כשאני מסיימת לקרוא אני מרימה אליה מבט מרוחק. היא מחזירה לי שאלה בלי קול, נעה במקומה על הכורסה בחוסר נוחות. זה מקסים. אני פולטת לבסוף, מחליקה את האצבעות שלי על פני הנייר בניסיון להתמקד במשהו מעבר לזה, שיוכל להוות בסיס לנימוק נוסף. "מקסים." היא חוזרת אחריי בקול שקט. העיניים שלה מחפשות את שלי כשאני חולפת על פני קווי המתאר שלה. מחשבה מפחידה חודרת אותי, שאולי לא אוכל להכיל אותה לעולם. 437.1 לוחש לי בצבעים רכים, אוחז בי בעדינות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
