*

מקודם ירדתי עם נוגה לסיבוב לקנות קפה כמו בכל בוקר

אני בתור בן אדם חרדתי מאוד שסביר להניח שאני אתאבד אחרי שהיא תמות, נמצאת בכוננות שיא במעברי חצייה ורמזורים ירוקים שהמכוניות נוסעות ופונות ימינה או שמאלה (סליחה על התיאור במילים פשוטות כשלרכב ולהולך רגל יש ירוק בו זמנית)

האינסטינקט שלי כשאני עוברת הוא לשים את נוגה בצד השני שלי שאם חס וחלילה תבוא מכוניות אז שאני אבלום אותה קודם

אז ירדנו למטה והתחלנו לחצות את הכביש כמובן אחרי שהסתכלתי לכל הכיוונים 3 פעמים וגם שמתי לב לרכב שיוצא ברוורס מחנייה שנמצאת צמוד למעבר חצייה.

בהתחלה המכונית התקדמה לאט אבל ברגע שהייתי 2 מטר ממנה הנהגת האיצה את הרוורס

אני עם החושים החתוליים שלי קלטתי שהיא עוד שנייה עולה עליי, ואם נוגה הייתה בצד השני שלי היא הייתה כבר נמחצת מתחת לאוטו

כשהמכונית הייתה חצי מטר ממני בערך, דפקתי אגרוף על הבגאז' ואחר כך באתי לקדמת המכונית בצד השני של הנהג, דפקתי בעוצמה על החלון תוך כדי שאני צועקת "מטומטמת!!!!"

הנהגת הייתה בשוק והרגשתי שהיא על סף בכי והמשכתי ללכת בעצבים

ברור לי שאם הייתי בלי נוגה, הייתי פשוט קופאת ובמקסימום הייתי דופקת לה מבט ארסי. אבל רק המחשבה של 'מה אם' הייתי מורידה את המגננה ולא מעבירה אותה צד

כשהלכתי משם היו לי רגשות מעורבים של עצבים מהגיהנום לרגשות אשם

הבנתי מה היא הרגישה כי גם אני עשיתי רוורס במעבר חצייה פעם ובפוקס לא פגעתי, ואני מכירה גם את התחושה שצורחים עלייך ואת באמת מתנצלת אבל אין מילים מההלם

ניסיתי לשכנע את עצמי שלפחות היא למדה שיעור מזה, כי אני לגמרי נזהרת עכשיו אחרי שזה קרה לי

אני בן אדם מאוד אלים. אומנם אני לא מישמת את זה בפועל אבל אני עוצרת את עצמי הרבה מהתפרצויות. הרבה פעמים בסביבת הרבה אנשים אני עם הידיים באגרופים מרוב העצבים, גם חורקת שיניים

אני עוברת מ0 ל200. לפני כמה שבועות ניפצתי צלחת. שבוע אחרי התפרצתי על כל המשפחה שלי מחוץ לבית ולא דיברתי איתם יומיים, העפתי אותם מהבית

אני לא מאוזנת והתרופה היחידה האנטי פסיכוטית שלא משמינה, לא נותנים לי הנחת קופת חולים ואני אמורה לשלם 600 שקל שאין לי. 

בדרך כלל שמקללים מישהו אומרים לו "שיהיה לך לתרופות". אם מישהו יגיד לי את זה כנראה אגיד "תודה"

אבל בכל ההתפרצויות שלי, יש התמוטטות נפשית. תוך כדי הצעקות והקללות אני בוכה ובוכה כי אני מתה מרגשות אשם, אבל מלאה בכעס. אני קצת מפחדת מעצמי במצבים האלה, בפרט עם אמא שלי שאני מפחדת שיום אחד זה יגיע לאלימות של ממש.

יש בי שני ניגודים. צד אחד מלא אמפתיה שמידי פעם יוצא לי לעזור או להגן על אנשים זרים, גם מתוך אינסטינקט 

ומצד שני, רצון להוריד 99% מהאנשים בעולם

הרגשות אשם האלה הם מה שעוצר ממני לאבד את האנושיות שבי. בכל פעם שאני מרגישה אשם אני מרגישה גם הקלה.

בכל פעם שאני בוכה מהטלויזיה מאמפתיה, אני מרגישה בריאה

כשאני מתפרצת על אנשים כשאני מרגישה שנוגה, הכלבה-בת שלי בסכנה, אני מרגישה נורמאלית

כשאני שמה את האנשים שאני אוהבת לפניי, זה בעצם מה שמניע אותי

לא הצלחתי להכנס לבלוג כבר כמה חודשים מהמחשב, בכל פעם שנכנסתי הופיעה הודעת שגיאה ודרך הפלאפון לא הייתי יכולה לכתוב פוסטים.

מי האמין שהגאולה תהיה בדמותו של הדפדפן אקספלורר?

אבל לא באמת אאשים הכל על האינטרנט. כשראיתי שישראבלוג לא נסגר הייתה בי תחושה מעורבת של הקלה ומועקה. לכבוד האירוע הדפסתי את כל הבלוג ותייקתי אותו לתוך שנים.

לפני כמה זמן החלטתי לדפדף קצת בקלסר השמן למרות שאני נמנעת מלקרוא חומר ישן כי אני חוזרת לשם בדכ והעבר שלי לא משו

אני לא זוכרת הרבה מהשנים שכתבתי פה, כאילו משהו מחק לי את המוח ונשארו לי רק תמונות מהומהמות. אבל לא משנה מה התרחש בחיי, היה נראה שאני נשארת אותו דבר. המצב נשאר אותו דבר.

הושבתי את דודה שלי והבאתי לה את הקלסר. פתחתי לה בעמודים רנדומליים והתחלתי להקריא לה את הטקסט. בכל נקודה שעצרנו, החל מ2010 עד 2017, הכל היה על דיכאון, אובדן, כאב לב, ייאוש. ההבדל הוא השנה, הגיל.

ופתאום זה הרגיש לי כל כך אמיתי, פחדתי שאם אכתוב פה, אכתיב לעצמי את הסיפור בעתיד. אני מפחדת מהלעלות את הכאב לטקסט כי הוא מחזיק לנצח. מפחיד אותי לרשום על הכאב שלי, לקוות שבעתיד ארגיש יותר טוב, ובעוד 5 שנים לגלות שהמצב לא השתנה, פשוט עוד 5 שנים בוזבזו להן

אני מפחדת לרשום פה כי זה אמיתי. אני מפחדת שכל השנים, כל הטקסטים שלי אותו דבר

אני מפחדת שאין לי סוף טוב לרשום בו

לפני כמה דקות נתקלתי ביומן מגיל 15 כשרק "גיליתי" את זרי הפרעת האכילה, ובו ביום ההולדת שלי רשום שאני נלחצת מהאוכל שמחכה לי אז קניתי לקסדין בבית מרקחת(מה שהיום אי אפשר לקנות בלי מרשם)

לפעמים אני לא יודעת מה יותר גרוע, זיכרון רע או טוב.

פעם לרשום פה היה לי יצירתי, מאתגר, מעניין, היום אני מרגישה מעיקה, מיותרת. אני מרגישה כמו הסרטים האלה שאני רואה, שהם נראים כאילו יש בהם משהו אבל הם רק נגררים ושום דבר לא באמת מפתיע ובסוף הסרט אתה אומר כוסאומו איזה בזבוז זמן

אומרים שכל אחד בוחר לעצמו את הדרך. הבעיה שיש אנשים שהמוח שלהם בוחר בשבילם. וכשאני אומרת מוח אני לא מתכוונת למכלול הרגשות והאישיות שלי, אני מתכוונת כימית למה שמתחולל בו.

אני מרגישה כמו שבוייה של המוח שלי. אני מרגישה את הגוף שלי מוחזק בשוק חשמלי בלתי נראה לשכונה שלי

אני מרגישה שאני יכולה להגיע לעוצמה נמוכה מאוד של רגשות חיוביים ולהיות בכוננות גבוהה לא כי יש סיבה מיוחדת

אני סופרת את הימים עד מתי היומהולדת הבא, פעם זה היה עצוב אולי, היום זה פתטי

בגיל צעיר יותר היה יותר קל להכיל את החוסר תועלת הזה כי "עוד היה לי זמן"

אני שעות מול הטלויזיה רואה ליטרלי הכל. החל מערוץ ההסטוריה עד ערוץ E. אני מעשנת כמו חיה ואחרי על נשיפה עושה תנועות עם הלחיים כי מי יודע אולי זה יעזור לא לעשות קמטים

אני מסתכלת על החזה של 5 פעמים ביום לראות אם הוא לא נפול

אני מסתכלת על הפרצוף שלי אחר קמטים

ידוע לי שאני אקבל התקף לב בגיל 35, אבל לפחות למות אז למות יפה

בעצם לא כתוב פה כלום, ולא הייתה פואנטה

רציתי בגלל לרשום על משהו אחר.. אבל אני מניחה שאם עד עכשיו לרשום בלי לתכנן עבד לי אז למה שאני אהרוס? הוכחתי שההסטוריה חוזרת על עצמה