זה מה שיש לאבא שלי להגיד אחרי שאני חוזרת הביתה מהבסיס בפעם הראשונה, אחרי טירונות קשה עם משמעת נוקשה של בה"ד של משטרה צבאית. מצטערת שאני רגישה ובוכה קצת סתם ככה כי ההורים לא הצליחו להבין למה אני רוצה לקחת מזוודה ולא קיטבג ביום ראשון. אני ממש מצטערת שבכיתי, אבא. אחרי שכל הטירונות החזקתי את עצמי לא לבכות, למרות שכל לילה רציתי לבכות במיטה ולא עשיתי את זה. אז חזרתי הביתה, יש לי קצת חופש, אני מרגישה בנוח לפרוק קצת ולבכות, אבל לא. במקום לחבק ולעודד, הוא אומר לי שאני צריכה ללכת לטיפול.
כאילו שהוא לא יודע איך זה השבוע הראשון של הטירונות. שכל העולם שלי עשה שינוי של 180 מעלות. וקשה שם, כל כך קשה שם. ואין סטופ. אי אפשר פשוט לקום וללכת, פשוט להפסיק. אז כן, קצת קשה לי. והגעתי למצב שאני במזגן לשם שינוי, ובמיטה שלי, עם המקלחת שלי, והמחשב שלי, והטלוויזיה שלי, והמשפחה שלי, והבגדים האזרחיים שלי, בחופש מוחלט. ואני רוצה לחזור לבסיס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
