו.
היה לנו בונדינג לי ולאבא שלי ואולי זה בגלל זה שהביטחון שלי עלה כי פעם נורא פחדתי אפילו לפנות אלי ונלחצתי אפילו לבקש ממנו משהו או לשאול אותו משהו פן יתעצבן אבל היום אני יותר עונה לו ויותר מראה לו את האופי שלי והוא אפילו זרם איתי על פאנץ' גס
בנוסף הוא הביא לי שרשרת מזהב טהור של השם שלו שהוא קיבל לבר מצווה. רק אם הייתי יכולה לתאר לכם איך זה ריגש אותי. הבעיה שלאבא שלי יש אותו שם כמו של אחת הבני זוג הקודמים שלי.

כשאמרתי לאחותי הקטנה שהיא אישה קטנה היא נעלבה ואמרה שהיא עדיין ילדה (9)
אמרתי לה שזה טוב להיות אישה קטנה והיא התעקשה שאני לא אקרא לה ככה. אז אמרתי לה שהיא נערה
היא אמרה שהיא לא נערה והיא ילדה אז אמרתי לה שעוד 3 שנים היא תהיה נערה
היא שאלה אותי למה בגיל 12 אז עניתי לה שאז היא תקבל מחזור (למרות שאני קיבלתי בגיל 10!!!!!)
היא שאלה אותי מה זה מחזור ואם יצאו לה זרעים
אמרתי לה שזרעים זה אצל בנים
אז היא שאלה אותי "זה מתי שיש שערות בפות?"
כן ליאורי, יש גם שיערות בפות"
"אבל אני לא רוצה שיערות בפות!" היא מחתה
"אבל לכולן יש שיערות בפות, גם לי יש"
"וזה כואב לך?" היא שאלה
"לא"
"ונתפס פיפי בשיער?"
"לא..." למרות שתכלס אף פעם לא חשבתי על זה
ואז היא הלכה והשבעתי אותה לא לספר לאמא שלה. היא לא תרשה לי לבוא לשם יותר

והחלקתי את השיער בהחקלת קראטין ויצאתי מכוערת 
ביי
נכתב על ידי שין גימל , 28/1/2014 13:41   בקטגוריות אבא, דיכאון, משפחה, עזרה, קטעים, שחרור קיטור  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האחות הכי טובה בעולם


אחרי הפוסט הקודם שהתקטננתי על אחיי הקטנוניים וזה שיש להם יומהולדת ושום דבר לא ישמח אותם והתחושה שלי שאני חייבת להפגיז אחרי ארבעה חודשים של העדרות יצא לי להתקל במישהו שמסתבר שהוא ביג-שוט בקרב הילדים שיש להם ממיר של "יס"
אף אחד מאיתנו הניצבים לא זיהה אותו חוץ מאיזו מישהי שאמרה שהוא משתתף בסדרת ילדים ("יומני החופש הגדול")
התקשרתי לאבא שלי לשאול אם האחים שלי רואים את הסדרה הזאת, אחרי שהוא אמר לי שכן הוצאתי את אחרון הישראלי שלי ואז התיישבתי בשושו



בימים האחרונים יש לי משהו שלא היה לי הרבה זמן, כנראה בגלל שהתחלתי לחפף עם הכדורים המצב המאוזן שלי התחיל להתנדנד ושוב מצאתי את עצמי באמצע מקום ציבורי כמעט שוברת צלחת צורחת ובורחת
הצלחתי להרגיע את עצמי והיו לי כאבי ראש זוועתיים, כבר כמה ימים שיש לי כאבי ראש


אבא שלי התקשר וסיננתי אותו שוב ושוב ושוב עד שהרגשתי אשמה כי ידעתי שאני אוכל על זה כאפות מאוחר יותר
התקשרתי אליו חזרה ובלי ששמתי לב התחלתי לבכות בלי סיבה גלוייה או סמוייה אבל בכיתי בשקט כי כשאני עצובה אבא שלי נשמע לא מרוצה. פאק איט אתם עלולים לחשוב אבל זאת האינטרקציה היחידה שאני מקבלת ממנו


;אין לי הרבה מה לכתוב וחבל כי לפני שאני הולכת לישון מתנגנים לי פוסטים בראש ורובם כל כך נורא מוצלחים אבל שם זה נשאר, בראש

והפעם היחידה בחיים שתשמעו אותי אומרת את זה כי אני שונאתתתתתתתת את זה אבללל
הרגע הזה שאת באה לקנות טבק ונותנים לך מתנה לבחור מצית של קליפר במזל שלך ואז את באה הבייתה להדליק סיגריה ורואה את זה:




והחלטתי שאני רוצה להתחתן. לא. אני חייבת להתחתן. אני חייבת שיהיה לי מישהו לסנג'ר על בסיס יומיומי להוריד את נוגה ולהוריד את הזבל ולשטוף כלים כי לי כבר יש כאבי ראש אבל זה לא אומר שלא אתן לו, כי למזלו של בעלי לעתיד אני אלרגית לחלב פרה וחלב סוייה מלא באסטרוגן אז אני מלאת הורמונים מיותרים. כל סצנת סקס שאני רואה בסדרה מדליקה אותי והשיא היה בסרט "היא" שמישהו עושה שם שיחת סקס בטלפון עם מערכת הפעלה עם אינטלגנציה מלאכותית


התחרמנתי משיחת סקס עם מערכת הפעלה בעלת אינטלגנציה מלאכותית

נכתב על ידי שין גימל , 18/1/2014 22:30   בקטגוריות אבא, מין, משפחה, שחרור קיטור  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אתה, אתה הייתי עומד בזה?


האם 20 זה הגיל שבו אני משתווה לגדולים ממני?
תמיד הייתי הקטנה בין האנשים שאיתם הייתה לי אינטרקציה. לא ברור אם הצורך שלי באנשים גדולים יותר הוביל אותי לזה או פשוט שמבחינת מחשבה אני יותר מתחברת לגדולים יותר
מצד שני, גם בסיומת העשרה הייתי בעיקר מנהלת שיחות עם סבא שלי שביננו יש הפרש של 45 שנה (כן, נו) וכרגע הבחורה שאני איתה באמת בקשר רציף היא דודה שלי, שביננו יש רק (!) 17 שנה
מצד אחר גם יש אנשים בגילי. בערך. או יותר קטנים, שאני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליהם. אבל בכללי בעבודה שאני בוחרת לעצמי בד"כ אני הילדה.
כשאני רואה שיש לי קוראים אפילו בגיל 25 שלכאורה בשבילי זה הפרש מזערי, אני קצת מרגישה מאויימת לא לדבר יותר מידי שטויות, פן יעזבו אותי וירגישו שאני לא משתווה לרמתם האינטלקטואלית, אע"פ שאני מכירה בני 40 ו50 פלוס עם אינטלגנציה של ילד בן 14.
ובכללי אני חושבת שילדים צריך להפשיר בין הגילאים 11 עד 17, בעיקר הבנים.
אני רואה את אחי שהוא בן 12, ומגיל 11 אני שמה לב לאופי הקקה שהם מפתחים בגילאים האלה.
למרות שקשה לי לראות את אחי בתור ילד בן 11 ממוצע. זה ישמע סוטה אבל קשה לי לדמיין את אחי מתחיל לאונן או בכלל נמשך לבנות המין השני (לגמרי לא הומו, בגיל 3 הייתה לו ההתאהבות הראשונה באיזה ביצ'. מסתבר שאנחנו מפתחות את זה עוד ברחם) או לחשוב ששנה מעכשיו זה היה הגיל בו התנשקתי פעם ראשונה והיה לי חבר רציני.
אני זוכרת אז בגבעת חביבה קרוב לגיל 14 שהוא הבחור שהיה החבר הראשון שלי השתפשף בי והיו לי תחושות סותרות של איזה נעים לאוי ואבוי מה אני עושה מפה
את אחי? אין מצב. לא עד גיל 17 מינימום. הוא נורא ילדותי תלותי ומפונק ובכלל ככה זה הגיל שלהם. אם בגילו, או בעצם שנה מאוחר יותר כי בגיל 12 אתה לא מקבל מתנות אתה מקבל צ'קים לכיסוי הבת מצווה רצית משחק פשוט או אפילו חיקוי שלו ב-50 שקל, היום הדרישות שלהם הן משחקי קונסולות במאות שקלים. זין, אחי קיבל בגיל 9 אקס-בוקס מאבא שלי. כשאני רציתי אקס בוקס וכבר הייתי בת 18 הוא סרב, למזלי החבר שהיה לי באותה תקופה קנה לי אחד מכספו (היה יותר גדול ממני, שוב) והרוויח די טוב אז הרגשתי פחות מנודה.
אני לא ראיתי את האחים שלי כבר 4 חודשים. והפינוק שלהם מובן באופן בו הקיבוצים מתנהלים היום: בתים פרטיים שמביישים כל אידיאולוגיה קיבוצית וגדר מלבנים לקיבוצניקים עילאיים ומתנשאים שחס וחלילה לא יפריעו לשלוות הנפש שלהם.
בזמן שאחיי גדלים בשפע אני גדלתי בצנע. עד לפני כמה זמן הרגשתי רגשות נחיתות ותחושה של "לא פייר" למה הם גדלים עם תנאים יותר מבסיסיים של כביסה, הרבה יותר מידי משחקים, בגדים שראויים ללבוש ואוכל זמין בכל שעות היממה והכי הכי חשוב: טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שהיה עושה לי רק טוב אם היו מאבחנים אותי קודם ולא היו חושבים שאני סתם פגומה חברתית.
היום אני שמחה שלא גדלתי ככה כי אני יותר מחוברת למציאות. נכון שהתנאים שלי היו תת תנאים ונדפקתי לגמרי מאמא לא כשירה וסביבת לימודים לוקה בחסר ששמעתי כמה אני מכוערת בילדותי על בסיס יומי כי כולם פה חצי ערסים אבל לפחות מבחינת ההתנהלות אני יכולה להגיד שמגיל 18 אני רשמית עצמאית. כבר מגיל קטן הייתי די לבד כי לאמא היום בני זוג שהיא הייתה ישנה אצלם אבל בכל זאת, ההתמודדות שלי עם רגעי משבר הרבה יותר טובה ממה שלאחים שלי יהיה.
אחותי זה סיפור אחר. מגיל 4 שמתי לב שהיא גאון עוד בארוחה המשפחתית שלהם בה סבתא שלה אמרה לסבא שלה שלא יאכל כל כך הרבה והיא אמרה לה : "אבל סבתא, הוא יאכל כמה שהוא צריך..." ושם היא שבתה את ליבי.
לשניהם יש יומהולדת ולאחי ממש לא בא לי להשקיע כי ברור שהוא לא יהיה מרוצה ואני ממש לא מתכוונת לבזבז חצי משכורת על משחק קונסולה מטומטם אבל לאחותי וואלה בה לי להפציץ. עם איזה בגד מגניב מ"תל אביב" כמו שהם מתלהבים (אף פעם לא היו בתל אביב!!!) או איזה תכשיט יפה.
שנה שעברה קניתי לה פסלון מעיסת נייר של פייה מנחלת ביניימין. חשבתי שהיא לא הייתה מרוצה עד שראיתי שהיא שמה אותה בזווית שמשקיפה עליה ליד המיטה. רק כי פלטתי שזה ישמור עליה בלילה
ולמה אני לא הולכת לשם? בגלל אמא שלהם כמובן. היא לא אוהבת אותי ואני למדתי להבין שאני לא יכולה לאהוב אותה כי אז אני רק אתאכזב כל פעם מחדש מהיציאות חסרות הרגישות והטאקט שלה.
ולעזאזל, אי אפשר לזיין לילדים את השכל. כל הכייף בילדים שאפשר לזיין להם את השכל כדי להעשיר את העולם הצר שלהם ולהתחמק מסיטואציות שצריך להסביר איזה משהו כבד או שאין לך כוח ואתה מנפנף אותם. אבל ההורים שלהם? הווו לאאא הם כועסים עליי כשאני עושה את זה.
כשאחי היה בגיל גן חובה שכבתי איתו על הטרמפולינה ואמרתי לו שיש גמד שמקפץ על העננים ואמרתי לו להסתכל טוב טוב כי אולי הוא יבחין בו. אמא שלו קיבלה עליי קריזה
WTF אישה
לגמרי צריך להעביר את הילדים היום טיפול בהלם. לשלוח אותם לדרום תל אביב עם השגחה צמודה כמובן או לגמול אותם מטכנולוגייה משוכללת עד גיל 15 או עד שיוכלו לחסוך קצת כסף כדי להבין את ערכו ושהוא באמת לא פשוט תופח לו בבנק.

ומנגד- ישיבה עם הדודה בקיבוץ שלה שאלף אלפי הבדלות באמת מגניב והילדים רצים יחפים ומתנחלים אחד אצל השני בבתים והאנשים נחמדים ונדיבים באופן מפתיע. צירפתי את התמונה הזאת כי היא לא מתפנפנת כמו הקודמת, ואני אוהבת אותה כי אני לא נראית כמו כדור.
איזה כייפית הדודה הזאת. קיבוצניקית לשבח




נכתב על ידי שין גימל , 13/1/2014 09:32   בקטגוריות אבא, משפחה, קטעים, שחרור קיטור  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יחפשו לא ימצאו


הסיבה שבגללה התחלתי לעשן טבק הייתה הנפיחות הנוראית שהתחילה לי לפני כארבעה חודשים
כל החיים שלי הבטן שלי הייתה שטוחה ואותה הייתי מכניסה עוד מכיתה א', הדבר היחיד שהייתי בסדר איתו עם הגוף שלי נעלם ובמקומו באה לי בטן של חודש רביעי
בהתחלה הייתי בטוחה שזה נפשי כי זה היה מלווה בגזים ופעילות מעיים רגיזה וכמו שהנרגילה הייתה עוזרת לי במצבי לחץ הייתי בטוחה שגם הסיגריות.
אבל זה לא עזר, וזה בא בתקופה שהייתה לא נעימה מבחינה נפשית אז הייתי מעשנת בכל זאת, בהתחלה הייתי קונה קופסאות והייתי מעשנת קופסא בלילה אחרי שבוע שרק התחלתי.
עם הזמן התחלתי לגלגל אותן בעצמי והתדירות פחתה לכ-8 סיגריות מגולגלות ביום ברוטו (כי אני לפעמים מעשנת חצי וזורקת)
ובקשר לנפיחות, אני אלרגית לחלב, מסתבר. ברגע שגיליתי את זה תוך שבוע הורדתי את הבטן חודש רביעי שלי לטרום ביוץ ואני מרגישה עכשיו כאילו עשיתי הפלה.
לא פעם דימיינתי שאני בהיריון. אחרי שאני אוכלת הרבה או סתם כשאני מנשנשת שוקולד כי אני פרה הבטן שלי יוצאת ואני עומדת בפרופיל מול המראה ומלטפת אותה.

המחמאות מהפוסט הקודם לא משתלבות טוב עם תחושת הכיעור שאני נמצאת בה עכשיו
הלכתי כל הדרך הבייתה והתפללתי שאף אחד שאני מכירה לא יפגוש אותי בדרך, ככה יש לי הלך מחשבה שברגע שמישהו יראה אותי ברגעי הכיעור שלי הוא יתפוס ממני פחות ויאהב אותי פחות ויעריך אותי פחות ולא ירצה להיות איתי בקשר. זה כמובן תקף רק לגבי, ולא לאף אחד אחר.
בנוסף נהייתי גם פרה קטנה. אם בינואר הקודם היה אפשר לראות עצמות בריח היום צריך לתור אותן בפינצטה. אומנם הבטן כבר לא מתנגשת במכוניות אבל אני נמנעת מלשים כל דבר שהוא צמוד וזה כולל מכנסיים לא כולל טייצים וגרביונים.
פעם הג'וק שלי שהוא גם היום הג'וק שלי אבל היה הג'וק היחיד שלי הוא שאני לא יכולה לשים גופיות בגלל הזרועות שלי שאני מתביישת בהן נורא. היום אני גם לא יכולה לשים מכנסיים, you see, נדפקתי כהוגן
ודווקא בתקופה שהתחלתי לקנות בגדים, וקניתי המון בגדים ובזבזתי מלא כסף אבל לפחות הפחד שלי מלהיות קמצנית כמו אמא התפוגג. תוכלו לקרוא לזה גם חסך כי עד לפני שנה שנתיים לא באמת היה לי מבחר של בגדים, שלא לדבר על הילדות שאז לא היה לי בגדים בכלל.
על פניו ההשמנה שלי והעובדה שאני במשקל הכי גבוה שלי אי פעם לא נראה כאילו זה משפיע עליי כל כך
אבל בפועל תחושת הבושה של לשים חולצה שלא מכסה את קו התחת עושה את שלה.
אני אוהבת אוכל ואני אוהבת לאכול ואני אוהבת לשבוע אפילו יותר מלאכול, אבל לא הגיוני שאני אתחפר בתוך טון של בגדים כדי להסתיר את ההשלכה של האהבה שלי לפחמימות, במיוחד שעוד מעט קיץ.
אני זוכרת בגיל 15 קצת לפני שהייתי אנורקסית, כשהחלטתי לנסות לרדת במשקל התחלתי ללכת ברגל לבית ספר. נזכרתי בזה היום כשהחלטתי ללכת ברגל מהעבודה.
לחזור להיות אנורקסית אומנם לא בא בחשבון, גם כי זה גיהנום וגם כי אין לי מספיק כוח רצון אבל הדיכאון כל בוקר בלפשוט את הבגדים חייב להפסק. ואתן חייבות להעלות במשקל. ניכר כשככל שאנשים סביבי מרזים אני מאחסנת להם את השומנים.

התמונה הקודמת מסוכנות של ניצבים, החלטתי לעשות קצת כסף מהצד ובצעד פזיז חתמתי שאני בכלל משלמת להם 230 שקל בחודש. הם צילמו אותי לאתר ועכשיו כשאני רואה את התמונה שלי לצד הפרחות במידה 34 במכנס, ועזבו שהן דוקים, הן באמת נראות פרחות סתומות, בא לי למות
מה גם שכשהצלם שאל אותי מה המידה שלי בחולצה ואמרתי לו XS, הוא התעצבן שאני משקרת לו ואז הייתי צריכה למצוא שמלה במידה הזאת וללבוש אותה כדי להשתיק אותו. למזלי היא נסגרה אבל עד היום אני לא יכולה לנשום סדיר

ו........ הרכש האחרון שלי שאני ממש ממש ממש אוהבת


נכתב על ידי שין גימל , 12/1/2014 18:04   בקטגוריות קטעים  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זה אניייי



בלי פוטושופ, ואם מסתכלים מספיק טוב, אפשר לפוצץ חצ'קונים


איך זה שבכל ינואר אני מצטלמת??? שנה שעברה היה לי בלונדיני ולפני שנתיים נראיתי באופן מחריד די דומה לעכשיו, ויש הבדל בין 18 ל-20
נקווה ששנה הבאה השיער יעבור את הכתפיים

שנה טובה מזניחים שלי
נכתב על ידי שין גימל , 9/1/2014 17:33  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





103,823
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , המתמודדים , ציורים ואיורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשין גימל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שין גימל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)