לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

*


This new century keeps bringing you down

Avatarכינוי:  שין גימל

בת: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014

סתם


אני חושבת עכשיו על מספר הפעמים בהם שכבתי עם מישהו או עשיתי איתו דברים מיניים כי "לא היה לי נעים ממנו" או שהרגשתי שאני חייבת לו כי הרי הוא הגיע עד אליי
היום באמת ניסיתי לחשוב כמה מפגשים מיניים מלאים היו לי בשנה האחרונה, עם מספר מצומצם מאוד שאותם הכרתי היטב עוד לפני ואני באמת חושבת שאני יכולה לספור אותם על שתי ידיים. אם אני מתעמקת היטב, יתכן שחפיסת הקונדומים שלי כבר פגה תוקפה
אני לא בטוחה ממתי החל השינוי, הרי ידעתי תמיד בלב ובראש שהאנשים שהייתי איתם לא אהבו אותי ואני קצת חיבבתי אותם אבל אולי היה איזה שבריר של תקווה שאולי יתפתח מזה משהו
המחשבה של לעשות סקס מזדמן עם מישהו שלא היו לי איתו יחסים קודמים (ידידות, עבודה, הכרות קודמת) לא מצליחה להתעכל לי בקיבה
אני יכולה להגיד שחוץ מהבנזוג שהיה לי בגיל 17 ששם באמת הייתה אהבה, התחלתי להנות ממין רק בגיל 20
אני מהבחורות שסקס אצלן זה לא מהואג'יג'י (כינוי שהבאתי לדודות שלי כי לא נעים להן לשמוע "כוס") אלא מהמוח. אם אני לא מרגישה קירבה לבנאדם זה מרגיש כאילו לטחון מים. אבל במקום מים זה כמו לטחון אותי וגם זה בקושי. יאללה שיגמר כבר ואני אוכל להספיק לראות את הפרק של איזשהי סידרה שהייתי רואה באותה תקופה.
ובכללי אין לי הרבה ציפיות מסקס, באמת ובתמים הייתי יכולה לוותר על חדירה אם הנשיקה היא מתאימה לפה של שנינו כמו שני חלקים של פאזל. אם הנשיקה טובה פאק איט, לא צריכה יותר מזה
שנה שעברה נורא הייתי לחוצה על זוגיות ואפילו שמתי את זה ברשימה של דברים שאני צריכה להספיק לעשות עד גיל 20
אבל זה לא עובד ככה, היום אני רק רוצה חיבוק ואינטימיות והמון המון נשיקות שמתאימות לפה שלי כמו כפפה.

טוב עברתי נושא
מי שקורא פה הרבה זמן יודע שאני מעשנת מריחואנה (אם יש פה שטינקר הלך עליך, אין לי פה כלום) אבל מי שלא ממש התעמק לא יודע שזה לא בקטע של להמרח כמו מסוממת. קודם כל יש לי מעי רגיז, אני סובלת מבחילות נוראיות  רק בלי החלק של הקיא אז זה פשוט תקוע שם.
כל הסובבים הקרובים אליי חוץ מאבא שלי יודעים שאני מעשנת. כשהייתי בברלין עם סבא שלי לא רק שעישנתי לידו, אלא גם התמקחתי על המחיר של כמות מסויימת מאחד הכושים בתחנת רכבת
יום שישי הייתי עם אמא שלי בנחלת ביניימין והלכנו לבקר את אחת המוכרות שם שכבר הפכה לחברה שלי, בת 50 וטיפה והיא בדיוק אבל בדיוק כמוני. מוזרה וקשה לעיכול בהתחלה, קצת מעוררת סלידה אבל מהזה נכנסת ללב עד שאפילו אמא שלי נשארה לפטפט איתנו קצת
אחרי כמה פטפוטים שרה המוכרת פונה אליי ושואלת אותי: "שיר, יש לך קצת מריחואנה להביא לי?" ליד אמא שלי וחשבתי שאני מתעלפת
ויותר גרוע, הייתי בקיוסק של השכונה וביקשתי מהמוכר OCB שזה ניירות גלגול של גויינטים. אחרי ששילמתי הסתובבתי והיה מאחורי שוטר.
זה היה יותר גרוע מהיום שבו עישנתי מריחואנה על עדן החלון והייתה לי ניידת בדיוק מתחת לבית. כל כך נבהלתי שהפלתי את המאפרה מהחלון.

אני מתחילה להרגיש ניצוצות של התאהבות בהוא שהיה אמור להיות הבוס שלי . בעבודה הקודמת שלי הייתי קוראת לו "החמוד מהקפה" כי הוא הבעלים של המקום שהיינו קונות שם קפה וסלט בהפסקת אוכל
אחרי שניסיתי לעבוד אצלו קצת ללא הצלחה, הוא עזר לי קצת בבגרות במתמטיקה שעליה לא ארחיב כי אז ממש אכנס לדיכאון. הייתי בטוחה שלא אראה אותו כי נוצרו ביננו יחסי מרות, שהוא כאילו או הבוס שלי או המורה שלי והידידות ביננו לא שווה
יום חמישי באופן מפתיע קפצתי לביקור ידידות. הוא ארז את הבית כי הוא קנה דירה (אחחחחחחחחחחחחחח אין כמו גבר עם אמצעים) היה נחמד והכל אבל הכל נשאר באופן אפלטוני חרף הרמיזות הבוטות שלי והבדיחות ההדדיות. כולן מתחילות איתו וכשהגעתי רק התקשרה אליו מישהי לשאול אם בא לו להיפגש. וגם כשעשיתי לו מסאג' וכמעט התעלפתי מחשק זה נשאר שם. אני כלכך חסרת ביטחון איתו שאני פוחדת לשאול אם הוא צריך עזרה במעבר דירה. בשבילי זה סתם תירוץ לבלות איתו אבל אולי הוא צריך עזרה במעבר דירה.
הוא שאל אותי  אם אני רוצה לעבוד אצלו, אמרתי שאין מצב והוא אמר שהוא התכוון לכך שאני אעזור לו במעבר דירה וישלם לי על זה
ממש נפגעתי ואמרתי בתוקף שאני לא מוכנה. אם הוא רוצה עזרה אני אתן לו בכייף אבל בשום פנים ואופן לא אקח ממנו כסף.
קשה לי לדמיין מצב (אפשרי בהחלט) שבו הוא לא עושה מהלך כי הוא לא נמשך אליי. כי אני לא מספיק יפה ולא מספיק רזה, או אם אני מוזרה מידי או בגלל הפרשי הגילאים (12 שנה) אבל בגלל כל הפוסטים שאני רואה פה על בנות עשרה שהולכות עם 30+ אולי נדפקה לי הפרספקטיבה
הדבר הכי פוגעני יהיה זה שהוא לא מעוניין בגלל שאין לי השכלה על תיכונית או עבודה מסודרת. הרי אני מנסה וחייבים להתחשב בעברי שאת הדברים האלה אני מתחילה קצת יותר מאוחר מהרגיל אבל אני מתחילה בכל זאת. לפחות אני גרה לבד ויש לי רכב (לא על שמי אבל הוא חונה מתחת לבית ואני היחידה שמשתמשת בו. שלי!!!!!!!!!)
אשמח לטיפים מכם או לראות את המצב יותר ברור, ולמה אני בלחץ משלוח לו הודעה. בכללי אני מרגישה שכל הסיפור הזה עושה אותי עצבנית.

וצבעתי חלק מהסלון ואת כל החדר. עכשיו החדר שלי מסודר וריק לגמרי אבל לא תפסתי תמונה טובה שלו
אשים כאן תמונות מהצבע בסלון. זה מאותו יום של הצביעה והבלאגן מאחורה כבר סוגר והתבלגן מחדש





נכתב על ידי שין גימל , 29/7/2014 20:22   בקטגוריות מין, אהבה ויחסים, שחרור קיטור  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אהבה


ככל שהזמו עובר ואיתו הפז"ם שלי עם נוגה אני יותר ויותר משוכנעת שאני לא טיפוס שמתאים לו כלב.
וזה לא בגלל שאני לא אוהבת אותה, להפך, אני יותר מידי אוהבת אותה, ולאהוב יצור כל כך הרבה שאתה יודע שילך הרבה לפניך, שאתה יודע שיש לו דד ליין שהוא די צפוי בידיעה שבשנים האחרונות שלו לא יהיה במיטבו הורס לי את הלב.
בחודשים האחרונים ובמיוחד בתקופה האחרונה אני חרדה לגבי נוגה, המחשבות הבלתי פוסקות שלי על מה אני אעשה בלעדיה, כמה שאני תלוייה בה הרבה יותר ממה שהיא תלוייה בי, וכמה היא נותנת הרבה יותר ממה שהיא מקבלת. וגם כשהיא סתם שוכבת על הריצפה אני מביטה עליה והיא קולטת שאני מסתכלת והיא משירה אליי מבט, מסתכלת עליי כמה שניות וקמה ומתיישבת לידי.
נוגה היא לא כלבה רגילה, ודווקא אני לא מתכוונת במובן הטוב של לשבח אותה. לקחתי אותה כשהייתה בת שנתיים וחצי מכלבייה נוראית ליד לוד. ראיתי את התמונה שלה באתר הכלבייה שהגעתי אליו דרך קישור ודרך עוד קישור, היא הייתה בהריון בתמונה והייתה לי תחושה שאני חייבת ללכת לשם כמה שיותר מהר כדי שתהיה שלי.
בכלבייה כל הכלבים נבחו והיא רק התיישבה בשקט, כאילו היא ידעה שאין לה מה לעשות עליי פוזות, אני שלה.
היא הייתה כלבה חולה מאוד, כמעט חירשת עם קדחת קרציות וזה החלק הקל, היא הייתה כלבה שעברה התעללות, היא לא הייתה מסוגלת שנגע בה ולא הסתכלה לנו בעיניים. היום אני תופסת אותה בוהה בי כשאני קמה בבוקר.
נוגה היא כלבה חרדתית עם ניואנסים של פוסט-טראומה. היא כלבה עם המון יכולות ועם המון שכל אבל 0 עצמאות.
אני אתן לכם דוגמא: יש יש מעבר צר, ובתוך המעבר הצר הזה נמצאת חתיכת נייר, היא לא תעבור מעליה. היא תעמוד ותבכה עד שמישהו יזיז אותה. היא יודעת לפתוח דלת לא טרוקה, אבל אם משהו על הידית של הדלת, היא לא תפתח אותה. אם הדלת לא פתוחה לרווחה, היא לא תיכנס בה.
היא בוכה הרבה וכמעט לא נובחת. היא כלבה מאוד כנועה ומאוד תלותית, אבל דווקא בגלל הדברים הכל כך אנושיים האלה אני אוהבת אותה.
מי שחיי עם כלב לבד וחווה איתו משברים יבין את הקשר המיוחד שנוצר איתו, יותר מכלב של משפחה. כשאתה חיי עם מישהו רק שניכם בבית נוצרת אינטימיות. במקום לדבר עם שאר דיירי הבית אתה מדבר עם הכלב שלך. בזמן שאתה בוכה לבד בבית הוא עומד לידך כשאף אחד אחר לא נמצא. כשאתה בודד ובא לך למות, אתה נכנס בדלת ויש יצור שכל כך שמח שחזרת שאתה מרגיש שיש לך משמעות.

אני חייבת לנוגה את חיי, מי שקורא פה יותר משנה ידע למה הכוונה וגם אם אתם לא ממש זוכרים זה נמצא באפריל 2013.
יש הרבה פעמים שאני מרגישה שהיא לא מקבלת את הטיפול הראוי לה מבחינה טכנית, אבל אהבה יש לי אליה בלי סוף.
כשיש אזעקה היא רועדת ומתקפלת כמו שבלול אז אני יושבת לידה בריצפה ומחבקת אותה ממש ממש חזק והיא קצת פחות רועדת.
בתקופה האחרונה יש הרבה אסונות. שני אנשים נורא קרובים אליי חוו טראומה שממנה אני הכי מפחדת בעולם
דודתי חוותה את האינטימיות הזאת יחד עם כלבה טאפס שאיתו היא הייתה 10 שנים, הוא היה איתה בהמון שלבים קשים בחייה משהיה גור.
לפני כמה שבועות דיברתי איתה בטלפון כשהייתה איתו בטיול. היא אמרה לי שהוא הולך מוזר ודאגה ואמרה שהיא תחזור אליי, היא לא חזרה אבל זה לא הטריד אותי כי אני בעצמי בקושי חוזרת
אחרי שעתיים אמא שלי מתקשרת להגיד לי שטאפס מת. אני נורא נורא בכיתי ולאו דווקא בגללו, הרי הוא לא סובל יותר והוא היה כלב שקיבל המון אהבה וחום. חשבתי על דודה שלי ולא הייתי יכולה להגיד שום דבר כי בכנות אני לא בעצמי לא הייתי מסוגלת לחיות במצב הזה.
דיברתי על זה עם ידיד טוב שגם הוא גר עם כלב לבד ועבר איתו תקופות קשות של גמילה מסמים, ועכשיו כשהוא חזר לזה הכלב עזר לו לתפקד ולצאת מהבית, הוא באמת טיפל בו בצורה מדהימה יחסית לזה שהוא בעצמו בקושי תיפקד. הם היו כל כך קרובים והכלב בעצמו היה בן שנה וחצי.
שבוע שעבר דיברתי איתו והוא אמר לי שהוא נוסע לקריית גת לסופ"ש לידיד שלו לתקופת גמילה
היום התקשרתי לשאול לשלומו. הוא אמר לי שלא טוב ושאלתי למה
הוא אמר לי שבאנדי (הכלב שלו) מת. אני לא האמנתי לו ואמרתי לו שהוא עובד עליי ושזה לא מצחיק. הוא אמר לי שהוא לא צוחק ובאנדי נדרס ע"י אוטובוס. "הוא חצה לי אותו לשניים". אני לא יכולה לתאר לכם מה שעובר לי בלב ברגעים שאני כותבת את זה. עם כל הדברים הנוראיים שחוויתי זה משהו שאני לא יכולה להעלות על דעתי. זה כמו שלא תדע מה זה כאב פיזי אמיתי עד שתעבור לידה
ואין לי באמת משהו קונקרטי להגיד במצבים האלה ואין לי באמת טיפים, כי אני בעצמי באמת באמת הייתי מתאבדת ואני לא מגזימה
כשמישהו, כלב או חבר או בן משפחה נפטר מסיבות טבעיות זה משהו אחד, כשמישהו נפטר מגורם חיצוני שהיית יכול למנוע אותו זה משהו אחר.
הרגשות של האשם, של ה"מה אם הייתי יוצא 30 שניות מאוחר יותר מהבית האוטובוס לא היה עובר שם", ה"אם הייתי הולך עם רצועה הוא היה חיי עוד 13 שנה"
התחושה של האשם, שהרגת את הדבר שאתה הכי אוהב בעולם שהרגת את הנשמה שלך ולא בקטע של "נשמה" כמו "כפרה" או "עיוני", באמת הנשמה שלך, החיים שלך האהבה שלך המלאך השומר שלך, מה שמכריח אותך לקום בבוקר כי אתה באמת חייב, הכלב צריך פיפי למען השם.

זה אולי הפוסט הכי מדכא שכתבתי בחיים שלי. בחודש אחד מתו שני כלבים שהיוו לבעליהם מה שנוגה מהווה בשבילי. הפחד לאבד אותה היה היפותטי אבל יחד עם ההזדהות שלי עם הדודה והידיד יצא לי להרגיש את החוסר אונים הזה.

נוגה, אני אוהבת אותך, את החיים שלי. את הילדה שלי ואת חברה שלי ואת שומרת עליי
אני באמת אוהבת אותך כל כך 
אמן ולא תמותי בחיים

וזאת נוגה בזמן אזעקה. זאת אזרחית שמצייתת בהחלט

וזאת נוגה למי שלא מכיר

נכתב על ידי שין גימל , 14/7/2014 03:05   בקטגוריות קטעים, אהבה ויחסים  
61 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זה באמת פורקן גדול


אני כותבת את זה ומתביישת לספר את זה ואפשר להגיד שאני פוחדת לכתוב את זה עוד מלפנות בוקר של יום רביעי.

אני כמעט בטוחה במאה אחוז שתחשבו שזה שטויות, אם אבא שלי לא גרם לי לבכות בגלל זה, אולי זה באמת לא כל כך נורא.

אז ככה, יום חמישי כמעט הייתה אמורה להיות לי בגרות במתמטיקה שזה היה מועד ב, לא ניגשתי לא' מכיוון שלא היה לי זמן ללמוד.

כשאתה אקסטרני ולומד לבד יש שתי אפשרויות להרשם לבגרות: אחת דרך האינטרנט שזאת אופציה שנסגרת בזמן די מכובד לפני הבחינה, ודרך מרב"ג שזה בית ספר ביפו שבאים אליו יום לפני הבחינה, ממלאים טופס, הולכים לדואר לשלם אגרה וחוזרים לקבל אישור להבחן.

ככה היה בתכנון שלי ללכת ביום רביעי ליפו להרשם לבגרות שאליה התכוננתי חודש וחצי והוצאתי 2000 שקל עליה.

לפנות בוקר של רביעי נכנסתי לאתר של משרד החינוך לראות באיזה שעות אפשר ללכת למרב"ג להרשם, ושם היה כתוב באותיות מודגשות שהמרב"ג סגור במועדי ב', זה משהו שהייתי שמה אליו לב אם לא הייתי עושה שם כבר מספר בגרויות והיה לי ביטחון בדרך ההרשמה הזאת.

באמת חברים, אני לא חושבת שבכיתי על משהו כל כך הרבה כמו שבכיתי על זה. ואני אפילו לא חושבת שזה בגלל כמה שהתכוננתי אלא כי כעסתי על עצמי כמה אני מטומטמת וכמה אני חסרת אחריות. ב-3 בלילה התקשרתי לאמא שלי שידעתי שיהיה סיכוי שהיא תוריד אותי למטה על כמה שאני מטומטמת אבל באמת בכמות כזאת של דמעות ונזלת כל כעס כלפיי היה נדחק החוצה. חוץ מאבא שלי, שזה בחלק השני של הפוסט.

אחד הדברים שהכי הטרידו אותי זה , שהבוס שהיה אמור להיות לי שסיפרתי עליו בוידאובלוג האחרון עזר לי כמה פעמים להתכונן למבחן הזה ובאמת השקיע כמה שעות טובות מחייו על לעזור לי. כנראה שאני עדיין קצת דלוקה עליו אם כל כך פחדתי לספר לו שבסופו של דבר אני לא יכולה לעשות את הבגרות שטימטמתי לו את המוח עליה כי פחדתי שיחשוב שאני מטומטמת ולא אחראית. כשהתקשרתי להודיע לו הבהרתי לו שעשיתי במקום ההוא מספר בחינות ולא היה לי מושג שזה לא תקף למועד ב'. הוא הגיב יחסית בסדר, אבל בטח חושב שאני אפס. הייתי שואלת אתכם אם אתם חושבים שאני מטומטמת ואפס וחסרת אחריות אבל אני פוחדת מה"ללא שם" שצץ פה מידי פעם לתת לי בראש ובאגו.


ביום הבחינה עוד הייתי יותר רגועה עד שקראתי שכל אלה שעשו מועד ב', יוכלו לגשת למועד ג' בגלל הטילים. ביררתי וגיליתי שזה רק מי שנרשם למועד ב'.

ואם מקודם הרגשתי חרא אז עכשיו הרגשתי כמו ביוב במחשבה שאם באמת הייתי עושה את מועד ב' הייתה לי הזדמנות לשפר.

ובאמת שכבר זה היה גדול עליי, ונוגה הייתה בהיסטריה מהאזעקות ומזה שהזכוכית של החלון רעדה כל פעם שהיה יירוט של טיל.

אז ביום חמישי ב7 וחצי בערב עשיתי החלטה מאוד לא נבונה ומאוד לא מחושבת והחלטתי לנסוע לאבא שלי שלא הייתי אצלו חצי שנה בקיבוץ ליד נהריה, 112 קילומטר מתל אביב סה"כ.

דבר ראשון אני רוצה לבקש מכם טובה: אם אני רושמת מתישהוא, או איכשהוא רומזת על כך שאני עומדת לנסוע לאבא שלי, תניעו אותי מזה. פשוט תפנצ'רו לי את הגלגלים או תרסקו לי את הרכב. וגם לנסוע ב-8 ולהגיע ב10 בדרך שהיא לא דרך זה רעיון גרוע מאוד.

;

באמצע הדרך בכניסה ליוקנעם, יש כביש מהיר שבמרכזו יש צומת מרומזרת ובצד הדרך מרכז קניות גדול. בכביש הזה נוסעים בערך על 90-100 קמ"ש והוא היה די ריק חוץ ממכונית אחת מלפניי. נסעתי מאחורי המכונית כשהיה ירוק מלא ברמזור ובכניסה לצומת המכונית שמלפניי בלמה בפתאומיות, לקח לי כמה שניות לקלוט שאני עוד שניה מתנגשת בה ב-90 קמ"ש, כמה סנטימטרים ממנה שברתי את ההגה ימינה ככה שצד ימין שלי השתפשף בצד שמאל שלה. האטתי כדי לסמן לה לבוא לצד אבל היא פשוט דפקה ספיד והמשיכה לנסוע.

נכנסתי למרכז הקניות לראות אם היה נזק למכונית וראיתי שהפגוש קצת נשבר אבל לא משהו קריטי.

התקשרתי לאבא שלי בהיסטריה והתחלתי לבכות כי הייתי כל כך מבוהלת, באמת שאם בשנייה אחת הייתי מתהמהמהת הייתי כנראה עם הכרית אוויר או יותר גרוע- אם הייתה מכונית בנתיב הימיני ובזמן שהייתי שוברת ימינה הייתי כנראה מתנגשת בנהג.

אבא שלי התעצבן וצעק עליי שזאת אשמתי, שלמה לא שמרתי מרחק. אמרתי לו שהייתי 100 מטר ממנה והיא בלמה בירוק מלא והוא התחיל להאשים אותי שזה היה רעיון גרוע לנסוע בלילה שרק שעה וחצי קודם הוא עודד אותי לצאת לדרך. אני הייתי מרוסקת ושבורה ובכיתי בהיסטריה ואמרתי לו שאני כבר לא רוצה לבוא לשם יותר והוא אמר לי בעצבים: "תודה רבה באמת שיר" וניתק לי. אחרי 2 דקות אישתו מתקשרת אליי ומנסה להרגיע אותי. זה אולי הפעם הראשונה שהגעתי לאבא שלי בזכות אישתו.


אז ברור שעכשיו אני בתל אביב ואתמול כשנכסתי לאיילון דרום קיבלה את פניי אזעקה, רוב המכוניות עצרו בצד הדרך אבל העדפתי להמשיך לנסוע כי לא רציתי שנוגה תיכנס שוב להסטריה בגלל האזעקה ותרוץ לתוך איילון. ואז באמת הייתי מתה. ליטרלי. לא משנה איך.


(דרך אגב, עשיתי את הבגרות בסוציולוגיה ושיטות מחקר ומקווה שאעבור. קראתי את התגובות לפני שני פוסטים ולגבי האוניברסיטה הפתוחה אין אופציה כי אין שם עבודה סוציאלית וגם אני צריכה מסגרת נוקשה יותר, מסתבר שאני ממש סתומה)


ובנוגע למלחמה: באמת הדבר הראשון שעלה לי בראש כשהייתה אזעקה בתל אביב היה: "אבל דווקא כשהבאתי את השטיח החדש???"



נכתב על ידי שין גימל , 12/7/2014 14:55   בקטגוריות אבא, דיכאון, משפחה, עזרה, קטעים, פסימי, שחרור קיטור  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הרצוי והמצוי


החלטתי לעשות משו שלא עשיתי שנים ואני אשתף אתכם במועקות שלי...
מי שמכיר אותי יודע שאני לא בנאדם חרשן, בעל מוטיבציה ומוסר למידה ובכלל השקעה
אבל מה שרואים כלפיי מבחוץ לאו דווקא משקף את מה שהולך אצלי בפנים.
 בפועל אני לא יושבת וחורשת אבל זה לא אומר שזה לא מטריד אותי יום יום במיוחד בתקופה הזאת או שאין לי שאיפות.
אני כבר בת 21, לפני כמה ימים מישהו פנה אליי בסקייפ ושאל אותי מה אני עושה בחיי. כשעניתי לו שאני משלימה בגרויות הוא השיב ב: "בגרויות? את לא בת 20 ומשהו?" אז כן, אני בת 20 ומשהו ובגילי כבר נהוג לגשת לפסיכומטרי ולימודים אקדמאיים. אבל מנגד אני תמיד מנסה להזכיר לעצמי שבזמן שבני גילי למדו לבגרויות, אני הייתי מאושפזת בגהה.

שנה שעברה התפתחה אצלי המחלה בראש של "אני אפס, אני לא שווה כלום, אף אחד לא ירצה להיות איתי". את אותה תחושה ניתבתי לכיוון של להוציא רישיון ב"איחור" של 3 שנים- שבועיים לפני יומהולדתי ה-20. התחושה של הגאווה החזיקה עד סיום המלווה ולוותה בשאלה: אוקיי, מה עכשיו?
אני יודעת שהרבה גורמים בחיי רואים בי קצת לא יוצלחית, יצא לי להרגיש זאת גם מסביבת אנשים שהיו בעברי. תמיד אני צריכה להתנצל, תמיד להסביר את עצמי, תמיד לתרץ.
כל החיים אנשים שואלים אותך שאלות:
"באיזה כיתה את?"- פרשתי מהבית ספר
"מה את עושה בצבא?"- לא התגייסתי
"במה את עובדת?"- לא עובדת כרגע
"מה את לומדת?" - משלימה בגרויות. "בגרויות? את לא בת 20 ומשהו?" וככה כל גיל עם השאלות שלו. למה אף אחד לא שואל אותי עם מי אני גרה (לבד) או האחריות של לגדל כלבה לבד, או היכולת לכלכל את עצמי והניסיונות השונים בעבודות שחלקן החזיקו וחלקן לא.
כרגע המאמץ שלי הוא השלמת הבגרויות. חוץ משתי יחידות שעשיתי בתיכון בכיתה י', את כמעט כל הבגרויות עשיתי לבד תוך כדי קניית מיקוד בחנות והרשמה אונליין לבחינה.
יום חמישי יש לי בגרות בסוציולוגיה ומתודולוגיה (שיטות מחקר)
סוציולוגיה קראתי, הבנתי, אבל אני לא יודעת איך ליישם את זה בבחינה. על מתודולוגיה בכלל צחקתי כי אמרו לי שזה שטויות, אז השארתי את זה ליומיים האחרונים. הדפסתי סיכום מפוקפק שככל שקראתי בו הוא התפקפק והתפקפק עם כל שגיאות הכתיב והאותיות החסרות (גם לי זה קורה כי כל המקלדת שלי מלאה בטבק וקשה ללחוץ על המקשים)
נכנסתי לאתר של משרד החינוך לחומר הבחינה וחשכו עיניי. באותו רגע, שהיה לפני כ-20 דקות, קמתי בהפגנתיות והחלטתי שזיבי. את זה אני לא עושה.
אני חייבת לשים את הגבול בין הבריאות הנפשית שלי לבין הציפיות הלא ריאליות שלי מעצמי. יום חמישי הבא בגרות במתמטיקה והשלמתי עם זה שהסיכויים לא לטובתי אע"פ שהוצאתי מעל אלפיים שקל למורה פרטית.
הפסיכיאטר שלי חושב שהבגרויות כרגע הן לא רעיון טוב אחרי שראה אותי משתפכת על כמה אני אפס ולא שווה כלום. הרי אין לי לחץ של לימודים כרגע ואני לא הולכת ללימודים אקדמאיים בשנה הקרובה (יש רצוי ויש מצוי) אבל אני רוצה, אני רוצה שיפסיקו לראות בי דוגמא שלילית. אני רוצה שיעריכו אותי ויתחשבו גם במגבלות שלי ויבינו שזה לא תירוץ, אני אוכלת את עצמי מספיק בשביל קהילה שלמה.

בזמן האחרון אני קצת יותר אופטימית לגבי הסיכויים שאקים משפחה משל עצמי. יש ימים שאני מרגישה טוב לגבי זה ויש את עכשיו- שלא ממש.
הרי אם לגרויות יש לי קושי כל כך גדול, איך אעשה פסיכומטרי או תואר? והעבודה שאני רוצה לעצמי מצריכה את שניהם, לצערי.

ודברים טובים שעושים לי מצב רוח: ביום האחרון בברלין מצאתי פוסטר מרשים של "קן הקוקייה" סחבתי אותו מהבוקר עד לפנות בוקר של היום אחרי שנחתנו בארץ כדי שיהיה מושלם ללא פגמים. אצתי רצתי לחנות מיסגור והדבקתי אותו על קרטון, כי לא היה לי סבלנות לחכות שבוע להדבקה על קאפה:


מממצאים אלה ניתן להסיק שאני בחורה אובססיבית, אך שומרת אמונים
נכתב על ידי שין גימל , 2/7/2014 01:36   בקטגוריות קטעים, פסימי, שחרור קיטור  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





103,878
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , המתמודדים , ציורים ואיורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשין גימל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שין גימל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)