מעבר לכל הכסף

ומעבר לכל

"הוד השרון."

מעבר לכל הטלפון

והלימודים

יש פה את החיים עצמם.

ויש כאן כאלה שלא תמיד רואים אותם.

הם אותם אנשים שכבר יודעים וראו מספיק

חברה שלי נשברה לי ביידיים

היא יודעת שעוד בערך שלושה חודשים

המגמה תיגמר, והיא כבר לא תראה את המורה יותר.

למה היא בכתה?

כי היא כל עולמה.

מעבר לכסף, ומעבר להוד השרון

גם פה יש ילדים עם משפחה מרוסקת

עם רגש שברירי

עם קושי עצמי.

כולנו מנבאים לה הצלחה

אבל היא כל עולמה.

זה גרם לי לחשוב

כשאני רואה את הבכי שלה

ואת זה שהיא באמת זקוקה לה

וכמה היא שברירית בגללה

פאק יט.

אנחנו בני אדם. אנחנו ילדים

אנחנו אשכרה ילדים

שנאחזים בדברים הקטנים

אז מה זה משנה אם יש לך גלאקסי? ומחשב וטללוויזיה בחדר? ואלף חברים? ובן זוג? ואתה מושלם בלימודים?

מה זה משנה אם אין לך את מי שאשכרה ייראה אותך?

יסתכל לך ביעניים וייתן לך להרגיש שיש לך מקום אצלו בלב?

אנחנו בני אדם, לא רובוטים.

מה נשאר מקצת אהבה אנושית?