מתה כך. נשכבה בפארק פרקדן על הספסל מאבן שתחם את אכסדרת אצטדיון ההופעות. השמש היתה חמה והיא אִכְּלָה את נעוריה במהירות האפשרית, בערך פי 25 ממהירות הקול. זירת הפשע היתה פרושה על פניה, אבל אף בלשית לא תבין את תוכנית הפעולה: כתם, כתם, נקודה, סימן מתיחה או צלקת מדלת טרוקה או מחבת רתוחה, מנוחה. סוף כל סוף מנוחה. הנפש כבר יצאה מתוך נקבוביות העור (גדולות מדי! יש לצמצם בעזרת מסיכה היאלרונית או טריקת בוטוקס לפנים, המיטיבות יתחילו לפני גיל 30) וחמקה-אצה החוצה. החוצה, למעלה, אל המעלית לחלל, בְּדֶרֶךְ לֹא דֶּלֶק. ובכן? מה כעת. כעת חיכתה לעורבים.
הרי תמיד אוֹרְבִים שם. כל נערה יודעת. כל בחורה זוכרת. נכון, אמנם היא לומדת את זה קצת מאוחר מדי, לא עם הכתבת הא״ב ושינון טבלאות הכפל, אבל עד שתגיע להיסטוריה של ימי הביניים, אפשר לומר, שהיסטריה כבר תטפס במעלה שדרתה. מה עשית? שום דבר. זה השומן או מחסורו (תלוי באיזו זווית מודדות) אורך השיער או קוצרו, אולי הפירסינג השקוע ואולי הכלום הניתן להשלכה של כל תעתוע שהוא.
עורבים. הם כבר כאן?
++
כינוי:
La Russe
בבלוג זה
בכל הבלוגים
