*

היום שמתי לב לחצ'קון שצמח לאמא שלי בין העיניים וממש התאפקתי לא להגיד לה כלום כי אני יורדת עליה באופן תדיר והיא וחבר שלה לקחו אותי לאכול במסעדה ממש שווה אז חשבתי למתן את עצמי (עבר אחרי שעה שהיא ביאסה לי את התחת, יש לי בעיה בניתוב רגשות חזקים אז חזרתי ואמרתי לה כמה שהיא אוהבת לחרבן דברים ואיזה כייף לה שהיא חירבנה לי וכמה שהיא עושה הכל מחורבן. זה עבר בשנייה אחרי שראינו שחקן שעבר לידנו ואז היה עסקים כרגיל)

עכשיו כשיצאתי מהמקלחת שמתי לב שיש לי חצ'קון בשלבי התהוות בין העיניים.

נקודה מעניינת היא שלי ולאמא שלי צומחים חצ'קונים באופן מסונכרן באותם מקומות. עוד משהו מוזר ששתינו מקבלות מחזור באותו זמן אפילו ששתינו על גלולות וזה עוד יותר מוזר כי אני על גלולות רציפות של שלושה חודשים אז אני מקבלת מחזור 4 פעמים בשנה אבל בכל זאת זה בא לנו ביחד.

אני חושבת איזה קטע זה שעד לפני 4 שנים פחדתי פחד מוות מאמא שלי וכל פעם שהיא נראתה קצת עצבנית כל הפרצוף שלי היה רותח כי פחדתי שהיא תתפרץ ותנפץ לי עוד פעם את הזכוכית של הדלת. אני לא יודעת איך היא עשתה את זה לא בכוונה זה רק מראה מה הכוח של אישה כועסת ואני ממש שמחה שאני לא מעורבת בקשר רומנטי עם אישה, אין לי כסף להתקין זכוכית חדשה כל פעם.

היום אנחנו שוות אחת לשנייה ואם כבר אני אגיד את האמת זאת מערכת יחסים מעוותת שאין בה קו אדום בין אמא לבת. כבר מגיל צעיר אמא הייתה משתפת אותי בבעיות בזוגיות שלה והפרטים רק נוספו עם כל גיל שעליתי.

היום אני כבר עושה טיפולים זוגיים לה ולבן זוגה כששלושתינו ביחד. זה מוזר שכל פעם שהם רבים אני מנסה לדבר איתם בהיגיון ולמדתי שעם הכריזמה הנכונה והטון השקול כל מה שתגיד ישמע נכון וחכם.

חבר שלה מצחיק אותי ברמות וזה הגיע לשיאים היום כשסיפר לי שאחרי שהם חזרו מהריקודים אתמול חסם אותם רכב למשך חצי שעה אז הוא הוריד לו את האנטנה.

הוא עשה חיקוי של אמא שלי נכנסת להיסטריה, "זה פלילי!!! זה פלילי!! אתה עושה עברה עכשיו!! אני עובדת בבית משפט, אני, לא אתה!! אני מתקשרת לאבא שלי!!!! הנה אני מחייגת אליו!!!!!! תכנס לרכב!!!!!!1" ואז הוא התחיל להוציא לו את האויר מהגלגל אבל זה עשה רעש ואנשים עברו לידו.

הוא כזה תמים והוא לא עבריין כמו שהוא נשמע, הוא מספר את זה בכזאת תמימות ואי הבנה למשמעות של הדברים.

הוא בא מירושלים והוא היה די סגור וצר אופקים עד שהגיע אלינו. מגבר שלא יכול לשמוע שיחות מיניות כי לא נוח לו הוא דפק סדרת שאלות היום על איך מערכת יחסים בין גברים עובדת ואיך בדיוק הולכת הלוגיסטיקה מבחינת מין.

אמא שלי צועקת עליו שמעכשיו היא תדבר עם הילדים שלו על סמים וסקס ואז הוא יראה איך זה מרגיש. אני צוחקת מאחורה וחושבת לעצמי איזו השפעה רעה אני כי גם סבא וסבתא שלי התחילו לספר בדיחות מין. אני חושבת שהסכר של הקו האדום ביני לבין סבא נפרץ כשהוא לקח אותי לבדיקת איידס בגיל 17.

(אין לי איידס)

המשפחה שלי הם חברים שלי, עוזר שכולם גם נורא צעירים. אני מבלה המון עם אמא שלי (מערכת יחסים קצת טראגית) עם דודה שלי אני ממש אוהבת לבלות במיוחד הרגעים שאנחנו נמרחות וסבא שלי שרק יום חמישי ישבנו בבר ודיברנו על דברים מאוד מעניינים על החיים ועל אהבות נכזבות של סבא ותחושת אי מימוש מצידו שעושה אותי נורא עצובה כי הוא כל כך מדהים ואם יקרה לו משהו אני אתאבד, ואם אתם קוראים פה מספיק זמן אתם יודעים שהערך של החיים שלי בשבילי הם לא הכי מעלפים.

הלוואי והייתי יכולה להקליט את הרגעים האלה כי הם היו יכולים להיות סדרה כל כך טובה. הקטע הגדול הוא שאנחנו לא מתבדחים על הדברים האלה, זה באמת ככה.

ישבנו אני אמא סבא וסבתא במכונית וסבתא שלי דיברה על איזה ביצים טעימות היא קונה מהמכולת. סבא שלי אמא לה: "רק אל תגידי לו שאת אוהבת את הביצים שלו."

אני אמרתי: "תגידי לו, זה הביצים הכי יפות שראיתי."

אמא: "כאלה ביצים לא ראיתי הרבה זמן"

סבא: "מדהימות"

אני: "אוהבת את הטעם שלהן..."

אוף. רק אם לא הייתי נדפקת ככה בגיל צעיר

זה מדהים איך בגיל צעיר אנשים אחראים על איך שנצא בגיל מאוחר יותר בלי להבין את ההשלכות של המעשים שלהם וכמה הם קריטיים.

הלוואי ואמא שלי לא הייתה ככה והלוואי והייתה מכירה בנזוג נורמאלי ממזמן ולא את הלוזרים הפריזיטים שהיו לי. הלוואי והייתה עושה כביסה או אוכל והייתה קונה לי בגדים או משחקים.

אולי בסוף יהיה בסדר

גם הלכתי לשיעור ניסיון בפילאטיס אתמול וכל הבטן שלי נורא תפוסה וזה סבבה מגניב

קצת תמונות:

נוגה

אני וסבא

קייס לפלאפון

אני מגיעה לעבודה ושוב כמו תמיד אין לי מה לעשות.

דחיתי את סבב הטלפונים הקצר שלי לשעה 1 וחצי כשאהיה במשרד כדי שיעברו להן 3 וחצי שעות

התקשרתי לאמא שלי ובאופן מפתיע וחסר פרודוקטיביות דחסתי את כל מה שרציתי לספר ולהגיד ב-4 דקות. השעה עכשין 13:34.

להיות במשרד זה כמו להיות בשדה מוקשים. כל רגע יכול להתפוצץ מוקש והטלפון יצלצל ואני אקח 30 נשימות לפני שאענה לו, אם בכלל.

לפעמים כשהטלפון מתחיל לצלצל אני בורחת מחוץ למשרד לשתות מים או לעשות פיפי כדי שיחשבו שבדיוק פיספסתי אותו.

לפעמים אני מרימה את השפורפרת מהמכשיר כדי שלא יצלצל, וכדי שיחשבו שאני באמצע שיחה ארוכה שכן אם אני בשיחה חשובה זה אומר שאני עושה משהו פרודוקטיבי.

לרוב אני עושה את הטלפונים הפרטיים שלי מהטלפון של המשרד כדי שיראו שאני מדברת בו, לא משנה על מה השיחה גם ככה אף אחד לא מקשיב. נראה הרבה יותר טוב אם פשוט אדבר בו מאשר אכנס לפייסבוק.

והנה אני כותבת עכשיו פוסט אחרי הרבה זמן גם כי רציתי כמובן וגם כי צליל ההקשה על המקלדת במהירות גורם לי להראות רצינית וממוקדת מטרה, שכן הפרצוף שלי באופן קבוע נורא נורא קרוב למסך. אולי אני מוסיפה המון אישורים תקציביים, הם חושבים לעצמם...

בזמן האחרון אני מרגישה שאני בנפילת אנרגיה חמורה. לפעמים אני כל כך שבוזה שאני הולכת לישון באמצע היום בלי שאהיה בכלל עייפה, ומסתמטלת בלי שבכלל ארצה.

כשאני אומרת שאני מעשנת מריחואנה, אנשים לא מבינים למה אני עושה את זה. זה הרי לא בקטע חברתי, כי רוב הזמן אני לבד, וזה לא סוד גדול כי כל המשפחה יודעת (האמת מתוסכלת, הסבתא ויתרה, הסבא שותק והדודות תומכות.)

העישון איננו מזיק לתפקוד היומיומי שלי אלא ההפך, אני הרבה יותר רגועה ודברים שבעבר היו מונעים ממני לצאת מהבית כי הייתי מדופרסת מידי מקבלים פחות חשיבות. אני רואה הבדל ביני לעכשיו לביני שבין חצי שנה ואני רואה שאם לפני חצי שנה הייתי מתבאסת נורא ממשהו הייתי ישנה יומיים רצוף, היום אני מזילה דמעה או שתיים, מדליקה סיגריה והולכת לעשות סיבוב בתל אביב.

הבעיה היא שסבתא ואמא שלי בטוחות שכל סיגריה מגולגלת שאני מעשנת זה ג'ויינט. לא משנה כמה פעמים אני אסביר להן שאין לי כסף לכזאת כמות של ג'ויינטים, כל פעם שאני מדליקה סיגריה רגילה הן בורחות הצידה כי הן פוחדות להתמסטל.

ועוד משהו, כבר ממש לא אכפת לי מציונים גלובליים בלוח השנה. אם שנה שעברה התבאסתי על הוולנטיינס, היום אני מבינה שגם אם היה לי בנזוג לא הייתי נהנית מהיציאה ההמונית הזאת מחוץ לבית. רעשים גורמים לי לסחרחורת, יותר מידי אנשים גורמים לי להתקף חרדה ויותר מידי בנות כוסיות במיני גורמות לי להתקף דימוי גוף עצבני.

הנה אני כותבת ועברו רק 10 דקות מאז תחילת כתיבת הפוסט. הלוואי והייתי מאלה ששוברים את הראש על פוסטים ולא רושמים מה שעובר להם בראש כי אז אולי הייתי יכולה להעביר את הזמן יותר מהר.

לא כתבתי הרבה זמן פוסט כי ככל שהזמן עובר יותר יותר קשה לי לצוץ פתאום. זה כמו לא לדעת שם של מישהו שאתה מכיר המון זמן ואחרי ארבעה חודשים זה ממש לא נעים לשאול איך קוראים לו. זה לא אותו הדבר, אבל זה ההגיון שלי.

גם לא הגבתי למי שהגיב לי בפוסט הקודם לא כי לא רציתי או כי לא לקחתי לתשומת ליבי מה שנכתב שם. אני יכולה להגיד כבר עכשיו ל"ללא שמית" שהגיבה לי שמאוד שימח אותי לראות שהיא קוראת אותו ול"מלונים" שכן, זה אכן השם שלו. לא יודעת איך זיהית, אבל יפה, שיחקת אותה.

חיי החברה שלי בזבל ואני רואה כל יום סרט, אני מאמינה שראיתי יותר מ-100 סרטים בחצי שנה האחרונה. יש לי ריטואל של להגיע לשעה מסויימת בערב, 10 בדרך כלל, לגלגל לי ג'ויינט לסגור את האור לחבר את המחשב לטלויזיה ולראות סרט. הבעיה היא שלפעמים אני ככ בראש שאני לא מבינה מה אני רואה או שהסרטים מתבלבלים זה זה בזה ואני לא מבינה איך השחקן הזה הגיע לסרט הזה ואיך כל העלילה השתנתה ומה הייתה העלילה בכלל? אז אני בראש שלי מנסה להסביר לעצמי מי זה מי ומה התפקיד שלו ומה הולך בסרט. חלק מהפעמים אני לא מבינה בכלל מה קורה שם אז אני מחפשת בויקיפדיה הסבר על הסרט.

קיצור אין לי חיי חברה ואני ממש עצובה כמו ליוויתן על החוף. וגם חסרת מוטיבציה וחשק. אפילו בגדים לא בא לי לקנות.

סתם

נ.ב.

אני חושבת שאלך להקרנה של הסרט כי זה סרט וזה בחינם וזה סרט