 כינוי:
שין גימל בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2010
תמונות- סקס סמים ורוקנרול צריכים את עזרתכם!
היום פיתחתי עוד חלק נהדר בקריירה המפוארת שלי ועסקתי קצת בצילום. עזרתי לידידי הטוב בתחרות שמתקיימת עכשיו שצריך לעשות את תמונת הרוקנרול המושלמת וזוכים בהופעה של אסף אבידני בבית (לא שלי אבל בכל זאת) אנחנו צריכים את עזרתכם לדעת איזו תמונה היא הטובה ביותר ואיזו תזכה בתחרות בנוסף, אשמח לחוות דעת על הביום האיפור והצילום ה100מם שביצעתי;
1 5
| |
פורשת מפה (ציור מס' 15 מועקה)
אני אומר/ת:
אין לי
השני אומר/ת:
חברות?
אני אומר/ת:
אין
השני אומר/ת:
אוקי זה מתחיל להיות עצוב מאוד
אז את גרה בת"א
ולא יוצאת מהבית?
אני אומר/ת:
נכון
השני אומר/ת:
לא מגיע לך לגור בת"א!
את מבזבזת את העיר הכי מגניבה בארץ!
צאי מהבית!!!
לא, ברצינות.
את עוד מעט בת 18
אני עזבתי את הבית בגיל 15
אני אומר/ת:
יפה
השני אומר/ת:
מה יפה? חחחח
צאי מהבית
את לא בת 8
טוב לפחות תחזרי להיות צינית.
זה הכי הולם אותך
שיר שיר שיר החמודה
תשמרי על הציצים שלך בחזייה
אני עושה לעצמי דברים רעים. אני באמת לא צריכה לגור בת"א. בעצם, אני לא צריכה לגור בכלל.
כזאת מועקה לא הייתה לי כבר הרבה זמן.
בגלל זה אני לא אוהבת לספר לאנשים על אנשים שרק פגשתי,
כי זה יגמר מהר והשאלות ימשיכו.
כמה אני שומעת על תל אביב, מי רצה לגור בתל אביב בכלל? מי רצה לגור פה? מה טוב פה?
התגרות של הסביבה,
אני לא מרגישה לשם שייכת.
המועקה של העובדה הקיימת שהאנשים היכולים שאני יכולה לבלות איתם בלילה הם דודה ואמא.
וגם זה בשעות "נורמאליות"
מי לקח לי את השינה ולמה הדמעות לא מתפרצות החוצה? סתם מועקה מיותרת. בוא ניקח 3 כדורים ונישן כמו תינוקות. בואו נחשוב על המוות שלנו כעל מוםע ואנחנו מסתכלים מי בוכה עלינו הכי הרבה.
טוב בסדר, אז לא אהבה. אני אסתפק בחבר או חברה
אין לי עם מי לדבר זה ממש מביך
אני לא ישנה לא ישנה
לא עונים לי לא עונים לי
עם מי אדבר?
| |
אבא שלי רק רציתי שתדע
שאני עצובה וכואב לי ואני רוצה שתקח אותי מחר לקיבוץ.אל תתן לי לנסוע ברכבת, אל תתן לי להיות בין אנשים שלא אוהבים אותי ולא מכירים אותי. אל תתן לי לשבת בצד הנגדי של כיוון הנסיעה ולבהות שעתיים מהחלון, כי אין לי נגן מוזיקה או חבר ליד. קח אותי מהבית, צפצף לי כשתגיע ואני ארד ואביא לך עוגיות. ואתה תאכל אותם ותגיד לי שזה בסדר גמור כי אתה לא יכול להחמיא לי. תגיד לי משהו טוב וחייך כשאגיע אבא, למה המלצת לי לא לבוא מחר כי לעמית הקטן יש תחרות קראטה? לא חשוב לך שאשתתף? ואבא, למה אמרת שנדבר מחר? למה לא שאלת אם אני רוצה לבוא..? ואבא, למה אתה לא מספר לי שום דבר, למה אתה על המחשב שלך ולא מסתכל לי בעיניים? אני מזכירה לך את עצמך אבא, תקופה שלא היית רוצה לזכור? אני דומה יותר מידי לאמא?אני מזכירה לך טעות מהעבר? אתה מאוכזב ממני כי אני לא הולכת לבית ספר ולא תהיה לי בגרות מלאה? אתה מאוכזב שאני לא מתקבלת לצבא? אתה מאוכזב שאני עצובה? נכון שהיית רוצה שאהיה כמו האחיינית של אישתך? יפה כזאת ובלונדינית אמיתית, עם ציצי ורזה מאוד? שיהיו לי הרבה חברים ואני אגור בקיבוץ ואהיה משקית ת"ש כמו שרציתי עד שאיבדתי את התקווה? אתה בטח מאוכזב ממני כי אני זוכרת רגעים מאוד ספציפיים שהיית צועק עליי כי גרמתי להורים של אשתך להרגיש לא בנוח עם הפרצוף המעאפן שלי, ושאישתך אמרה לידי שהיא עם שני מתים בבית- אתה ואני. או שאישתך לא רוצה לגעת בי יותר. היא סולדת ממני כי אני מלוכלכת ומטונפת. אני לא כמוכם. אני לא מתקלחת פעמיים ביום. אני מתקלחת פעמיים בשבוע, כי זה מה שאמא לימדה אותי. למה אתה לא בא להסתובב איתי, וכשאתה בא אתה הולך מהר, או לא לוקח אותי לאירועים של המשפחה שלך שאתה בקושי מכיר עכשיו. למה למה למה אתה משקיע בילדים שלך כלכך הרבה?? למה לא עשיתם לי גם איבחון דידקטי לקשב וריכוז? למה הילדים שלך מקבלים חוגים יקרים לשיפור הביטחון העצמי ואני צריכה לאזור את עצמי בידיים כדי לצאת מהדלת? הבטחת לי חדר, קיבלתי ממד של האורחים. אני כועסת אני כועסת אני כועסת! ואני לא כועסת רק עליך, אני כועסת על כולם אני כועסת על כולם שלא ראו את ההזנחה שעברתי מאמא ושלא הוציאו אותי מהבית. אני כועסת עליכם אני כועסת. האנשים האמיתיים שלידי הם וירטואלית בכלל, וגם הם כבר הלכו כי התקלקלתי. אני מוזנחת ותמיד אהיה. החדר שלי מוזנח הבית שלי הגוף שלי ואני בפנים
הייתי רוצה להיות כזאת רגילה וללכת לצבא ולבכות שבועיים להכיר חברות ולצחוק על כל החרטא ברטא שם. אני לא יכולה להיות בחוץ יותר מידי כשקר לי או כשמחשיך. אני לא יכולה לראות גני משחקים עם ילדים, גנים או ילדים שמחים בכלל. זה עושה אותי עצובה אני מקולקלת, אני נהנית שהורה צועק על הילד שלו שיסתום את הפה אני זוכרת שכשהייתי קטנה אמא שלי מעצבים כמובן הייתה אומרת לי "אני אהרוג אותך!" לא הייתי רוצה לשמוע דבר כזה אבל. זה באמת יעציב אותי.
אז מה אתה אומר אבא? כן או לא? אם תגיד לי לא אני אהיה מאוד עצובה אבל זה בסדר אני תמיד עצובה.
| |
התקף בלב (ציור מס' 14(?) דיוקן עצמי 3)
נשיקה אחת טובה ורטובה,
יצר וחיבוק
ולרגע קיבלתי מה שרציתי
והיה לי קצת חיוך
אבל מה קרה-
שברו לי את הקערה.
ולקחו לי את החיוך
כי אחרי הכל,
 אהבה
לנצח נשארת
ואני תמיד אהיה האחרת.
אז תלכי לשירותים,
ותרגעי
ומה שאת,
אל תהיי. _______________ זה כזה פלצני יואו מה יהיה עם חוסר כשרוני השורר בקרבי? מה אעשה???
צוייר בתחילת ספטמבר זה עוד מהתקופה שהיה לי שיער ארוך ואדום, עם החבר הראשון שלי לפני שכל הבלאגן אצלי במוח התחיל. אבל עדיין רציתי שיצלם אותי כדי לראות אם אני שמנה או רזה. יצא לי שיצאתי שמנה, טוב נו.
איפה הפתיתים?!?!??
נכון שאיני מענינת כמו פעם? תגידו זה בסדר
| |
לא רוצה לקום, נמאס להשתגע
אני לא אגיע עד גיל 20 אני לא מסוגלת. המוח שלי משתגע. לא הרגשתי שמחה כבר יותר משנתיים. והנה הדמעות יוצאות אני מכירה את הילדים שהיו אמורים להיות לי, קוראים להם איילה ויואב והם עצובים כמוני. אני חולמת כל כך הרבה על לידה והילדה שלי. בכל החלומות שאני חולמת על איילה יוצאת, היא לא מתייחסת אלי. כבר בגיל שבוע היא לומדת ללכת ורצה ממני. לפני שנה הטבעתי אותה באמבטיה. אבל יהיו לה תלתלים, היא לא תישאר קירחת לנצח. אני יודעת מי יגדל אותם. תמיד לפני מותי דמיינתי שאני יולדת ומתה. אני יודעת מי יגדל אותם. הדמעות שלי זה כמו הסמים שלי. אני מרגישה קצת יותר טוב אחר כך. יותר מידי פרטים יש לי אני לא יכולה לצאת. אני לא רוצה לצאת ואני לא יכולה לצייר יותר. אני כל כך מתוסכלת. אני לא יכולה לכתוב יותר. קשה לי גם עכשיו. "אני אוהב אותךךךךךך" חושך וקר לי אני רועדת ומרגישה חסרת ביטחון. לחץ ואי נעימות. פראנוייה שזה יגמר מהר מידיי והכל ילך לעזאזל. זה קרה לי וזה יקרה לי מה אני נותנת להרגיש, מה אני משדרת 3 וחצי פעמים מספטמבר- "אני לא בנוי לקשר" ואני לא אומרת כלום. מביך לי ועצוב לי. אני לא אומרת כלום הם אולי קוראים את מחשבותיי אף על פי האטימות שלהם. למה אנשים לא מבינים את ההשפעה שלהם על אנשים אחרים? סחבקים זה טוב. כבוד זה טוב. אני מתפוצצת צריכה להרגיש שמחה. אני בוכה בוכה בוכה קשה לי וקשה לי לנשום. צער ובדידות. לחץ. אני נחותה יותר מכם. אני לא מגניבה כמו שאני נשמעת. אני משעממת ועצובה. אין לי חברים ידידיי. אני נעלבת במהירות האור. הציפיות שלי בעננים וההוויה שלי בריצפה. אני רוצה להרגיש שמחה וביטחון. זה אמצע הרחוב אל תעזבו אותי לבד. לא תהייה לי אהבה לא תהייה לי אהבה. האמנתי בדבר הלא נכון. אבל זה ממש בסדר. לידיד שלי, יש מחלת אור מידבקת ואני לא אראה אותו הרבה זמן וזה קצת עצוב לי. כי הוא מרגיש אליי משהו שלא הרגישו אליי הרבה זמן. הוא בכלל חושב שאני לא יפה. הוא נתן לי ציון 6. תאחלו לי לישון לנצח. נעים לי בחולצה ירוקה. הזעתי בלילה וזה נחמד
| |
הטורקי המרצד
אני רוצה לבלוע כדורים וללכת לישוןכי כמה כבר אפשר להיות מאוכזב מענב? טורקי עם עיניים כחולות, יש לו לשון ויש לו גם גבות בגבות הוא מסודר ומורט את הלשון הוא מזיז כאילו יש לה טורט. אני מיוחדת לי אמר ומחרמנות כמעט גמר. נע אחורה וקדימה עם ג'ינסים צמודים בתקווה שבסוף אוריד את התחתונים. כוסיות בכל פינה ליפה שבגברים יש ממתינה ואני ממתינה כי מה אפשר כבר לעשות כשאת מתלבטת בין עצמך אם להיות או לא להיות אז אני מכניסה יד לתחתונים ויורדות לי קצת דמעות אני לא אוהבת פירסינג בפיטמה זה ממש לא נאות. רוצים להתאהב בי? הנכם מוזמנים רק אל תכניסו לי יד לתחתונים תהיו בריאים. מאוהבים?
| |
מאמא (ציור מס' 13- דיוקן עצמי 2)
אני משתגעת הצילו
למה אתם לא אוהבים אותי יותר? כי אני בוכה הרבה? כי אני מבואסת? או מבאסת? משהו אצלי במוח שגוי. אני יותר מידי רגישה. יום שלישי עבדתי עם דודתי בבישול בקיבוץ עד שהיא פלטה שמישהי יותר יפה ממני ואופס התחלתי לבכות ועליתי על רכבת חזרה לת"א יום שני קרה דבר ממש מצחיק,התחלתי עם ;מישהו, פלרטטן לא קטן, הוא בא אליי יום שלישי וניסה לזייני. לא נתתי לו אבל נספרה עוד אכזבה קשה מצד הבנים. אבל הוא טורקי ויש לו עיניים כחולות. עוד מינוס שהוא רוצה לעשות לייזר בגוף כי הוא שחיין. איך אני יכולה להיות עם מישהו יותר חלק ממני? אני שעירה בכל מקום. יש לי יותר שערות בערווה מאשר על הראש. אבל מה זה משנה, כשהוא הלך הוא נתן לי כמה כיפים על הלחי ואמר "תהיי ילדה טובה" טוב חביבי הריני ילדה טובה.
יום אחרי ידידי הטוב אמר לי שהינו אוהב אותי, ושאפסיק להיפגש עם הבחור. היום התעצבנתי עליו כי הוא נלחץ לבוא אליי הבייתה. בטח בגלל שאאנוס אותו. הזאת אהבה חבריי?; רצוני היחיד היה לישון עם מישהו חביב ואדיב& בא לי להקיא את נשמתי עוד פעם השמנתי, כן גם אני כזאת. כזאת אני גם כן
יום אחד אבין מה הבעיה בפותים שעירים. אתם תראו, אני אהיה כוכבת
| |
מי הזיז את אבא שלי (ציור מס 12 "נצר המלוכה")
כשהייתי בת 5 אבא שלי עוד היה בבית, אני זוכרת שבינו לבין אמא שלי אותו הכי אהבתי. כשהייתי שופכת על החולצה שלי צלחת של מג'דרה הייתי קוראת לו בהיסטריה כי ידעתי שאמא שלי תחטיף לי. והיא בסוף באה ולא הוא. וקיבלתי על הראש שבל-על-הזמן.כשההורים שלי הודיעו על הפרידה, משום מה, בגיל 5, הייתי נורא גאה והתביישתי לבכות. אז הסתובבתי בכל הבית ו"בחרתי" איזה צעצוע אני אקח לבית של אבא שלי. הייתי הדבר היחיד של אבא שלי. הוריו מתו כשהייתי בת שנה ושנתיים (סיפור לפוסט אחר), הוא לא בקשר עם אחיו ובטח לא עם דודיו ובני דודיו הרחוקים מאוד. אז עוד היה קשר. הייתי ישנה אצלו בדירה הקטנה והחמודה בראש העין, היינו רק שנינו, בבית קטן שבאמצע יש עמוד שנורא התלהבתי ממנו, וישנו על אותה מיטת פוטון כשהייתי באה לבקר. אני ואמא שלי המשכנו לגור בדירת הקוטג' שבראש העין לבדנו (אוי לא) אני זוכרת ריב אחד של ההורים שלי- אני הייתי ישנה איתם במיטה, ויום אחד בפתח של האחד ההורים שלי צעקו אחד על השני ואבא שלי הזיז את אמא שלי והיא בטעות נפלה. היא בכתה בהיסטריה והזעיקה את סבא וסבתא שלי. אבא שלי עשה שטות ואמר שהוא יכנס לכלא ואני לא אראה אותו יותר לעולם (!!!).
כשאני ואמא שלי עברנו לת"א, אבא המשיך להתגורר בראש העין. בכיתה א' הוא הכיר את אישתו הנוכחית. משהו השתבש בסידור שלנו. בארוחת שישי אחת אבא שלי שאל אותי אם זה בסדר שהיא תישאר- בנוכחותה (כמה נוח) ואני בתור ילדה קטנה ותמימה אמרתי כן. בלילה אבא שלי אמר לי שאני לא יכולה לישון איתו באותה המיטה כי באה מישהי חדשה ואני צריכה לישון בחדר שלי. כמה בכי! כמה היסטריה!
יום אחד אבא שלי שאל אותי כשהייתי בת 8 מה יקרה אם יהיה לי אח. תמיד התנגדתי לזה. אמרתי לו שאני אקנא. הוא שאל אותי למה ואמרתי לו "כי הוא יהיה איתך כל הזמן" אחרי כמה זמן הודיע לי שאשתו בהיריון. צעקתי והרבצתי לו וצעקתי שאני שונאת אותה ולא הפסקתי לבכות. עולמי חרב עליי.
לפני כ-7 שנים אבא שלי הודיע כי הוא ואישתו עוברים דירה לקיבוץ בצפון הארץ שהמרחק בינו לבין ת"א הוא שעתיים במקרה הטוב. נכנסתיי לפאניקה והוא ניסה לנחם אותי בכך שהוא יבוא כל שבוע, נעשה סיבוב, אני אסע ברכבת, יהיה לי חדר משלי..כייף חיים. זה אד הרגעים המרגשים שבו אני זוכרת שהוא בכה איתי כי היה לו קשה לראות אותי. הוא הבטיח לי שלעולם לא ימכור את הבית בגלל העץ שנטע לזכר אמא שלו ז"ל. לפני שנתיים הוא מכר אותו. את הדבר היחיד שהיה שלי ושלו. בקיבוץ לא היה לי חדר ולא נעליים. לא סבלתי את המקום ואני עדיין לא סובלת. נולדה לו עוד בת ואני ואשתו התרחקנו. קרו כמה פעמים שהיא פגעה בי בכוונה או לא, ושנאתי אותה. ניסיתי להתקרב אליו תמיד בכך שציירתי אותו, ציירתי ציורים, שאלתי על המשפחה המרוחקת שלו כל הזמן (עוד דבר משותף) אבל לאבא שלי זה לא כל כך הזיז. הו אבא, כמה שאני ניסיתי להתחנף אליך וכמה שאני מנסה! בעיקרון יש לי עוד הרבה מה לכתוב על העיניין עם אבי אבל אני חייבת למהר לרכבת. אז בואו נגיד שזה פוסט חלק א'. עוד ניסיון התקרבות היה ציור משותף שלי ושלו. לא יצא לי דומה בכלל, הייתי בת 5, והוא היה צעיר, ולא יצא לי דומה. אבל יצא לי רגש. משום מה הכנסתי גם דמעות לציור. הוא אמר לי "נחמד". עם הציור מצורף כמה משפטים שכתבתי לאבא שלי בספונטניות על הנייר (אפשר לראות מצד ימין למטה) ושלחתי לו במייל. גם זה לא צלח.
הטקסט שמופיע בתחתית: "פעם הייתי הדבר היחיד שהיה לך. אהבת אותי בכל ליבך ואני הייתי שלך ישנו באותה המיטה וקנית לי קלטות, שפכתי מעדן על הריצפה ואמרת לי שבחיים לא תכעס עליי. תמיד ידעתי שתגן עליי. ואז נוסף אחד נוסף. ואני לא הייתי האחת והיחידה. ילדה קטנה אחת אינה יכולה להוות משפחה למישהו. נהייתי אחת מ... ואז הלכתי ממי שהייתה הדבר היחיד שלך. הבטחת לי שתבוא כל שבוע ושניסע ברכבת. ושיהיה לי מזגן בחדר, אבל לא היה לי חדר. והיה לי קר כי המזגן היה מעליי. הייתי מגיעה פעם בשבועיים כדי לקבל תשומת לב אבל לא הרגשתי שייכת. אני המשפחה השנייה שלך. היום כשיש לי זכות לכעוס ולבכות אני לא באה, אתה המשפחה השנייה שלי. אבל תתגאה בי."
בואו נקרא לזה חלק א', בסדר?
| |
פרוייקט "חיי" ציור מס' 11
אין לי חברים רישמית. אתם רוצים להיות חברים שלי?בואו נצא לאיזה מועדון מגניב, אולי יתחילו איתי כמה אנשים... מתאים לי יחס ואהבה. אני זוכרת בפעם הראשונה שהתוודאתי לכך שנשארתי לבד אחרי שהחבר לשעבר חיטט לי בפלאפון ומצא הודעות זימה לגבר אחר, אחרי שהוא בא ואמר לי שהוא לא רוצה לשמוע ממני יותר בחיים (החבר הכי טוב שלי) צרחתי את נשמתי, ניתצתי ספל על הריצפה, ניתצתי את המשקפיים שלי על הריצפה (נשברה העדשה) ננעלתי בשירותים וצרחתי שיהרגו אותי כבר ובכיתי וצרחתי וזה לא פסק. וזה היה במקום ציבורי. עכשיו כשאני מתוודאה ללבד, יש לי גוש מוזר כזה בגרון של מועקה. הדמעות מצטברות שם אבל אני מנסה את התרופה שנקראת "הדחקה". כמה יכול לכאוב כמה. אני כל כך מדכאת. למה שלא תחייכו לשומר בכניסה לקניון? זה ממש ישמח אותו
ציור שעבדתי עליו ביומיים שזה פי יומיים מציור רגיל. אין לו שם אבל יש לו הרבה מסר. הוא שמח ועצוב. הוא בוחק וצוכה.
הציור במלואו "השלמה". בדמות גבר ואישה אשר חיים חיים אומללים יחדיו. האישה מכחישה והגבר מיוסר.  "אני לא בהיריון, אני שלמה" או "לב שבור" פשוטו כמשמעותו  "טעות" מאהבה הוא לא נוצר  "התקף חרדה" יש מה לפרט?  "בושה" אל תראו אותי בוכה 
עבדתי על הציור ממש הרבה זמן ומחשבה ובהתחלה זה היה ציור אחר. אתם יכולים בבקשה להגיב לי על זה? אף אחד לא רוצה את זה אצלו בסלון! אני צריכה עידוד
יעזור גם אם תמליצו על הקטע פליייייייז
(אקריליק על קנבס 50X60)
| |
ציור מס' 10- "סלואו"
(בבקשה הכנסו גם לפוסט החדש, לחצו על האפשרות של לראות את הבלוג במלואו. יעזור לי מאוד, תודה :) )
אני אוהבת את סבא שלי יותר מכל דבר אחר.למעשה, הוא כאן איתי בביתי משגיח עליי כדי שלא יהיה לי רע. אני אוהבת את סבא שלי, הוא אוהב אותי מאוד. הוא אוהב אותי בכמות שהעולם אינו יכול להכיל. הוא דואג לי ואוהב אותי. סבא הוא האבא שלי. וברגעים קשים כמו היום, שבלימודים התפרקתי, בכיתי, השתגעתי, סבא בא מרחוק כדי שאני לא אהיה לבד. סבא פה לידי עכשיו , בסלון. כשסבא בא אתמול בלי התראה מוקדמת בזמן לא נכון וביקשתי ממנו ללכת, הוא אמר שזה בסדר ובא לצאת. אני התחלתי לבכות כי לא רציתי שיעלב. אני אוהבת את סבא שלי ורוצה לשמור עליו. סבא שלי מבין אותי, הוא לא נרדם בלילה בזמן שאני לא נרדמת. סבא הוא היחיד שמסתכל על הציורים שלי דקות ארוכות כדי להבין את העומק שבהם. רק הוא עושה זאת. הוא אומן וחכם, והוא הגבר של חיי. בזמן שנשבר לי הלב שוב, סבא היה שם בשבילי. סבא שלי אני אוהבת אותך. אני כל כך אוהבת אותך ובא לי לבכות שאתה שם בסלון לבד ואני כאן על המחשב. לסבא שלי יש טורט, יעני, טיקים. שהייתי ילדה קטנה שאלתי אותו למה הוא קופץ. הוא אמר לי שזה בגלל שהוא מתגעגע אליי. אחרי שחזרתי מהשירותים באתי אליו ואמרתי, "אבל סבא, איך &nbsp;אתה יכול להתגעגע אליי אם אני לידך?" זה סבא שלי אני אוהבת אותו. הוא צעיר ונמרץ. רק בן61
אני כל כך עצובה סבא, כל כך רע לי. אתה יושב בחדר הסמוך מוכן ומזומן להיות איתי בכל רגע ואני מרחיקה אותך ממני. קשה לי סבא, תבין, אני לא יכולה לדבר איתך כל הזמן כי לפעמים אתה לא מבין. אתה אופטימי מידי בשבילי ברגעים בהם אני שרוייה בעצב. אתה מקבל אותי כמו שאני עם הציורים של הזיין והכוס ורואה בזה כאומנות. השאר מעקמים מבט.
הלוואי והיית יכול לעזור סבא, אלב תודה שאתה דואג לי ואוהב אותי בזמנים שאני לא מספיק אוהבת ודואגת לעצמי. אבל אני צריכה עוד אהבה, מעוד סוג, שאינך יכול להעניק לי, ובגלל זה אהיה עצובה עד שאמצע את מקומי בסביבתי שלי.
אני וסבא שלי, צויר באוקטובר 2010. אני קטנה, כמובן.
| |
תחזיקו חזק (ציור מס' 9 "הביטו בי")
עצובה ובוכה בקיבוץ בצפון הארץ.
כרע לקחתי כדור הרגעה שבן אדם נורמאלי היה חורפ את נישמתו במיטה ולא מתהלך כמו זומבי למציאת עיסוק.
אמונה זה דבר כל כך חשוב, רק אם מאמינים במשהו הוא יכול להתגשם. אני חסרת אמונה לחלוטין. אפילו כשהביאו לי את התרופה חשבתי שזה פלצבו. אולי בגלל זה זה לא כל כך משפיע.
כל כך כייף לבכות בבית אבי. החדר די חשוך, הוא ממד, יש לי מיטה נפתחת גדולה ואף אחד לא שואל יותר מידי שאלות. כשאחותי שאולת את אבא שלי "מה קרה לשיר" הוא אומר לה ששיר לא מרגישה טוב.
הבית שלהם גדול ופרטי עם חצר יפה וגדולה ורהיטים יקרים שמאוד באופנה. מטבח מאובזר, הכל יפה ונקי והקטלוגים של איקאה היו מתהפכים בפחם אילו ראו לאיזה רמה עיצובית אפשר להגיע.
אבל אני לא אוהבת את הבית הזה. הוא גדול לי וקר לי. הייתי רוצה לזרוק כמה בגדים על הספה ולשפוך חלב על הריצפה. שיהיה כמו בית. אני מעדיפה את דירת השתיים וחצי חדרים המעופשת שלי. אני אוהבת אותה, היא נורא אינטימית בשבילי.
מאז שהגעתי לאבי אני לא מפסיקה לבכות. בחיי לא קרה מצב שבו הייתי כל כך לבד. ואני לא מדברת על בדידות. אני מדברת על לבד.
כמה משמעות נותנים לאהבה וכמה נכווים ממנה כאשר היא לא מתממשת.
כמה קשה לאישה לשמוע את דעתו של חביב ליבה על מראהה וכמה זה פוגע שהוא נותן לך ציון יותר נמוך מלאישה האחרת.
כמה שכבות של בגדים אני צריכה להוריד כדי שאקבל את מלוא תשומת הלב שמגיעה לי.
כמה דמעות עוד אשפוך לריק, למה אתה לא עונה לי? למה אתה לא חושב עליי?
למה החיבה שלי לא יכולה להיות הדדית.
אבי ומשפחתו כרגע יצאו לטייל להם בקיבוץ. לב נשבר #3879 . אל תשאירו אותי לבד!!! אני צריכה אהבה!!!
אני צריכה שתחשבו שאני יפה ומתוקה ושתאהבו אותי ושתפגעו ממני כשאתעלם מכם בטעות
תאהבו אותי בבקשה, אני לא אוהבת מספיק את עצמי.
אל תאחלו לי בדידות ואל תדברו איתי רק על מין. אני מאסתי. תאהבי את ראשי ולא את איבריי. תהיו מהופנטים ותחשבו שאני הכי מדהימה שבעולם.
וליפה שבגברים- אתה לא מאכזב אותי כי אני לא מצפה ממך לדבר. מנת הסיפוק עוד תגיע. הכישרון שלך להעלות לי את האגו ולשבור לי את הלב בו זמנית מדהים.
"תראו אותי" צוייר לא מזמן. שבועיים בערך. ב-4 בלילה עם המון דמעות
ראיתם אותי?
| |
אכזבוני אנשים והנכם כשדה פלישתים
כמה נורא! אוי ואבוי! קיבלתי ממאות מקוראיי, הוריי! מה אעשה בחיי?יש לי חרדת נטישה מאוד קשה. ברגע שנתתם לי מחמאה ופצחתם עימי בשיחה אתם בליבי לעולמים. הישארו איתי עוד ואענג אתכם במסאג', או בנעים.
אני נורא עצובה כרגע כי יובשתי. מה זה יובשתי? כמו ביצה יובשתי. חרף הדיכאון הנורא והאכזר הלכתי לעשות לעצמי גוונים בצבע של בלונד בשיער ואני נראית כמו קובי פרץ. מאז גיל מאוד מאוד צעיר אני שונאת להצטלם כי מה שאני רואה לנגד עיניי שובר את ליבי לרסיסים. תמיד חשבתי שאני נראית רע, ובאמת נראיתי ממש רע בשלב מסויים. התמונות תופסות את הכיעור בשלמותו ודואגות שהוא יישאר חיי ובועט לעולמים. ב- 11.7 של השנה הנוכחית, החלטתי לעשות גלח. מה זה גלח? בצבא היו מבקשים ממני להאריך. זאת הייתה החלטה של יום אחד וקמתי ועשיתי זאת. עד הרגע שצולמתי הייתי בטוחה שזאת ההחלטה הכי טובה שביצעתי בחיי אי פעם. כשאני רואה תמונה לא מוצלחת שלי אני מתכנסת לתוך עצמי, במיוחד אם אומרים לי שזאת תמונה טובה. "ככה אני נראית כשאני נראית טוב?!" אני נרעמת. צילומים לא מטיבים עימי ואני לא יודעת איך להתמודד ברגע שמכוונים אליי את העדשה. אני מסמיקה כולי ומתחילה לצחוק. בחרדה נוראית מהתוצאה. כשהתוצאה לא טובה, אז עוד ועוד! בלי סוף! 50 תמונות עד שאקלוט את כל כולי! אובססייה נרקיסיסטית. לפעמים אני חושבת שמי שסובל מדימוי עצמי נמוך הוא הכי נרקיסיסט שיש. כמוני! אז אני נמנעת מצילומים והולכת למראה. נורא חשוב לי איך אני נראית במיוחד כשאני מרגישה שאני כל הזמן צריכה לשפר ולשפר, אז כל צעד שאני עושה זה בקפידה רבה. היום הלכתי לעשות גוונים בלונדיינים בשיער ואני נראית כמו קובי פרץ. התגובות שקיבלתי היו לא נעימות במיוחד והן שברו את ליבי. במיוחד משני בחורונצ'יקים שתפסו את לבבי. "זה מבגר אותך לפחות +10 שנים". אני מרגישה כאילו שברו לי ביצה על הראש והיא לא יורדת. מי שאוהב אותי צריך לאהוב אותי לא משנה כמה מצחיק השיער שלי נראה. אני דוגלת בכך שכל אישה צריכה לפחות לגלח פעם אחת בחייה את שערה ולהיות חשופה ולהרגיש נאהבת.
ממש אין לי חשק לצייר בזמן האחרון אבל זה ממש בסדר.
זהו לא בא לי לכתוב יותר. אכזבתי הפעם? נכון שכן?
| |
אני אפת'חה ת'תחת (ציור מס' 8- "בחוץ")
כל הנושא של המין נורא נורא רגיש אצלי. ואני מתעסקת בו המון. כבר שהייתי ילדה ממש קטנה הייתי מציירת אנשים ערומים. בגיל 4/5 ציירתי איברי מין גבריים ואמא שלי נורא כעסה עליי. אז המשכתי לצייר בסתר. בגיל 9 סבתא שלי גילתה שציירתי נשים ערומות עם פות ושיער פות וכל הבלאגן. היא נורא התגאתה והראתה את זה לכולם. אז המשכתי לצייר בסתר. נורא רגיש אצלי הנושא הזה. בתור ילדה הייתי מאוד מפותחת בחשיבה המינית שלי, ביסודי הייתי עושה הצגות של משכב, וכשהיה לי קשה להירדם הייתי חושבת על אנשים מזדווגים (גיל 6). בגיל 10 ראיתי פורנו כמעט כל הזמן עד השעות הקטנות של הלילה בערוץ "אגו" אצל סבא וסבתא שלי. בגיל הזה גם התחלתי להיכנס לצ'אטים שאז היו ממש באופנה והייתי מתכתבת עם סוטי מין מבוגרים והתחזתי ליותר מבוגרת ממה שהייתי באמת. אבל הם אכלו את זה כי כאמור, הבגרות המינית שלי הייתה ממש בשיאה. בגיל 10 וחצי קיבלתי את המחזור הראשון שלי והרגשתי נורא אישה. הבן אדם הראשון שסיפרתי לו היה אבא שלי כי אמא שלי הייתה בחו"ל.; בגיל 11 וחצי נכנסתי לדיכאון בגלל מישהי שמיררה את חיי והפסקתי לאכול, רזיתי נורא ב-8 קילו לערך ובפעם הראשונה שמעתי מאבא שלי את המושג "המיניות שלך" ו-"את מאבדת אותה".
נורא מפחיד אותי נושא של מין, למרות שאני די פעילה בו. בגלל בעיות דימויי הגוף שלי אני לא יכולה להנות ממנו בצורה מושלמת אבל זה יגיע. אם תגעו בי בלי שאשים לב אני אקפוץ. אם תעשו כלפיי תעונה חפוזה אני אכסה את פניי. אם תגעו בי בצורה אינטימית אני אצחק. אם תסתכלו עליי יותר מידי אני עלולה לבכות. אני לא יכולה להיות עם גבר במקום סגור אחד. לפעמים המיניות שלי מאיימת עליי כי אני יודעת שאצלי היא באה על חשבון יופי חיצוני. דבר אחד שאני יכולה להגיד על עצמי זה שאני נורא מינית, וזה נורא מפחיד אותי.
נושא המין נורא רגיש אצלי. מעניין אותי למה אני מתעסקת בו כל כך הרבה.
העבודה הזאת היא מתערוכה של אוקטובר שאני ועוד כמה ילדים עצובים הוצגו בה. נתנו לנו דמויות מעץ ונתנו לנו לצייר. כמובן שאני חשבתי על זיין. אבל נוספה לזה גם משמעות כמובן.
אני עדיין חושבת שלהביא ילדים זה נורא אנוכי וזה מה שאני לוקחת איתי מהשיר הזה. הוא מעביר בי צמרמורת ואני מרגישה כמו הילד שמתעקש לא לגדול בחוץ.
| |
האגו של אדולף (ציור מס' 7- "על מה אתה חושב")
היטלר רצה שפם כמו של דאלי.אבל הוא לא היה מספיק גבר, ולא צמח לו השיער. אז הוא החל להציק, לקלל, להכות, כדי לחפר על כך ששפמו נראה כמו- פות. מאז הוא הרס, השמיד, מוות גזר- ועד שצמח לו השיער, היה כבר מאוחר.
לחן עממי
"על מה אתה חושב?", אוקטובר 2010.
אמא רצתה שאצייר לה על הפסל עם הראש הלבן משהו נחמד. אז ציירתי כמה
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
