הצפירה הזו. המועקה הזו.

האוויר הזה שלא זז. 

העמידה הקפואה של כולם

הזיכרון שמהדהד בכל רחבי העולם.

שנה שלמה אתה יכול להעביר בלי לחשוב על זה ואף לרגע - 

עד לאותו הרגע.

שממנו, זה איתך. למשך אינספור שעות

וגורר אותך לאינספור מחשבות

הקושי בנשימה הזו

המועקה שלא מעבירה את המחשבה

הקושי הריגשי הזה

לעמוד בפני משהו

לא הגיוני

שאנחנו, במו ידינו- יצרנו

הכובד הזה

הקושי הזה

הזיכרון המעיק הזה

ההיסטוריה שמאיימת לחזור על עצמה

החוסר יכולת לתפוס את זה .

המסע לפולין הזה

הקור הזה.

ההבנה שזה רק זיכרון

התחושה שזה זיכרון שכולנו חיים בו

חיינו, ונמשיך לחיות לנצח.