האם 20 זה הגיל שבו אני משתווה לגדולים ממני?
תמיד הייתי הקטנה בין האנשים שאיתם הייתה לי אינטרקציה. לא ברור אם הצורך שלי באנשים גדולים יותר הוביל אותי לזה או פשוט שמבחינת מחשבה אני יותר מתחברת לגדולים יותר
מצד שני, גם בסיומת העשרה הייתי בעיקר מנהלת שיחות עם סבא שלי שביננו יש הפרש של 45 שנה (כן, נו) וכרגע הבחורה שאני איתה באמת בקשר רציף היא דודה שלי, שביננו יש רק (!) 17 שנה
מצד אחר גם יש אנשים בגילי. בערך. או יותר קטנים, שאני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליהם. אבל בכללי בעבודה שאני בוחרת לעצמי בד"כ אני הילדה.
כשאני רואה שיש לי קוראים אפילו בגיל 25 שלכאורה בשבילי זה הפרש מזערי, אני קצת מרגישה מאויימת לא לדבר יותר מידי שטויות, פן יעזבו אותי וירגישו שאני לא משתווה לרמתם האינטלקטואלית, אע"פ שאני מכירה בני 40 ו50 פלוס עם אינטלגנציה של ילד בן 14.
ובכללי אני חושבת שילדים צריך להפשיר בין הגילאים 11 עד 17, בעיקר הבנים.
אני רואה את אחי שהוא בן 12, ומגיל 11 אני שמה לב לאופי הקקה שהם מפתחים בגילאים האלה.
למרות שקשה לי לראות את אחי בתור ילד בן 11 ממוצע. זה ישמע סוטה אבל קשה לי לדמיין את אחי מתחיל לאונן או בכלל נמשך לבנות המין השני (לגמרי לא הומו, בגיל 3 הייתה לו ההתאהבות הראשונה באיזה ביצ'. מסתבר שאנחנו מפתחות את זה עוד ברחם) או לחשוב ששנה מעכשיו זה היה הגיל בו התנשקתי פעם ראשונה והיה לי חבר רציני.
אני זוכרת אז בגבעת חביבה קרוב לגיל 14 שהוא הבחור שהיה החבר הראשון שלי השתפשף בי והיו לי תחושות סותרות של איזה נעים לאוי ואבוי מה אני עושה מפה
את אחי? אין מצב. לא עד גיל 17 מינימום. הוא נורא ילדותי תלותי ומפונק ובכלל ככה זה הגיל שלהם. אם בגילו, או בעצם שנה מאוחר יותר כי בגיל 12 אתה לא מקבל מתנות אתה מקבל צ'קים לכיסוי הבת מצווה רצית משחק פשוט או אפילו חיקוי שלו ב-50 שקל, היום הדרישות שלהם הן משחקי קונסולות במאות שקלים. זין, אחי קיבל בגיל 9 אקס-בוקס מאבא שלי. כשאני רציתי אקס בוקס וכבר הייתי בת 18 הוא סרב, למזלי החבר שהיה לי באותה תקופה קנה לי אחד מכספו (היה יותר גדול ממני, שוב) והרוויח די טוב אז הרגשתי פחות מנודה.
אני לא ראיתי את האחים שלי כבר 4 חודשים. והפינוק שלהם מובן באופן בו הקיבוצים מתנהלים היום: בתים פרטיים שמביישים כל אידיאולוגיה קיבוצית וגדר מלבנים לקיבוצניקים עילאיים ומתנשאים שחס וחלילה לא יפריעו לשלוות הנפש שלהם.
בזמן שאחיי גדלים בשפע אני גדלתי בצנע. עד לפני כמה זמן הרגשתי רגשות נחיתות ותחושה של "לא פייר" למה הם גדלים עם תנאים יותר מבסיסיים של כביסה, הרבה יותר מידי משחקים, בגדים שראויים ללבוש ואוכל זמין בכל שעות היממה והכי הכי חשוב: טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שהיה עושה לי רק טוב אם היו מאבחנים אותי קודם ולא היו חושבים שאני סתם פגומה חברתית.
היום אני שמחה שלא גדלתי ככה כי אני יותר מחוברת למציאות. נכון שהתנאים שלי היו תת תנאים ונדפקתי לגמרי מאמא לא כשירה וסביבת לימודים לוקה בחסר ששמעתי כמה אני מכוערת בילדותי על בסיס יומי כי כולם פה חצי ערסים אבל לפחות מבחינת ההתנהלות אני יכולה להגיד שמגיל 18 אני רשמית עצמאית. כבר מגיל קטן הייתי די לבד כי לאמא היום בני זוג שהיא הייתה ישנה אצלם אבל בכל זאת, ההתמודדות שלי עם רגעי משבר הרבה יותר טובה ממה שלאחים שלי יהיה.
אחותי זה סיפור אחר. מגיל 4 שמתי לב שהיא גאון עוד בארוחה המשפחתית שלהם בה סבתא שלה אמרה לסבא שלה שלא יאכל כל כך הרבה והיא אמרה לה : "אבל סבתא, הוא יאכל כמה שהוא צריך..." ושם היא שבתה את ליבי.
לשניהם יש יומהולדת ולאחי ממש לא בא לי להשקיע כי ברור שהוא לא יהיה מרוצה ואני ממש לא מתכוונת לבזבז חצי משכורת על משחק קונסולה מטומטם אבל לאחותי וואלה בה לי להפציץ. עם איזה בגד מגניב מ"תל אביב" כמו שהם מתלהבים (אף פעם לא היו בתל אביב!!!) או איזה תכשיט יפה.
שנה שעברה קניתי לה פסלון מעיסת נייר של פייה מנחלת ביניימין. חשבתי שהיא לא הייתה מרוצה עד שראיתי שהיא שמה אותה בזווית שמשקיפה עליה ליד המיטה. רק כי פלטתי שזה ישמור עליה בלילה
ולמה אני לא הולכת לשם? בגלל אמא שלהם כמובן. היא לא אוהבת אותי ואני למדתי להבין שאני לא יכולה לאהוב אותה כי אז אני רק אתאכזב כל פעם מחדש מהיציאות חסרות הרגישות והטאקט שלה.
ולעזאזל, אי אפשר לזיין לילדים את השכל. כל הכייף בילדים שאפשר לזיין להם את השכל כדי להעשיר את העולם הצר שלהם ולהתחמק מסיטואציות שצריך להסביר איזה משהו כבד או שאין לך כוח ואתה מנפנף אותם. אבל ההורים שלהם? הווו לאאא הם כועסים עליי כשאני עושה את זה.
כשאחי היה בגיל גן חובה שכבתי איתו על הטרמפולינה ואמרתי לו שיש גמד שמקפץ על העננים ואמרתי לו להסתכל טוב טוב כי אולי הוא יבחין בו. אמא שלו קיבלה עליי קריזה
WTF אישה
לגמרי צריך להעביר את הילדים היום טיפול בהלם. לשלוח אותם לדרום תל אביב עם השגחה צמודה כמובן או לגמול אותם מטכנולוגייה משוכללת עד גיל 15 או עד שיוכלו לחסוך קצת כסף כדי להבין את ערכו ושהוא באמת לא פשוט תופח לו בבנק.
ומנגד- ישיבה עם הדודה בקיבוץ שלה שאלף אלפי הבדלות באמת מגניב והילדים רצים יחפים ומתנחלים אחד אצל השני בבתים והאנשים נחמדים ונדיבים באופן מפתיע. צירפתי את התמונה הזאת כי היא לא מתפנפנת כמו הקודמת, ואני אוהבת אותה כי אני לא נראית כמו כדור.
איזה כייפית הדודה הזאת. קיבוצניקית לשבח