ההורים שלי מעלים כלפיי טענות קשות, ואני בוכה ומחזירה להם ומתגוננת. ואני לא מבינה למה? על מה יש לי להתגונן? הם הרי צודקים בכל מילה שהם אומרים. גם אני חושבת שאני לא חכמה ואגואיסטית, גם אני חושבת שלא מגיע לי שיעזרו לי. אז למה לעזאזל אני רבה איתם? צודקים לגמרי, אם הייתי בוחרת בת בטח לא הייתי בוחרת בי. וכן, אני מרחמת עליהם שהם קיבלו אותי. ושוב אני שואלת את עצמי את שאלת המאה: איך אני מצפה שיאהבו אותי אם אני לא מצליחה אפילו טיפה לחבב את עצמי? אני מתפלאה שאני כבר עוד שניה בת 19 ובחיים לא היה לי חבר.. למה שיהיה לי?
עליו אני בכלל מרחמת. כי הוא לא יודע על מי הוא נפל.. אני ממש רוצה לשכוח ממה שאני מרגישה ולתת לו ללכת, רק כדי שימצא לו מישהי שבאמת ראויה לו, לא כמוני.
אז אני מצטערת אמא ואבא, שיצא לכם ילדה כמוני. לא נורא, עוד שנתיים אני עפה לכם מהבית, בטח לחו"ל. אלך לגור לי בבאונוס איירס, רחוק מהמקום הזה. ואז אני אוכל לשקר שאני מישהי אחרת, יותר טובה ממה שאני באמת. עד שיגלו כמובן את פניי האמיתיות ואז אני אשקר רק את עצמי.
חזרתי היום הביתה מהבסיס. היה שבוע מתיש וקשה.. כשחזרתי אמא שלי מיד ניגשה אליי וסיפרה לי שהיום בשיעור אח שלי איחר ולאחר מכן גם קצת הפריע בשיעור, לכן המורה צעקה עליו מול כל הכיתה במשך כמה דקות. מהלחץ והכעס הוא פשוט שרט את עצמו בשני צידי הפנים שריטות רציניות. הפנים שלו אדומות, שרוטות ונפוחות. כששאלתי אותו למה עשית את זה, הוא אמר לי כי "כי הייתי עצוב ורציתי להעניש את עצמי". הילדון הזה בן 9. אני לא מצליחה להפסיק את הכאב בלב שלי. אחר הצהריים המחשב נתקע לו ולא יכולתי לעזור לו, הוא נורא כעס, התחיל לבכות ורץ לשירותים. רצתי אחריו מיד, לא נתתי לו לנעול את הדלת. האינסטינקט הראשון שלי היה שהוא יעשה לעצמו משהו. לא חשבתי בחיים שאני אגיע למצב שאני לא מרשה לו לסגור את הדלת בשירותים כי אני מפחדת שהוא יפגע בעצמו.
אני רוצה לעזור לו ואני לא יודעת איך. הבצפר שלו רוצה שהוא יראה פסיכולוג.. כואב לי כל כך.. אבל הוא מזכיר לי קצת את עצמי. וזה מעציב אותי מאוד. הוא בסך הכל בן 9...
יש לו הרבה בעיות. אבל הוא האח הכי מושלם שיכולתי לבקש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
