ככל שהזמו עובר ואיתו הפז"ם שלי עם נוגה אני יותר ויותר משוכנעת שאני לא טיפוס שמתאים לו כלב.וזה לא בגלל שאני לא אוהבת אותה, להפך, אני יותר מידי אוהבת אותה, ולאהוב יצור כל כך הרבה שאתה יודע שילך הרבה לפניך, שאתה יודע שיש לו דד ליין שהוא די צפוי בידיעה שבשנים האחרונות שלו לא יהיה במיטבו הורס לי את הלב.
בחודשים האחרונים ובמיוחד בתקופה האחרונה אני חרדה לגבי נוגה, המחשבות הבלתי פוסקות שלי על מה אני אעשה בלעדיה, כמה שאני תלוייה בה הרבה יותר ממה שהיא תלוייה בי, וכמה היא נותנת הרבה יותר ממה שהיא מקבלת. וגם כשהיא סתם שוכבת על הריצפה אני מביטה עליה והיא קולטת שאני מסתכלת והיא משירה אליי מבט, מסתכלת עליי כמה שניות וקמה ומתיישבת לידי.
נוגה היא לא כלבה רגילה, ודווקא אני לא מתכוונת במובן הטוב של לשבח אותה. לקחתי אותה כשהייתה בת שנתיים וחצי מכלבייה נוראית ליד לוד. ראיתי את התמונה שלה באתר הכלבייה שהגעתי אליו דרך קישור ודרך עוד קישור, היא הייתה בהריון בתמונה והייתה לי תחושה שאני חייבת ללכת לשם כמה שיותר מהר כדי שתהיה שלי.
בכלבייה כל הכלבים נבחו והיא רק התיישבה בשקט, כאילו היא ידעה שאין לה מה לעשות עליי פוזות, אני שלה.
היא הייתה כלבה חולה מאוד, כמעט חירשת עם קדחת קרציות וזה החלק הקל, היא הייתה כלבה שעברה התעללות, היא לא הייתה מסוגלת שנגע בה ולא הסתכלה לנו בעיניים. היום אני תופסת אותה בוהה בי כשאני קמה בבוקר.
נוגה היא כלבה חרדתית עם ניואנסים של פוסט-טראומה. היא כלבה עם המון יכולות ועם המון שכל אבל 0 עצמאות.
אני אתן לכם דוגמא: יש יש מעבר צר, ובתוך המעבר הצר הזה נמצאת חתיכת נייר, היא לא תעבור מעליה. היא תעמוד ותבכה עד שמישהו יזיז אותה. היא יודעת לפתוח דלת לא טרוקה, אבל אם משהו על הידית של הדלת, היא לא תפתח אותה. אם הדלת לא פתוחה לרווחה, היא לא תיכנס בה.
היא בוכה הרבה וכמעט לא נובחת. היא כלבה מאוד כנועה ומאוד תלותית, אבל דווקא בגלל הדברים הכל כך אנושיים האלה אני אוהבת אותה.
מי שחיי עם כלב לבד וחווה איתו משברים יבין את הקשר המיוחד שנוצר איתו, יותר מכלב של משפחה. כשאתה חיי עם מישהו רק שניכם בבית נוצרת אינטימיות. במקום לדבר עם שאר דיירי הבית אתה מדבר עם הכלב שלך. בזמן שאתה בוכה לבד בבית הוא עומד לידך כשאף אחד אחר לא נמצא. כשאתה בודד ובא לך למות, אתה נכנס בדלת ויש יצור שכל כך שמח שחזרת שאתה מרגיש שיש לך משמעות.
אני חייבת לנוגה את חיי, מי שקורא פה יותר משנה ידע למה הכוונה וגם אם אתם לא ממש זוכרים זה נמצא באפריל 2013.
יש הרבה פעמים שאני מרגישה שהיא לא מקבלת את הטיפול הראוי לה מבחינה טכנית, אבל אהבה יש לי אליה בלי סוף.
כשיש אזעקה היא רועדת ומתקפלת כמו שבלול אז אני יושבת לידה בריצפה ומחבקת אותה ממש ממש חזק והיא קצת פחות רועדת.
בתקופה האחרונה יש הרבה אסונות. שני אנשים נורא קרובים אליי חוו טראומה שממנה אני הכי מפחדת בעולם
דודתי חוותה את האינטימיות הזאת יחד עם כלבה טאפס שאיתו היא הייתה 10 שנים, הוא היה איתה בהמון שלבים קשים בחייה משהיה גור.
לפני כמה שבועות דיברתי איתה בטלפון כשהייתה איתו בטיול. היא אמרה לי שהוא הולך מוזר ודאגה ואמרה שהיא תחזור אליי, היא לא חזרה אבל זה לא הטריד אותי כי אני בעצמי בקושי חוזרת
אחרי שעתיים אמא שלי מתקשרת להגיד לי שטאפס מת. אני נורא נורא בכיתי ולאו דווקא בגללו, הרי הוא לא סובל יותר והוא היה כלב שקיבל המון אהבה וחום. חשבתי על דודה שלי ולא הייתי יכולה להגיד שום דבר כי בכנות אני לא בעצמי לא הייתי מסוגלת לחיות במצב הזה.
דיברתי על זה עם ידיד טוב שגם הוא גר עם כלב לבד ועבר איתו תקופות קשות של גמילה מסמים, ועכשיו כשהוא חזר לזה הכלב עזר לו לתפקד ולצאת מהבית, הוא באמת טיפל בו בצורה מדהימה יחסית לזה שהוא בעצמו בקושי תיפקד. הם היו כל כך קרובים והכלב בעצמו היה בן שנה וחצי.
שבוע שעבר דיברתי איתו והוא אמר לי שהוא נוסע לקריית גת לסופ"ש לידיד שלו לתקופת גמילה
היום התקשרתי לשאול לשלומו. הוא אמר לי שלא טוב ושאלתי למה
הוא אמר לי שבאנדי (הכלב שלו) מת. אני לא האמנתי לו ואמרתי לו שהוא עובד עליי ושזה לא מצחיק. הוא אמר לי שהוא לא צוחק ובאנדי נדרס ע"י אוטובוס. "הוא חצה לי אותו לשניים". אני לא יכולה לתאר לכם מה שעובר לי בלב ברגעים שאני כותבת את זה. עם כל הדברים הנוראיים שחוויתי זה משהו שאני לא יכולה להעלות על דעתי. זה כמו שלא תדע מה זה כאב פיזי אמיתי עד שתעבור לידה
ואין לי באמת משהו קונקרטי להגיד במצבים האלה ואין לי באמת טיפים, כי אני בעצמי באמת באמת הייתי מתאבדת ואני לא מגזימה
כשמישהו, כלב או חבר או בן משפחה נפטר מסיבות טבעיות זה משהו אחד, כשמישהו נפטר מגורם חיצוני שהיית יכול למנוע אותו זה משהו אחר.
הרגשות של האשם, של ה"מה אם הייתי יוצא 30 שניות מאוחר יותר מהבית האוטובוס לא היה עובר שם", ה"אם הייתי הולך עם רצועה הוא היה חיי עוד 13 שנה"
התחושה של האשם, שהרגת את הדבר שאתה הכי אוהב בעולם שהרגת את הנשמה שלך ולא בקטע של "נשמה" כמו "כפרה" או "עיוני", באמת הנשמה שלך, החיים שלך האהבה שלך המלאך השומר שלך, מה שמכריח אותך לקום בבוקר כי אתה באמת חייב, הכלב צריך פיפי למען השם.
זה אולי הפוסט הכי מדכא שכתבתי בחיים שלי. בחודש אחד מתו שני כלבים שהיוו לבעליהם מה שנוגה מהווה בשבילי. הפחד לאבד אותה היה היפותטי אבל יחד עם ההזדהות שלי עם הדודה והידיד יצא לי להרגיש את החוסר אונים הזה.
נוגה, אני אוהבת אותך, את החיים שלי. את הילדה שלי ואת חברה שלי ואת שומרת עליי
אני באמת אוהבת אותך כל כך
אמן ולא תמותי בחיים
וזאת נוגה בזמן אזעקה. זאת אזרחית שמצייתת בהחלט
וזאת נוגה למי שלא מכיר
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
