בסתיו הבא, כשתבחינו באווזים בדרכם דרומה למשך החורף, כשהם נעים יחד בלהקה היוצרת צורת האות V, אולי כדאי שתחשבו מדוע הם עפים כך.

הרשו לי להסביר זאת כתגלית מדעית:

• במעופו יוצר כל אווז בכנפיו כוח עילוי לאווזים שעפים בעקבותיו. כאשר אווזי  הבר טסים במבנה, הם מגדילים ב -  71% את טווח טיסתם.

    מוסר השכל: אנשים החולקים תחושה של שותפות, יכולים לעזור זה לזה להגיע ליעדם ביתר קלות. הם נישאים על כנפי האמון ההדדי.

• כאשר אחד מאווזי הבר ניתק מהמבנה, הוא חש בבת אחת בכוחות הגרר  וההתנגדות המוכרים לכל עוף שעף לבדו. הוא נסוג לאחור וחוזר למבנה, כדי לנצל את כוח העילוי  שיוצרים האווזים שלפניו.

     מוסר השכל: אם היינו חכמים כאווזים, היינו עוקבים אחרי הטסים

 למקום שאליו אנו  שואפים להגיע, היינו נכונים לקבל את עזרתם ולהושיט את עזרתנו לאחרים.

• כאשר אווז הבר המוביל מתעייף, הוא נסוג לאחורי המבנה ואווז אחר תופס  את מקומו.

   מוסר השכל: כדאי לנו להתחלף במילוי תפקידים קשים, עלינו לכבד את ההרכב הייחודי של כשרונות, כישורים, יכולות ומשאבים שיש לכל אחד מאיתנו, ולהגן עליו.

• האווזים שטסים במבנה מגעגעים לאלה שלפניהם, כדי לעודד אותם לשמור על  מהירותם.

   מוסר השכל: עלינו להבטיח שקולות הגיעגוע שלנו אכן מעודדים. בקבוצות עם עידוד, התפוקה יותר גדולה, מימוש הפוטנציאל של היחיד נובע מעידוד איכותי.

• כאשר אחד מאווזי הבר חולה, שני אווזים פורשים איתו מהמבנה ומלווים אותו לקרקע כדי  לעזור לו וכדי להגן עליו.

   מוסר השכל: אם היינו נבונים כאווזים, היינו עוזרים זה לזה הן בימים קשים והן בשיא כוחנו.

נו? נכון שיש לנו מה ללמוד על עבודת צוות?