*

כאילו

כאילוכאילו

כאילו.

ושוב אני במקום שניסיתי לברוח ממנו

ביום השני דודה שלי אמרה לי שנראה לה שאני לא מבינה את המצב כי התבדחתי במחלקה והייתי בהיי

היום ברכב פעם ראשונה שהתחלתי לבכות, מעצב ולא כי תקעו לי צינור בחור כלשהו

התפאורה הייתה מושלמת, המינון היה מחושב ובדקתי אפילו לפני כן את רמת הסיכון

תמיד זלזלתי ב"ללכת" דרך כדורים. כמו שציינתי, רק 3% מתים מזה. אני אמרתי לעצמי, אני לא אכשל אני אצליח

ותמיד היה לי את האינסטינקט הקטן הזה לחכות לזמן המתאים

אני גרה לבד, שעת לילה, עד אחר"צ מי יצור איתי קשר?

ואוטומט הכל על אוטומט, לקחת את הבריטה ולמלא עד הסוף. איזה כדורים גדולים לעזאזל. עוד אחד ועוד אחד ולא שמתי לב

ואני יכולה להשבע, להשבע בגוף החסין שלי

היא ידעה הממזרה הזאת, היא ידעה. מי רצה בכלל להתקשר. הדבר הראשון היה לחשוב: "מי ישמור על נוגה". דבר שהזכרתי פעמים רבות אך לא מצאתי אפוטרופוס.

היא בכתה כל כך חזק, 5 ס"מ ממני בחיי, לא הייתי יכולה לשמוע אותה יותר.

טלפון, דודה, לקחתי מלא כדורים

בוםבוםבום

סבתא, מה את מחזיקה אותי? אני סבבה

אומרים לי לעלות על המיטה במיון. אני מתבדחת על כמה שהיא גבוהה ושקשה לי כי אני מטר ובמבה ואז אני זוכרת רק צעקות ובכי של למה אני ערומה באמצע מיון וצורחת לדודה שלי "תלבישי אותי!!!!!! תלבישי אותי!! אני רוצה לשירותים יש לי פיפי יש לי פיפי תביאו לי 3 כוסות יש לי פיפי"

ויום אחרי לא זיהיתי אף אחד, ואמרו לי שכל מה שצעקתי ואמרתי בכלל מלמלתי והידיים שלי היו מעוותות והעיניים התגלגלו אחורה והתגרדתי בכל הגוף

וצינורות המון צינורות

כמה שעות לפני הבליעה שלחתי להאוס מאיכילוב קטע שכתבתי פה בבלוג, כמה פוסטים אחורנית ב19 לחודש, אני לא זוכרת ששלחתי

הוא ישן וקם בהיסטריה בבוקר,ביום שבת התקשר לפסיכיאטר שלו שיתקשר לעובדת הסוציאלית שלנו באיכילוב שהתקשרה למשטרה שדפקו לי על הדלת בבית הריק שלי, אמא באה לקחת לי תחתונים

והוא בא לבקר ואני רוצה לחבק אותו והוא אומר לי שהוא לא יכול להיות איתי יותר בקשר כי אם היה קורה לי משהו הוא היה מתאבד מאשם והוא לא בנוי לזה. ושכבתי עצובה ומנודה.

היום באוטו הייתי בדרך לעבודה לספר לבוסית למה לא באתי יומיים

חבר של אמא שלי שאל אותי אם אני מתחרטת

אני מתחרטת אני מתחרטת

אני מתחרטת שהרמתי טלפון לדודה שלי

הלוואי והייתי סוגרת אותה בחדר והולכת לישון

כמה זה אנוכי וכמה זה בנאלי וקלישאתי

כמה אני נראית בסדר וווידאו בלוג מצחיקים כאלה ואולי לפעמים נעים להיות איתי אבל אני על אוטומט

ואני מתביישת שאני כאן כותבת ואפילו לא כתבתי מכתב אז ונוגה כנראה באה להגיד לי שלא נפרדתי כמו שצריך. ואולי גם כי אבא שלי חגג 50 אותו יום. אבל תקראו קודם לפני את הפוסטים הקודמים לסיפור המלא

באוטו הבנתי שאני חוזרת למקום ממנו ברחתי וכמעט בהצלחה

הרופאים אמרו למשפחה שאני כנראה לא אצא מזה, יעני נגמר עליי, או נזק מוחי או מחלת עור חמורה או שניהם

הדבר היחיד שאבדתי פה זה את הנזם שלי כשדחפו לי את הזונדה לנחיר השמאלי.

כל הקרדיט מגיע לנוגה ואני כועסת עליה אבל היא מלאך שנראה כמו סנאי כשהוא מחרבן

המשפחה עושה עליי תורנויות ועצוב לי לראות אותם ככה אבל עכשיו כשאני לא יכולה להיות בממלכה שלי לבד אני יותר עצובה מהטלפון הזה ובכלל לא יודעת מה אני רוצה לעשות ואל תרחמו ואל תגידו בשביל מה לחיות

באמת זה בא מבפנים הגוף שלי פייטר והנשמה שלי חלולה

לא הייתי חולה כבר 3 שנים.

הפוסט הזה לא יהיה כתוב טוב כי יש לי זונזה באף, קטטר בכוס ואינפוזיה ביד.

טוב שיש את נוגה

זה מדהים כמה שהיא בכתה, על הכדור הראשון.

8,000 מ"ג של למיקטל, אפילו לא בכיתי

אני אספר לכם משהו: שלושה אחוזים מהאנשים שמנסים להתאבד מכדורים באמת מתים

הכמות שלקחתי הייתה מטורפת.

נוגה כל כך בכתה (כלבתי) והיא בנאדם, באמת בנאדם.

התקשרי לדודה שלי אמרתי לה שלקחתי כמות מטורפת, רק בגלל שמי ישמור על נוגה. מה החיים שלי , אל תגידו לי שיש לי בשביל מה לחיות כי לא אגיב.

כל כך בטבעיות, בלי בכי, בכלי חרטה, ונוגה בוכה.

התחננתי מדודה שלא תספר.

פתחתי את הדלת עם סבא וסבתא, כמה נורא לשבור להם את הלב שלהם, כמה אהבה יש להם.

הגעתי למיון וההומור חגג לי.

ופתאום שקט, לא הרגשתי כלום.

הם אמרו לי לשבת ולא הייתי יכולה, הייתי בחוסר הכרה. וזונדה נכנסה לי לאף.

אני מתעוררת ואני ערומה. אני מרימה ידיים וכל החזה שלי בחוץ. אני מתחננת שיסגרו את הוילון.

אני זוכרת שבכיתי בטירוף ואמרתי להם שאני רוצה הבייתה וכל מחט שהכניסו צעקתי שאני חייבת להשתין ושיתנו לי כוס וכשנרדמתי כבר הכניסו לי קטטר. ובכיתי ובכיתי.

אני מוצאת את עצמי בחדר אחר אבל לקח לי המון זמן לקלוט שאני שם.

ואבא שלי עומד שם, אחרי חודש של נתק, היה לו יום הולדת. ראיתי אותו והתחלתי לבכות. הדבר הראשון שאמרתי לו היה:"לך, תחגוג את היומהולדת שלך, אתה לא צריך להיות פה. "והוא מלטף לי את שיער, ואני מקיאה על השמיכה.

עוד זונדה, כל כך כואב לי. אני כותבת והגרון שלי נחנק, האוזן שורפת. כבר 20 שעות זונדה וקטטר.

סבא נכנס לחדר, 5 ס"מ ממני. הוא שואל אותי אם אני יודעת מי הוא. אני אומרת לו: "אח? רופא. אח?" והוא משיב:"זה סבא."

,אני בוכה, בטח השתגעתי.

אף אחד לא בחדר ואני צועקת:"סליחה..סליחה... סליחה!" בוכה. אני לבד אבל לא באמת. נרדמת, שמו לי קטר ולא הרגשתי סגלל. האינפוזיה כאבה מאוד.

אני רעבה לא אכלתי יומיים וחצי כי אסור לי. שלוש וחצי בלילה וסבא שוכב עם המיטה. לפחות חוש ההומור לא נפגע.

אני עדיין פה בבית חולים מחוברת להמון צינורות, כותבת בפלפטופ

פתחתי חפיסה שלמה של הכור שבדקתי שיש לו את הסיכון הכי גבוהה ממנת יתר ולקחתי חפישה, 2000 מ"ג בסה"כ

ואז באמצע ראיתי את נוגה ואמרתי שאני צריכה לשמור על הילדה שלי הילדה שלי אוי הילדה שלי

תקראו את הפוסט הקודם זה המשך נפלא

אני לא אספר לאף אחד על החפיסה השלמה רק לדודה והיא התקשרה לסבא

אני חייבת להמשיך לגור לבד אמא שלי הרגה אותי לאבא יש יומהולדת מחר האמת אני לא מרגישה טוב

איך זה מרגיש שטיפת קיבה בכלל

אני אספר למישהו הכל יתמוטט

נוגה שלי חבל שאימצתי אותך הכל היה נגמר בצ'יק צ'ק איזה פוסט פתטי זה ממש פתטי

עצב זה יותר אנושי מדיכאון, אתמול הייתי מאוד עצובה

היום ישנתי עד שעה 9 וחצי בלילה, מאתמול בלילה שזה יוצא שלא היה לי יום

עשו לי ביופסיה בבפנים של הכושלאמאשלי, פפילומה יש, 90 אחוז שטרום סרטני, אז אם ה-10 אחוז האלה יפגיזו אז באמת שיש לי מזל, אבל אני מדממת כמו פגועת מלחמה כי מישהו לקח לי משהו במפנים, חתיכה קטנה כזאת כשהוא אמר לי עם צבט: "תשתעלי" ואז צעקתי עליו "אייייייייה מה זה??????"

ואז עבודה ואיזה דיכאון יא רבאנן, אתם יודעים שרק לכם אני מספרת?

לא דיברתי עם אבא שלי כבר חודש בגלל שבא לרמת גן עם אחי למשחק כדורגל ולא הציע לבקר אותי אחר כך, אבל הבעיה הבאמת גדולה פה היא שהוא לא בא לבקר אותי 10 שנים.

מחר יש לו יום הולדת.

קמתי במיוחד ב-9 בבוקר מסטולה מהחיים כדי להזמין לו בטלפון פרחים מחנות מנהרייה. "17 חמניות!" ביקשתי כדי שישלים את ה-100 שקל בשביל שישלים את ה-40 שקל של המשלוח. אבא התקשר אחר כך להגיד תודה ואיכשהו כל הנתק הזה באשמתי. הוא כמו הבוס הגדול שגורם לך לשכוח מה שרצית להגיד וכל מה שרציתי להגיד זה שהוא אבא שלי והוא יכול לשים את האגו בצד וליצור איתי קשר אם זה ממש חשוב לו.

גם להחזיר אותי יותר לתל אביב הוא לא יכול בגלל הגב. היה לי זמן להתארגן ולנסוע אליהם, זה יום הולדת 50 זה כל כך עגול שבא לי למות.

לא נסעתי. אני כל כך פח אשפתות עכשיו שבאמת לא בא לי לעשות כלום. והוא מנהל את הבריכה של הקיבוץ, איזה יופי ואיזה עצב, כל משהו טוב שקורה להם גורם לי לדמוע.

הוא שלח לי את הזר והוא נראה ערבי. ממש לא מה שרציתי.

אמא באה אחר כך בהפתעה וצרחות כמה צרחות כמה ירידות ואני בוכה בוכה והיא אומרת שיש לי את הוירוס הזה בגלל כל ה"צי" שאני הבאתי למיטה, ובכלל לא שכבתי עם כל כך הרבה גברים. וקונדומדום

אני התחלתי לרדת עליה שבמקום להיות נשואה היא החליפה חברים כל שנתיים ואם אני אהיה כמוהה אני מעדיפה להתאבד כבר מעכשיו. בגילי היא כבר הייתה נשואה.

וצרחות ובכי ואני מתחת לפוך והיא צורחת מהצד ואני מתקשרת לדודה שלי שתבוא אבל היא לא יכולה לבוא, כמה מפתיע. אני מתחננת, תלכי מפה, ואז אני אומרת לה שאני אעיף אותה בכוח.

היא אומרת לי "אני אחטיף לך סטירה", ואני אומרת, "אני אחטיף לך 2". ומוסיפה: "אני לא בת 6 יותר"

והיא הולכת ואני פה ומדמם לי עוד מהבדיקה, נכנסת להתקלח וכל הבדידות הזאת ושאף אחד לא רוצה לבוא ואף אחד לא ממש אוהב וסבא שהפתיע אותי לפני חצי שעה עם אוכל שבא לי למות ממנו.

אני במקלחת ואני ממש משתדלת לא לבכות ומה זה שורף לי האף אבל שקט לא בוכים יותר בחיים רק אם מישהו דוחף לך מחט

אבל הכל לא בסדר ואני מכחישה ואני עושה עגילים בפופיקים כי זה גורם לי להרגיש שאני נעלה ומתגברת על הפחדים שלי

ואני הוגשתי לטסט פנימי במינימום שיעורים ועברתי תיאוריה ראשונה והתנהגתי כאילו מינימום השגתי את העולם ואשתו אבל לא השגתי כלום

והדמעות מטשטשות לי את הראייה ואני מכחישה שאני לא מדברת עם אבא שלי, ובצדק, ואני מכחישה את זה שהוא לא יוצר איתי קשר בכלל והוא ויתר עליי בקלות כמו שהמון מוותרים עליי בקלות ואני לא מרשה לעצמי לבכות כי אני פתטית בפני עצמי אבל אני רוצה שתבכו לי, שתראו לי את הפגמים שלכם ואני אוכל לנשק לכם את הפצעים עם הסובלנות שלי והאכפתיות שאני מנסה לשכנע את עצמי שיש לי רק בשביל אנשים מסויימים כי האמת, אני חרא בנאדם ואני רעה נורא ואני צועקת ומוכיחה אנשים שאני לא מחבבת.

ואני מנסה לענות לאסמסים ולהודעות בפייסבוק אבל אני שקועה בעולם של סדרות שאני מכריחה את עצמי לאהוב כדי שיהיה לי בשביל מה לחיות ומכחישה כל בדידות שצצה לה על פני השטח כי אני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי ועם הראש שלי.

והדלקת הנוראית בצוואר הרחם שאני לא מצליחה להוציא את המילים "סרטן" או "טרום סרטן" מהמוח המחורבן שלי, שולחת את אותותיה, וגם אם זה לא זה, מחכה לי ניתוח לייזר נהדר ואני לא יכולה ללכת יותר לשירותים ולגלות דם והדמעות חונקות אותי כי אני נורא מנסה להכחיש הכל וכלום לא מוכחש ובעצם חשבתי על זה כל הזמן המחורבן הזה.

אוי גרון שלי, יפה שלי, נהדר שלי ונחנק שלי, די כבר, הרגת אותי ויש פה יותר מידי סימני פיסוק בפוסט הזה ואני לא מחבבת אותו יותר.

אני אשמור על מעטפת יפה של דיסטנס, כי כשאתם רואים מי אני יוצא לכם שחשבתם שאני יותר גבוהה.

אבא אבא לא מדבר איתי אבא אבא אני לא יכולה להפקיד את הצ'קים, אני אהיה תאבת בצע כמו אמא שלי אני לא יכולה להיות כמוה.

כל יום אני מפלחת מהעבודה דברים לאנשים שאני אוהבת. לחם, פיצוחים, עוגיות. הרבה עוגיות. פשוט מחביאה בשקית, אבל אף פעם לא באמת בשבילי, מבינים? אני צריכה לתת לכם משהו בתמורה שאתם חיים, מבינים? אבל אין, אני לא יכולה לתת לכם כלום ושום דבר כי אני חסרת נשמה כי היא ברחה לי ביחד עם הכחשות.

אני אספר לכם משהו על הלילות שלי: אני נרדמת ב5-6 בבוקר עם הציפורים המזויינות האלה ואני לא יכולה לישון על הבטן בגלל הפופיק היפה שלי שאני מעריכה יתר על המידה שהצלחתי לחורר אותו כי נורא פחדתי אבל בגיל 14 עשיתי נזם שכואב כפליים ושרדתי וזה למה עליתי על האנקונדה כי ילדים בני 10 עושים את זה 7 פעמים אבל אחרי פעם אחת אני תפסתי מונית הבייתה כי הלכתי למות באמת באמת.

הכדורים החדשים למאניה הרסו את כל ההתקדמות שלי בעבודה כי אז הייתי יכולה לדבר והם נורא נפלאים ופעלו מהר וממש מהר והם עושים לי רגישות לריחות ואני מקבלת בחילה ואני לא יכולה להתעסק עם הטבק לנרגילה אבל עד לפני שבועיים שלושה הייתי מעשנת חמישה ראשים ביום ועכשיו אני עומדת על אחד או אפס. אני אכריח את עצמי ב5 בבוקר להדליק אחד בשביל הסיכוי הקטן שזה יעשה לי "ראש" למרות שאחרי כל כך הרבה עישונים אני צריכה הפסקה של חודש כדי שזה יזיז לי את הקצה של הזין.

ביי אני הולכת לטפל בחלקים הפנימיים שלי אבל אין באמת משהו שאני יכולה לעשות ולא באמת סיפרתי את זה חוץ מאמא והחברים הקרובים כי אני לא יכולה לספר לסבא וסבתא ולדודות כי התבגרתי קצת קצת ואני שמה את הטובה הנפשית שלהם קצת מלפני שלי אבל אני סתם אומרת כי אני לא יכולה לשמוע זיוני שכל, אבל באמת, זה יהרוג את סבתא שלי. אתם צריכים לראות אותה כשכואב לי הראש.

היום התחשק לי שפה גבוהה.

שאוהבים אותי, לא בכל זאת, אלא ביחד עם כל הבעיתיות שבי

שאוהבים אותי אחרי שראו את המפלצת שלי

שאוהבים אותי אחרי שהם קיבלו ביס בתחת מהמפלצת שלי

שחטפו כאב כאש והחליטו לקנות 'אדקס פורטה' למיגרנה הבאה

ולפעמים אני קוראת קוראים שאוהבים אותי, ואנשים שמתוודאים על כך אחרי פוסט שכואב לו

ואיזה בנאדם בקבוצה באיכילוב שמחייך כל פעם שאני צינית מגעילה 

וזה מהעבודה שברגע שאני באה שואל אותי: "דל בלי קצף?"

וזאת מהאקסטרני המורה, שמתקשרת אליי אחרי כמעט שנתיים

והדודה שרושמת בsms:"היי שירוש, בדיוק חשבתי על זה ורציתי להגיד לך שממש כייף לי איתך. ממש כמו להיות עם חברה טובה. אני מרגישה עכשיו שיש לי איתך משותף יותר מכל אחת."

והמהממת שהשאירה לי דיאט קולה על הידית של הדלת בגלל שרשמתי פוסט ובו היה כתוב: "ואם תביאו לי דיאט קולה אני כל כך אעריך את זה שאהיה עבד לרגליכם"

לשניים הנוספים שהביאו לי דיאט קולה אחרי כתיבת הפוסט (וזה דיאט קולה גדול, כן?)

לבוסית שלי מהעבודה שנותנת יד חופשית כי היא סומכת עליי ויודעת שאני תותחית

לטבחית מפעם שעבדתי איתה שנה, שנתנה לי יד חופשית וסמכות יתרה כי היא סמכה עליי וידעה שאני תותחית

למי שלא דיברה איתי כמעט ושאלה מתי יום ההולדת שלי רק בשביל לחגוג לי

למי שניסה להשיג את הטלפון שלי כדי לגרום לי להרגיש יותר טוב

למי שכתב עליי משהו או כתב לי משהו אוהב ושמחתי לראות, כי דברים לא חומקים מעיניי

למי שנכנס כשהבלוג היה שובק חיים וראיתי אותו בכניסות וידעתי שהוא חושב עליי

למי שזוכר אותי לטובה

למי שאי פעם התאהב בי ושנא אותי ,אבל התאהב בי קודם

לחבר הכי טוב שסובל ממני שנה וחצי וכמעט שנתיים

לחברה שבאה לשבת איתי

למי שנזכר בי ולמי שיאהב אותי בהמשך

וזה נכתב מתי שהכי בא לי לצרוח כמה אני לבד וכמה בא לי למות ואז אני קוראת את הפוסט הזה ואני מרגישה שיש לי מקום, שוב

הנה ציירתי ציור (אני בתור צב)