ועכשיו באמת.
כשאני עם דן אני מרגישה יותר לבד מאשר כשאני לבד.
אני חושבת [ומקווה] שדן לא יודע מה הוא עשה. אין לו כוונות רעות, אבל הוא צריך כוח, ואני המקור הכי זמין, או המקור היחיד שזמין. אם הוא היה יודע שאני לא יכולה לעצור או לעכב את המעבר של הכוח שלי ממני אליו, אני בטוחה שהוא היה מפסיק לקחת ממני את עצמי, או לפחות נותן לי לבחור.
כשאני מדברת עם דן, אני צריכה לחשוב שוב ושוב ושוב על מה להגיד ואיך בדיוק לנסח את זה. זה קשה לי כי אני כן רוצה לדבר עם דן, כי הוא בסך הכל בחור ממש נחמד, וכי באופן כללי אין בסביבה שלי יותר מדי אנשים שזמינים לשיחה, אבל אני לא באמת יכולה לדבר איתו בגלל שאנחנו שונים מדי מהבחינה הזו שמה שאני חושבת ומה שקורה לי לא מעניין אותך בזכות עצמי [אם זה כן מעניין אז זה רק במקרים שמה שאני חושבת או מה שקורה לי קשור כרגע לתחומי העניין המשותפים שלנו] והוא מקשיב לכל זה רק מתוך נימוס. אין לזה שום סיכוי.
הקשר הזה טוב לי מהבחינה הזו [וזו גם הסיבה שאני לא בורחת חזרה למשהו יציב שטוב לי] שהוא הרסני בשבילי. הוא עוזר לי להוריד את קירות ה"אני לא חושבת על זה" וה"אני מגניבה וכולם סתם זין" שבניתי כשעזבתי את יאס"א. אני מרגישה שאני קרובה יותר להיות מעורבת במה שקורה, להיות חלק מהכל. טוב לחזור לעצמי אפילו שהעצמי הזה נשאב לביוב ושם מתפורר. ממה שאני זוכרת, נדמה לי שאני אוהבת יותר את עצמי השבורה. יכולתי לחשוב - אמנם לא בבהירות, אבל בשנתיים האחרונות יש לי מסטיק בראש, ואני לא יכולה לחשוב כמעט בכלל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Alia Atreides