ההורים שלי מעלים כלפיי טענות קשות, ואני בוכה ומחזירה להם ומתגוננת. ואני לא מבינה למה? על מה יש לי להתגונן? הם הרי צודקים בכל מילה שהם אומרים. גם אני חושבת שאני לא חכמה ואגואיסטית, גם אני חושבת שלא מגיע לי שיעזרו לי. אז למה לעזאזל אני רבה איתם? צודקים לגמרי, אם הייתי בוחרת בת בטח לא הייתי בוחרת בי. וכן, אני מרחמת עליהם שהם קיבלו אותי. ושוב אני שואלת את עצמי את שאלת המאה: איך אני מצפה שיאהבו אותי אם אני לא מצליחה אפילו טיפה לחבב את עצמי? אני מתפלאה שאני כבר עוד שניה בת 19 ובחיים לא היה לי חבר.. למה שיהיה לי?
עליו אני בכלל מרחמת. כי הוא לא יודע על מי הוא נפל.. אני ממש רוצה לשכוח ממה שאני מרגישה ולתת לו ללכת, רק כדי שימצא לו מישהי שבאמת ראויה לו, לא כמוני.
אז אני מצטערת אמא ואבא, שיצא לכם ילדה כמוני. לא נורא, עוד שנתיים אני עפה לכם מהבית, בטח לחו"ל. אלך לגור לי בבאונוס איירס, רחוק מהמקום הזה. ואז אני אוכל לשקר שאני מישהי אחרת, יותר טובה ממה שאני באמת. עד שיגלו כמובן את פניי האמיתיות ואז אני אשקר רק את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
