יש אבא שקם להסיע את הילדים, ורק אח"כ עלה על מדים
יש ילד בן 19 מ"גולני" שגמר ראשון מסע כומתה, אבל לא יודע איך להגיד "אני אוהב אותה" לילדה מהכיתה.
יש את הקצין שכולם אוכלים ממנו קש, אבל בלילות הוא כותב שיר נרגש למשקית ת"ש באור הנחלש של הנגמ"ש.
לחייל ישראלי יש דאגות שאין לאף חייל אחר.
רק הוא יודע שבכל פעם שהוא ייצא לקרב, בשבעים מדינות מישהו יחליט שהוא נעלב.
חמש פעמים ביום אמא שלו מופיעה על הצג של הסלולרי עם פרשנות על המצב, ואבא שלו צועק מאחורה שפעם היה יותר קשה ושתרד מהקו.
הוא בצבא היחיד בעולם שבו קמים מוקדם כדי לומר "סליחות", ומאז שהמפקד שלו חזר מהודו יש להם בסיס סגור עם צ'אקרות פתוחות.
זה אפילו לא חשוב באיזו יחידה הוא משרת, כי תמיד יהיה תימני אחד שקטעים איתו שאתה נופל, קיבוצניק שמנגן בגיטרה את מאיר אריאל, מרוקאי שהביא חבילות מהבית וכל הזמן אוכל.
תמיד תהיה המד"סית עם משקפי הדיסטנס שקורעת אותם שחבל על הזמן, את ההוא שהפסיק לעשן אבל משנורר לכולם, ואת סרגיי עם הגופייה שאחרי חמש דקות בשמש נראה כמו פסי חנייה אדום-לבן.
ורק בצבא הזה אם יש לך יום הולדת בגיא ההריגה, עדיין תקבל עוגה מהפלוגה.
רק חייל ישראלי תמיד שואל איך המלחמה הולכת, ותמיד יהיה מי שיזכיר לו את האמת החותכת, שאין לנו לאן ללכת.
כבר 60 שנה הוא מנסה להחליט מה יותר נורא: לפספס את אלה שמגיע להם למות, או חלילה לפגוע במישהו בטעות.
והוא כ"כ עסוק בברירה בין טוב לרע, שלפעמים צריך להזכיר לו להפסיק להיות מודאג, כי כשהתותחים יורים מוסר הוא בקושי דג.
אין דבר כזה חייל ישראלי. יש בנאדם שהתגייס כי הוא יודע שצריך, כולנו באותה הסירה, או שנטבע או שנמשיך. הרי היו לו דברים הרבה יותר טובים לעשות, מאשר לעמוד בחום הזה ולחכות להסעות.
לוקח "מאה שנות בדידות" למגדל השמירה, עין אחת מחפשת מחבלים, עין שנייה גונבת שורה.
הוא לא רוצה לצאת גיבור, הוא מעדיף לצאת שבת
השבועות שלו עוברים מהר, והימים לאט...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
