זה מה שיש לאבא שלי להגיד אחרי שאני חוזרת הביתה מהבסיס בפעם הראשונה, אחרי טירונות קשה עם משמעת נוקשה של בה"ד של משטרה צבאית. מצטערת שאני רגישה ובוכה קצת סתם ככה כי ההורים לא הצליחו להבין למה אני רוצה לקחת מזוודה ולא קיטבג ביום ראשון. אני ממש מצטערת שבכיתי, אבא. אחרי שכל הטירונות החזקתי את עצמי לא לבכות, למרות שכל לילה רציתי לבכות במיטה ולא עשיתי את זה. אז חזרתי הביתה, יש לי קצת חופש, אני מרגישה בנוח לפרוק קצת ולבכות, אבל לא. במקום לחבק ולעודד, הוא אומר לי שאני צריכה ללכת לטיפול.
כאילו שהוא לא יודע איך זה השבוע הראשון של הטירונות. שכל העולם שלי עשה שינוי של 180 מעלות. וקשה שם, כל כך קשה שם. ואין סטופ. אי אפשר פשוט לקום וללכת, פשוט להפסיק. אז כן, קצת קשה לי. והגעתי למצב שאני במזגן לשם שינוי, ובמיטה שלי, עם המקלחת שלי, והמחשב שלי, והטלוויזיה שלי, והמשפחה שלי, והבגדים האזרחיים שלי, בחופש מוחלט. ואני רוצה לחזור לבסיס.
שאלה שאני שואלת מגיל 11 בערך. ואני ממשיכה לשאול את השאלה הזאת.
למה, למה? אני אוהבת אותך אלוהים, אבל עשית איתי עבודה קצת רשלנית. למה לא יכולתי להיות מישהי אחרת? למה אני לא יכולה להיות נורמלית לשם שינוי? זה כל מה שאני רוצה אלוהים, נמאס לי כבר. רע לי, כל כך רע לי. ושוב הקולות האלה בראש... באים בכל פעם שאני מרגישה קצת לבד. באים לנחם ולהסיח את הדעת. אני מתה מפחד. אני מפחדת להפסיק לאכול. אני מרגישה כל כך חלשה, אני עומדת ליפול.
וכל הסבל הזה שעברתי בשנים האחרונות יהיה לחינם.
והנה השעה 2:30 בלילה ושוב אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה ומתייפחת. למה אלוהים? אם ההורים שלי ידעו מה אני ומי אני (דברים שאני פחדנית מדי אפילו כדי לחשוף בבלוג) הם בחיים לא יקבלו אותי וזה כואב. וזה מושך אותי שוב לאוכל, להתעסק בכל דבר אחר רק לא בבעיה האמיתית. אני צריכה אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. שיפסיקו לי את המחשבות האלה. אני לא מסוגלת להכיל את עצמי יותר. אני רק רוצה שכל הכאב הזה ייגמר כבר. ושמישהו יבין אותי ויחבק אותי כבר לעזאזל.
אני לא אוכלת עד מחר בערב (מסיבת גיוס). חזרנו לנקודת ההתחלה..
אני כל כך עצבנית עכשיו! הלוואי והייתי יכולה להרביץ למישהו. למה אנשים כאלה מעצבנים שהם לא יודעים לקיים הבטחות?! אי אפשר לסמוך כבר על אף אחד? כנראה שזה המצב. אני פשוט אהיה לעצמי. אני לא יודעת למה ציפיתי למשהו אחר, זאת חברה שתמיד דופקת לי ברז ברגע האחרון, תמיד אומרת דברים ולא מקיימת אותם. למה חשבתי שהפעם אני יכולה לסמוך עליה? אני כל כך כועסת עכשיו.
יש אנשים שאני שמחה שלא אצטרך לראות יותר.
לבד. לבד.
ואולי אני סתם קריזיונרית ולוקחת הכול קשה מדי ומתעצבנת מהר. אבל ראבק, הפעם זה מוצדק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
