|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
Re: שים לב איך זה נראה מהצד שלי
Sat, Jan 1, 2011 at 2:57 AM
היי נדב
טוב, כמה הבהרות
קודם כל נראה לי ששנינו מתנסחים טוב יותר בכתב, אז בוא נעבור למדיום הזה בינתיים.
דבר שני. אני מצטערת שהגבתי בצורה אלימה
[אני יודעת שזו לא המילה המתאימה אבל אין לי מילה שהיא יותר מתאימה אז
נשאיר את זה...]. אבל זה היה מאוד מעצבן שבחרת לעשות את זה בשיחת טלפון,
ועוד דבר שהיה מעצבן זה שלא שאלת אם אני מרגישה בנוח לעשות שיחה חשובה
כרגע. בזמן שהתקשרת אליי הייתי באמצע רכבת מפוצצת ולא בדיוק הייתה לי
הזדמנות להגיב אז נהייתי יותר ויותר מעוצבנת כל היום, ובסוף זה מה שקרה,
ואני מתנצלת.
ואם אתה עושה שיחות כאלה לעוד אנשים אז
למען שימור אווירה והרגשה סבירה תעשה שיחות כאלה פנים מול פנים. לא זורקים
מישהו בטלפון, זה מרושע.
עכשיו
אני אספר לך משהו שלא אמרתי לך עד עכשיו כי ידעתי שזה אולי יעשה לך הרגשה
טובה אבל פחדתי שזה יפגע בך בטווח הרחוק. אני מבינה ממש ממש טוב איך אתה
מרגיש כשאתה אומר שהרגשת מגעיל אחרי שהתקשרת אליי בזמן שהייתי אצל דן, כי
אני מרגישה אותו דבר לגביך. אמנם במקרה הזה זה פחות קיצוני אבל עדיין.
כשאתה מספר לי שפגשת מישהי חמודה, או שראית בחורה ממש יפה ברחוב, או כל דבר
כזה, אני מרגישה ממש ממש רע. אני מגיבה בצורה רגועה לא כי אני מרגישה
רגועה אלא כי אני חושבת שזה יהיה לא פייר אם אני אגיב בצורה אחרת כי זה
יגרום לך להרגיש רע או לא בנוח או שניהם, וזה מאוד לא פייר בהתחשב בעובדה
שאנחנו לא ביחד ואני מפחדת לגרום לך להרגיש אשם איכשהו. כי אתה לא. וגם אני
לא.
אה, וזוכר שכשהיינו סוג-של-ביחד סיפרת לי
על איזה קטע שהיה לך עם ג'ניה, והגבתי משהו כמו "מגניב לך" והייתי מאוד
נחמדה וחברותית? אחרי זה עזבתי את המסנג'ר ובכיתי משהו כמו שעתיים ולא
הצלחתי להרגע עד שאמא שלי נתנה לי כוס שלמה של ולריאן ושני כדורי קלונקס.
סתם שתדע.
אז לא רק אתה מרגיש זוועה בגלל דברים כאלה. ואני מבינה אותך ממש טוב.
אני
ממש ממש ממש ממש ממש אוהבת אותך. וזו, אגב, גם הסיבה שהגבתי בכזו דרמה.
אתה יודע מתי הייתה פעם אחרונה שהגבתי בצורה כזאת דרמטית לדברים? כשהיו לי
בעיות עם נחשון שהיה החבר הכי טוב שלי כשהייתי בת 14 או משהו. וזה היה לפני
שנים. ואני עד עכשיו עצובה מזה, ולא מוכנה לעבור ליד הבית שלו כשאני הולכת
ברחוב. כן, אני יודעת שזה מטומטם.
עוד עניין - זה די מעליב שבמקום לבוא לדבר
איתי עלינו אתה מדבר על זה עם אנשים אחרים. כלומר, זה ברור שתדבר על זה עם
אנשים אחרים וזה בסדר גמור, אבל ממש מעליב אותי שלא שיתפת אותי בהתלבטות
שלך ובשיקולים עד שהחלטת משהו סופי, ולא נתתי לי יותר מדי הזדמנויות להגן
על עצמי. חוץ מזה זה די לא פייר שאתה מנסה להגן על עצמך ככה ולא בדיוק אכפת
לך כמה זה פוגע בי [תשובה: מאוד.]
אובייקטיבית, אני מרגישה בתקופה האחרונה
לבד כמו שלא הרגשתי כבר שנים. הילדים שאני עובדת איתם לוקחים המון אהבה
וכוחות ולא נותנים כלום בחזרה. הצוות כבר כל כך שחוק מהם מבחינה רגשית שלא
אכפת להם מאיך אני מרגישה. דן רק מחמיר את המצב כי הוא די כמוך בעניין של
תגובה למשברים ואין לי מושג למה אני עושה את זה לעצמי לעזאזל. השותפות שלי
לדירה כל היום מעשנות סמים אז להן לא אכפת לא רק ממני, לא אכפת להן מכלום
[וגם הן משאירות את הטוסטר דולק כל הלילה וכשאני צורחת עליהן שכולנו יכולנו
למות הן צוחקות כמו הג'וקר באביר האפל כי הן מסטולות לגמרי]. אמא שלי כבר
ניסחה לעצמה מנטרה לגביי - "את-לא-תגורי-כאן-כשתסיימי-שירות-לאומי-נכון?".
ושלשום אורחן עזבה, והיום אתה בא ומפיל את זה עליי בזמן שאתה מודע לכמה
נורא אני מרגישה [ואם אתה לא מודע לזה אחרי שאני בוכה לך בטלפון ומספרת
שאני צריכה להכנס לחדר שלי ולא חושבת שאני יכולה כי אורחן לא שם אז אני
באמת לא יודעת איך להתמודד איתך]. לא יכולת לחכות איזה שבוע? זה היה מאוד
עוזר ולא ממוטט אותי רגשית מחדש. זה ממש חסר התחשבות, כי אתה לא היחיד כאן
שבא לו לתלות את עצמו. נכון, מצד אחד לי יש כאילו-חבר בזמן שלך אין חברה.
ואני בחורה אז תמיד יש אנשים ששמחים לתת לי חיבוק ולא משנה מאיזה מניעים.
לבנים יותר קשה בקטע הזה. מצד שני, אתה לא מנסה להתאבד כשאתה נמצא בבית
יותר מחודשיים רצוף ואני כן. לך אין חברה, ולי, כשייגמר השירות הלאומי שלי,
אין לאן לחזור. אז נראה לי שאנחנו פיטים.
גם אני צריכה אותך. בצורה ממש תלותית
ומעצבנת. כי אתה סוג של האדם היחיד שגם אכפת לו ממני וגם לא שומר על ריחוק רגשי
[שכולם שומרים ממני, כי אני אדם ממש אמוציונלי ואם לא שומרים על ריחוק רגשי
ממני אז מתחרפנים], וזה שכולם שומרים על ריחוק רגשי רק גורם לי להרגיש
יותר זוועה ולהיות אדם יותר אמוציונאלי וזה מין מעגל מעפן כזה. ואז אתה בא
ומודיע לי מין הודעה קרה ומנוכרת כזו. ואפילו לא נותן לי זמן להתרגל לזה
בהדרגה ולעכל את הרעיון. ובנוסף אתה עושה את זה לפני שלושה ימים וחצי שאני
בבית. וואלה יופי.
הרעיון המרכזי כאן הוא שאני מרגישה ממש
פגועה מזה שאתה פוגע בי כדי להגן על עצמך. אני יודעת שזה מה שאתה אמור
לעשות ומה שכל בן אדם שפוי אמור לעשות, אבל העניין כאן הוא שיכולתי לפגוע
בך כדי להגן על עצמי ולא עשיתי את זה, ואני מרגישה מרומה.
אל תחשוב, אני לא אומרת כאן שזה עושה אותי
בן אדם טוב יותר ממך או משהו כזה. רק דפוק יותר, כנראה. הבעיה היא בי, לא
בך - מה שגורם לי להרגיש גרוע אפילו יותר.
מדהים
אותי שאתה מסוגל להתנתק ממישהו שאתה לטענתך כל כך אוהב. אני לא התנתקתי
מנחשון מאז כיתה ח', וזה מוזר לי לראות יכולת כזו אצל אחרים. כי זה לא רק
הוא, אני גם לא התנתקתי מאיתמר, ולא מאביטל, ולא מגילי, ולא מרנן. ואני גם
לא אתנתק ממך בכזו קלות, זה לא משהו שכמה חודשים יכולים לתקן מבחינתי. כמה
שנים גם לא. עד עכשיו לא הצלחתי להתנתק מאף אחד שאהבתי באמת. [אמרתי לך שאני
דפוקה...]
אני דוחה אותך כשאתה מציע לעזור כי אתה לא
יכול לעזור. כשאני מספרת לך שבא לי לקפוץ הלילה מהגג שוב ואתה רושם לי
":(", זה רק גורם לי לרצות יותר לקפוץ מהגג כי זה מגביר את תחושת הבדידות
שלי. אני יודעת שכן אכפת לך אבל כשאני במצבים הנפשיים האלה שבהם אני מצטערת
שאנחנו לא קיבורגים עם כפתור השמדה עצמית, אני לא יכולה לחשוב, אני רק
מרגישה. אז אני מעדיפה פשוט לא לדבר איתך כשאני לא במיטבי ולפנות אליך
כשאני מרגישה טוב יותר. גם כדי לא להעציב אותך וגם כדי לא להחמיר את המצב
שלי.
| |
"...It's Paul. he's taken the water of life"
"זה אולי אומר שאני עומד על קצה צוק השפיות. אני לא יודע מתי הקצה, יכול להיות
עוד מטר ויכול להיות עוד 10 קילומטר, אני רק יודע שאני מתקרב. ככה זה קרה אצל שתי
האמהות שלי –הסתגרות בעולם מוזר וחלופי, ובסופו של דבר היה איזה משבר ועומס
רגשי שדחף אותן מעבר לקצה. ואצלי הסוף של יאס"א וכל מה שקרה השנה, טל
ואין-צבא-שרות לאומי-עבודה, ולגור עם אמא בבית ולהבין שאין יאס"א
וכבר לא תהיה וכולם השתנו מאז,
[...]
וזה הכול במעט זמן יחסית. זה פחות או יותר מה שדחף אותי לעולם
הכתיבה עד לרמה שאני נמצא בה עכשיו. אני לא בטוח מה הקיבולת הנפשית שלי,
אבל יכול להיות שעוד כמה מהלומות כאלו ואני כבר לא אוכל לעכל. גם הכתיבה זה
חומר רדיואקטיבי וממכר אבל הרסני. אולי פרידה ממישהו שתהיה לי אתו מערכת
יחסים באמת, או הסוף של בן-גוריון, או עוד מוות, ואני אתנגש בקיר ".
| |
יש לי בחילה
וגם כמה רעיונות לסיבות טובות.
אולי אני הופכת להיות איציק.
אני לא מבינה למה אני חייבת כל כך להקשר תמיד לכל בן אדם שאני פוגשת. למה כל דבר הכי קטן שקורה למישהו הכי חסר חשיבות מבחינתי מוציא אותי מאיזון. מספיק מסובך לי עם עצמי לבד, ואין לי שום סיבה לאהוב כל כך את כל העולם.
אין לי שום יכולת לסיים קשרים שאני יודעת שמזיקים לי כי אני פשוט מפחדת לאבד אנשים מהחיים שלי. זה כאילו שאני שמה בכל אחד שאני מכירה חלק מעצמי ואם קורה משהו והקשר מסתיים מכל סיבה שהיא והאדם הזה יוצא מהחיים שלי, גם החלק הזה יוצא יחד איתו ואני יודעת שהוא לא יחזור יותר אף פעם וזה משאיר לי חור בבטן. לקח לי שנתיים וחצי להפסיק לפחד להכנס למקלחות לבד ועוד חצי שנה להפסיק להסתכל בחשש על הוילון. שלשום נסעתי בקו 3 בתשע וחצי בערב והנהג החליט שהתחנה האחרונה שלו היא בהדר וכולם צריכים לרדת, למרות שיש לו עוד בסביבות ה20 תחנות. אז ירדתי מהאוטובוס כי פחדתי להתווכח איתו, והלכתי שעתיים בהדר כי ניסיתי למצוא תחנה שיש בה אוטובוס ללב המפרץ בשעה כזו. היה שם בניין נטוש שלא רואים כלום מבעד לכניסה שלו כי הכל שחור בפנים, והיה שם ריח ממש חזק של נרגילה. אז עברתי לידו כאילו כלום לא קרה וחציתי כבישים ברמזור אדום כי לא שמתי לב שיש רמזור בכלל, בגלל שלא היו מכוניות והכל היה ריק, אבל אז אחרי בערך שתי דקות פשוט חזרתי ועמדתי מול הכניסה ונשמתי עמוק. רציתי להכנס אבל לא נכנסתי [הגיון בסיסי עדיין יש לי]. אחרי זה מצאתי את האוטובוס והתקשרתי לנבט. לא בכיתי, כי נבט דיבר המון וזה גרם לי לחשוב על יאס"א, אפילו שבכל השיחה הוא בעיקר אמר לי כל פעם במילים שונות כמה הייתי חברה נוראית. ניסיתי להגיד לו שגם הוא לא היה חבר מי יודע מה, אבל המגננה שלי לא הייתה מוצלחת כי שנינו ידענו שזה לא נכון והוא צודק.
אני תמיד שואלת את החברים שלי אם הם אוהבים אותי, ולרוב זה בא בוריאציה המעצבנת של "את/ה אוהב/ת אותי יותר מ?". כשאומרים לי שלא, אני בוכה כי אני נעלבת, וכשאומרים לי שכן אני בוכה כי אני חושבת שמשקרים לי כדי שאני לא אעלב ואבכה. אני כל הזמן רוצה להיות הכי טובה בשביל כולם כי רק ככה אני מרגישה בסדר עם עצמי ובטוחה עם אחרים, וכרגע אין אף אחד שאני הכי חשובה לו וזה גורם לי להרגיש כמו באחד הבניינים הענקיים האלה בחו"ל שבקומות העליונות שלהם יש מרפסות עם רצפה מזכוכית ואנשים צריכים ללכת על זה כי זה מגניב ונותן תחושה כאילו הולכים באוויר. אני מפחדת שהכל יהיה ממש נורא ולא יהיה אף אחד שיעזור לי, כי לכולם יש תמיד מישהו חשוב יותר ויקר יותר לדאוג לו. זה ממש מפחיד שיש לי תמיד מישהו שהוא החבר הכי טוב שלי אבל אני אף פעם לא החברה הכי טובה שלו. זו בדידות נוראית שאני לא יכולה לתאר לאף אחד. תמיד כשאני מנסה לדבר על זה מסתכלים עליי כאילו אני מטומטמת ואומרים לי שיש לי חברים נפלאים שאוהבים אותי ואין לי מה להתלונן, ואז אני מרגישה טיפשה על זה שהייתי פרנואידית, אבל זה רק מחמיר את הפרנויה שלי ואני מתחילה לחשוב שאף אחד לא אוהב אותי וכולם מעמידים פנים שהם חברים שלי כי הם מרחמים עליי בגלל שאני דפוקה.
אני מפחדת שאני לא אוכל לחיות כמו בן אדם נורמלי אף פעם. בעוד שבועיים אני הולכת להופעה של swallow the sun ואף אחד מהחברים שלי לא בא איתי כי אני בכלל לא מכירה אנשים ששומעים מטאל חוץ מאורחן שזה לא הסגנון שלה, אבל אורחן אמרה שהיא וחברים שלה ישבו בחוץ בזמן שאני אהיה שם ואז שמחתי, כי ככה אם אני ארגיש רע אני אוכל לצאת החוצה ויהיה שם מישהו שיהיה לו אכפת שאני לא ארוץ לכביש כי אני מבוהלת [קרה לי כשהלכתי עם אמא לרופא שאחרי שאמא סיפרה לו שניסיתי להתאבד הוא אמר שבמקומה הוא היה מרביץ לי]. ואז היא סיפרה את זה לאריק אבל אריק לא כל כך רוצה להיות שם ועכשיו אני לא רוצה שהם יהיו שם בכלל כי נראה לי שאריק כועס [זה ממש מגוחך, בגלל שאריק אף פעם לא כועס] וחוץ מזה אני לא רוצה לגרור לזה גם את מייק וקייט כי הם לא מכירים אותי בכלל וזה יהיה מוזר. אני בכל מקרה ממש מפחדת ללכת לשם כי ברוב הפעמים האחרונות שניסיתי להכנס למקומות צפופים עם הרבה אנשים היה לי התקף חרדה ואז היה לי היפרוונטילציה או לחילופין התקף אסתמה, ואז בכיתי כי לא יכולתי לנשום ולרוב גם נפלתי עם הרצפה בגלל שרעדו לי הרגליים והידיים. זה דפוק ממש להגיד את זה אבל אני מאוד מקנאה בכל האנשים שלא צריכים לקחת את כל הדברים האלה בחשבון לפני שהם הולכים להופעה.
אני מפחדת שבקצב הזה אני לא אוכל להיות עצמאית ואהיה תמיד תלויה בחברים שלי ואחפש לי מישהו שאני אהיה הכי חשובה לו בעולם, כדי שהוא יפחד לאבד אותי ויסכים לעשות בשבילי את כל הדברים שאני לא מסוגלת לעשות בעצמי. הסתובבתי מאז אייקון עם משקפיים שבורים, כי פחדתי ללכת לאופטומטריסט שיתקן לי אותם [אורחן עשתה את זה ב10 דקות]. אני לא שואלת אנשים כיוונים אם הלכתי לאיבוד בחוץ ומעדיפה להתקשר לאיציק שימצא אותי על המפה גם אם זה בשש בבוקר ויגיד לי לאן ללכת. להתקשר לקבוע תור לרופא זו משימה שדורשת כוחות נפשיים עצומים ולרוב אני פשוט מבקשת מאמא לעשות את זה [ואז בעלה צורח עליי שאני ילדה גדולה כבר וצריכה לקחת אחריות על החיים שלי]. זה כמובן כל עוד אני לא לוקחת קלונקס, כי כשאני כן לוקחת קלונקס אני נהיית מת מהלך ואז לא ממש אכפת לי משום דבר. אני תמיד מבקשת מאמא שתבוא איתי לכל הרופאים שלי כי כשאנשים נדחפים לפניי בתור אני לא אומרת להם שום דבר כי אני מפחדת שהם יגידו לי משהו מגעיל או יצעקו עליי, ואז אני אתחיל לבכות או לצרוח כי אני אהיה מבוהלת [שזה לא כזה נורא כי כשאני בוכה בגללם בתור לרופא הם מבקשים סליחה איזה מאה פעם וכשהם רואים שאני לא נרגעת הם נותנים לי להכנס ראשונה]. כשאני כבר כן נכנסת לרופא אני לא ממש מסוגלת לדבר איתו, ורק עונה לו עם כן או לא עם הראש, ואז במקרים הנדירים שאמא שלי נמצאת שם איתי היא אומרת לי להפסיק להתנהג כמו ליצן, אבל אני לא מתנהגת כמו ליצן, פשוט יש לי בעיה. אני שונאת לנסוע באוטובוסים בינעירוניים שעוצרים בכמה תחנות כי אז כשאני עולה על האוטובוס וצריכה לקנות כרטיס אני צריכה להגיד לנהג לאן אני נוסעת, ואני מפחדת שהוא ישאל אותי אם אני גרה שם או יגיד משהו שאמור להיות מצחיק ואז אני אצטרך לדבר איתו. כשאני בעבודה ויש משמרת לחוצה המנהל משמרת צורח[ים] במיקרופון אז יש לי התקף חרדה למרות שהוא לא אמר שום דבר רע לי אישית והוא [הם] קורא לי "מותק" ונותן לי לצאת להפסקה אם אני צריכה ופבל תמיד אומר לי "אל תדאגי, הוא ככה כי הוא מטומטם" אפילו כשהוא [הם] צודק ולא מטומטם בכלל. האמת היא שזה די מדהים אותי שאני מסוגלת לקום כל יום וללכת לעבודה, ועוד במקום כזה, ואני תוהה עוד כמה זמן אני אוכל להמשיך לסבול את זה כי האווירה הזו פשוט גומרת אותי נפשית. הם לא יודעים שאני דפוקה בשכל כי יש שם עוד בסביבות ה300 אנשים אז למזלי אף אחד לא שם לב אליי במיוחד, ואני לא יכולה לספר שם לאף אחד למה אני לא בצבא למשל, כי ככה כולם יידעו ועכשיו הם סתם חושבים שאני פשוט מתנהגת מוזר וכשאני בוכה או צורחת הם לא מתייחסים לזה בצורה מיוחדת כי האת היא שיש תקופות שדי נורא שם וכולם שם עושים את זה מדי פעם.
זה כמו הדבר שאני חולה בו שאף אחד לא יודע מה הוא [הרופאים מנחשים כבר שנתיים בערך]. בגלל שאני לא בסכנת חיים מזה אף אחד לא ממש לוקח את זה ברצינות למרות שאני ישנה 11 שעות ביום בערך ולא מסוגלת לתפקד כמו שצריך אם זה פחות שעות ואני לא עומדת יציב וכשאני נופלת במדרגות אנשים שמכירים אותי צוחקים עליי כי אני מגושמת ואנשים שלא מכירים אותי חושבים שעישנתי משהו. כשהייתי את התשעה חודשים שלי בצבא כל הזמן הייתי באה למרפאה עם חתכים בברכיים ובידיים כי הייתי נופלת והם תמיד הסתכלו עליי במבט של "עוד פעם זאתי" וחשבו שאני עושה את זה בכוונה.
אני ממש מפחדת מהיום שבו לאנשים פשוט יימאס לדאוג לי כל הזמן, כי אני לא אהיה מעניינת יותר, או כי הם יאבדו תקווה לגבי ה"מקרה" שלי, או כי יהיו להם דאגות גדולות יותר עם מישהו שהם יותר אוהבים ויותר מפחדים לאבד, או כי מאז שעזבתי את יאס"א השכל שלי יותר ויותר נדפק וכבר עכשיו יש אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם זה [גל אמר לי שאם זה יימשך ככה הוא לא יוכל להיות חבר שלי יותר ואני התחלתי להתנצל כי ממש נבהלת ופחדתי שאני אתחיל לבכות ואז הוא עוד יותר יכעס] ואני לא יודעת מה אני אעשה אם זה יקרה. לדעתי רוב האנשים שאני מכירה לא מבינים שאני לא עושה את זה בכוונה או מתוך עצלנות וכשאני אפסיק להיות מעניינת הם פשוט יחליטו שצריך ללמד אותי בדרך הקשה ולא יהיו שם יותר ואז יהיו לי המון חורים בבטן ואני אדמם ואמות.
| |
דפים:
|  כינוי:
Alia Atreides בת: 35 MSN:
עכביש עם כנפייםתמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
