*

יש משהו בצביעות הנשית הזאת, משהו על תקן פוליטיקלי קורקט , נחמדות מאולצת ושקרים קטנים שנובעים מאי נעימות או מקנאה כדי לצאת כמה שיותר "בסדר", כמה שיותר "מנחמת" ולפעמים גם כמה שיותר "אנושית"

יש פה פוסט שמישהי שאלה אם היא צריכה לרדת במשקל. עכשיו כבר אם הייתי שואלת את השאלה הזאת הייתי רצה לשלשל מהפחד שיגידו לי "כן. את צריכה לרדת." אבל מה הפלא שלא משנה באיזה מצב את תמיד יגידו לך שאת מעלפת כמו שאת. אה, ואולי אולי אוליייייייייייי אם ממש ממששששש בא לךךךךךךךךך אולייייייייי ממש לא חייב, רק מציינת! תוכלי לרדת 2 קילו. גג 4! וספורט. הרבה הרבה ספורט. ותאכלי בריא. או שלא תאכלי בכלל.

בסיטואציה אחרת בבלוג אחר לבחורה אחרת, שאולי יותר מלאה, יגידו לה שהיא מהממת וכל הכבוד לה שהיא מרגישה נוח עם עצמה. אבללללללללללל אולי אולי אולי אפשר לחטב פה. ופה. ופה ופה. ותחליפי בגדים.

יש איזה חוק לא כתוב שבעניינים מסויימים כמו מראה או משקל אנחנו הופכות להיות פתאום החברות הכי טובות אחת של השנייה

זה לא משנה אם זה שאת מלאה ואת מקבלת שבחים, או שאת אנורקסית ואת כבר 20 קילו מתחת למשקל שלך ולא אכלת יומיים והקאת את הנשמה שלך, אבל בכל זאת מישהי בתגובות תרשום לך: "תפסיקי לרדת את לא צריכה לרדת! את מהממת כמו שאת :-)" כשבעצם אני תוהה, אם היא הייתה אומרת לה את זה גם לפני המהפך

אבל מה אפשר להאשים אותנו, הבנות, הרי זה טריקי. כביכול אנחנו הרגישות והמבינות וכל אחת נמצאת באותה סירה של דימוי עצמי והתעסקות בגוף ובמראה החיצוני ואם תעזי להגיד באמת את דעתך את מאנייקית חסרת רגשות. בין הפטיש לסדן. את לא יכולה להיות אמיתית בלי להיות קודם כל זונה.

כשאני באמת רוצה לדעת אם השמנתי או אם אני צריכה לרדת או איך אני נראית, אני שואלת בנים

תקראו לזה (בנים) חוסר רגישות, טמטום חוסר מודעות. אני קוראת לזה במקום מסויים תמימות. הרי מה כבר הוא עשה? ענה לך על השאלה? 

בגלל שבנים הפנימו את העיניין של ענית-טעית, הם יענו לך כנראה את מה שתרצי לשמוע

המזל הוא שהם לא שקרנים מלידה כמונו. אם הם לא מתכוונים למה שהם אומרים הם מתמהמהים, או לא עונים תוך רגע. 

זה נראה לי מתסכל ומנסיון לשאול אם את צריכה לרדת ואת מקבלת כתשובה שאת נראית מעולה, אבל!, את יכולה לרדת עוד כמה קילו. 

וזה גם לא פייר להעמיד מישהו במצב הזה וסביר להניח שיענה תשובה מנומנסת.

אבל אנחנו כאלה, נו, צריכות לדעת

תעשו טובה, תשאלו גברים. הם לא יודעים לשקר.

באתי כל כך מוקדם שהמאבטח לא הגיע, התיישבתי ממש בכניסה של המועדון ושמעתי את שני השירים האחרונים בחזרה

הושטתי יד אל התיק והוצאתי חפיסה והיא נתנה לי כיף

בחרנו חוף עם שירותים כי קמתי בבוקר עם תחושה שיש לי פיפי ושורף אבל לא היה כלום, דלקת שתן כזאת סטייל

אני זוכרת שבאוטו דיברנו על זה וסבתא שלי אמרה לנו: לי בחיים לא הייתה דלקת שתן. שכבתי רק עם סבא!, כאילו זאת מחלת מין אנחנו הזונות

ומידי פעם היא דואגת לצאת טופלס מהחדר מחזיקה את הציצי הענק שלה ומכריזה "תראו איזה יפים הם! לא נפלו אפילו טיפה, איזה מזל יש לי! תראו איזה יפים הם!!" ואז היא עוזבת והציצים נשמטים לקו המותן

ישבנו על החוף והמים שטפו לנו את התחת ואת הבגדים. היא יצאה מהמים עם הבגדים כי היא חייבת להכנס לכל מקור מיים שהיא רואה, גם עם הבגדים.

הוצאתי את המצלמה וצילמתי אותה, היא התעצבנה בהתחלה ואז הראתי לה את התמונה וכמה היא בעצם כוסית גם אחרי 3 בנות. היא אמרה שבגלל שזה צולם מלמטה ואז הלכה לים חזרה כדי שאצלם אותה יוצאת מרחוק יותר

צעקתי לה ליד העוברים ושבים: "כןכן!! תכנסי בכאילו ותצאי כדי שאוכל לצלם אותך יוצאת ספונטנית מהמים!"

היא התקרבה והראתי לה את התמונות. היא התלהבה וביקשה סיגריה ואמרה: כל כך כייף לי איתך!

ואז כבר לא היה לי פיפי

ב8 בבוקר החלטתי שנמאס לי להיות בבית ונמאס לי להיות רעבה, הבטן שלי מתהפכת ויש לי כבר גזים גם בנשמה

התלבשתי יפה ושמתי עדשות ומשקפיים ויצאתי לקיוסק

פעם ראשונה בחיי שקניתי סיגריות ובחיי שאני שונאת סיגריות. מאז שהפסקתי לעשן נרגילה הנשימה שלי כבדה יותר והבטן הייתי צריכה מרגוע. תמיד קראתי לזה "תרגילי נשימה". מה שווה לחיות עם ריאות נקיות כשאתה לא מצליח לנשום

אחרי רבע שעה שעשיתי סקר על איזה הכי פחות קל ואיזה הכי פחות חריף קניתי קאמל לייט. על הפנים

הלכתי לארומה והרגשתי חלום, לשבת לבד בבית קפה בלי בושה. הזמנתי קפה ובסצינה הכי תל אביבית שלי הדלקתי סיגריה תוך כדי שאני מסתכלת על הבחור לידי לראות איך הוא מחזיק את הסיגריה ואיך הוא מסתיר אותה מהרוח להדליק עם המצית וכמה זמן הוא משאיר את העשן בתוך הריאות

הכל אצלי בהסתכלויות. ציטוט לחבריי לשולחן הפך להיות עניין של הרגל וכבר תחביב בעצמו אבל לי אבל לי אין מה להגיד להם.

משעמום שאלתי את אחד היושבים בשולחן אם הוא רוצה לשבת איתי. לא בקטע של להתחיל איתו, בקטע של אין לי לפטופ ואין לי טאבלט ואין לי באמת מה לעשות בפלאפון, השיחה לא צלחה אבל אני הייתי מוצלחת, איזו מגניבה אני, מזמינה אנשים לשבת איתי.

כולם טסים לחו"ל וכולם טסים וחוזרים לשם, אני נשארת לבד

התנתקתי לגמרי מהכל ומכולם. שבוע שעבר לא יצאתי מיום ראשון עד יום שבת מהמיטה לשום מקום, הייתי בערך 18 שעות מתוך 24 במיטה 

הם אומרים לי כולם שהשתניתי שהתבגרתי ונהייתי חמודה יותר ורגועה יותר ואני באמת קצת יותר מאוזנת והבחירה להשאר לבד ולא להפגש זאת בחירה מושכלת שלי ואני לא בטוחה אם זה טוב או רע אבל כבר אין דרך חזרה ואנשים הם לא כלבים ואתה לא יכול להתעלם מהם יומיים ואחר כך לקרוא להם והם רצים אליך עם הלשון בחוץ.

הישיבה בבית הקפה היום לבד בבוקר עם הקפה והסיגריה המסריחה נתנו לי הצצה לעולם של אנשים שלא מתגלגלים במיטה ומושכים את הסדין החוצה, משהו יותר קל ויותר נושם ויותר אנושי

אמרתי לדודה שלי בטלפון שאני מרגישה שהיא החברה הכי טובה שלי ורציתי להקיא מבושה, היא שאלה אותי למה אני מובכת ואמרתי לה שזה לא הדדי והיא אמרה שכן, שהיא מרגישה שהיא חברה שלי. והיא באמת מלאה בכוונות טובות. כל הזמן אומרת לי שאני יכולה וכמה אני גדולה מהחיים אבל האמת שהחיים גדולים עליי והזמן עובר טיק טיק טק, בת כמה אני עכשיו? המספרים שלי עולים והבושה שלי גדלה, "מה את עושה ביומיום?"

אז בלילה אני ערה ונרדמת ב8 בבוקר במקרה הטוב, ג'וק חדש בראש שאי אפשר להרדם אם יש חושך בחוץ.

הכרחתי את עצמי לכתוב כי כבר לא בא לי לכתוב בכלל והכל פה כבד עליי