בשנתי, שפתיים זרות מדברות ללא הרף באוזניי. טפטוף המילים שהחל להציף את ראשי בהדים בחורף מתבהר לאיטו; אני נוכחת לפתע בקיץ מוקדם בתוך ידיעות נפרדות של פשרי משפטים כמו איי קרח בים מתחמם תחת אש השמיים. נוכחת על קרח לבן זרחני ומוצק ומיד חוזרת לטבוע בכאוס מוחלט של אוקיינוס עמוק של בורות.

אף אחד לא מחזיק אותי כאן?

״קראתי את הספר של יובל נוח הררי,״ היא אומרת לי ממרחק אלפי קילומטרים. אחרת שולחת לי תמונות רוויות בירוק של האי המאוכלס שהוא ביתה.

״יש לי גלים, אני בכלל לא הייתי אף פעם עם שיער חלק!״ מגלה לי שלישית, ונשמע לי שהיא מאושרת לגלות שיישותה איכשהו התמרדה נגד גבולות ההומוגניות מסביב. ״אני לא סטרייטית בכלום!״ היא ממשיכה, מחויכת.

״אחותי, את זוכרת אותי? אני לא מאמין שזכרת אותי. כבר שבועיים יש לי אינסומניה, ניסיתי להתחיל להתאמן אבל זה לא תמיד עוזר.״ אומר רביעי.

רחוק, קרוב, מה זה בעצם?