יום אחד, אביה של משפחה עשירה מאוד, לקח את בנו לטיול באיזור הכפר במטרה להראות לו עד כמה אנשים יכולים להיות עניים.

הם שהו מספר ימים ולילות בחווה אצל משפחה ענייה מאוד.

בחוזרם מהטיול שאל האב את בנו: "איך היה הטיול? נהנית?" "היה גדול, אבא." "האם ראית עד כמה עניים יכולים אנשים להיות?" שאל האב. "כן." ענה הבן. "אז מה למדת מהטיול, בן?" שאל האב. ענה לו בנו: "ראיתי שלנו יש כלב אחד ולהם יש ארבעה. לנו יש בריכה שמגיעה עד אמצע החצר ולהם יש אפיק נחל שאין לו סוף. לנו יש גופי תאורה מיובאים בגינה, להם יש את הכוכבים המנצנצים כיהלומים בשמי הלילה. מרפסת הפטיו שלנו מגיעה עד לחצר השכנים, להם יש את כל האופק. לנו יש פיסת נדל"ן לחיות עליה, להם יש שטחים עצומים שמגיעים מעבר למה שניתן לראות. לנו יש משרתים שישרתו אותנו, והם משרתים אחרים. אנחנו קונים את האוכל שלנו, והם מגדלים את שלהם. לנו יש חומות מסביב לרכושנו כדי שיגינו עלינו, ולהם יש חברים שמגינים עליהם."

דברי הבן הותירו את האב המום, והבן הוסיף: "תודה אבא, שהראית לי כמה עניים אנחנו. לימדת אותי שהכל יחסי, מה שאחד רואה כחסר ערך, השני רואה כאוצר.. זמן רב מדי התעסקתי עם מה אין לי במקום עם מה שיש לי להציע.. תודה אבא!"

ובחיבוק חם הוא עזב את אביו ההמום, ונכנס אל הבית.