הבלאגן שבראשי

כמו תמיד כשהבלאגן חוזר לראשי אני חוזרת לכאן...

הרי על מה עוד יש לי לכתוב?

הרבה שאלות עפות לי בראש הרבה ספקות הרבה חשששששששות. 

אני מניחה שעם שנת הלימודים הבאה והכמעט אחרונה יגיעו גם כמה תשובות.

היום עשיתי צעד משמעותי בעיני אך איבדתי גם משהו יקר.

הבנה שהייתה, מן תשוקה הגיונית נמוגה וכלתה לה סופית. 

רגרסיה חלקית הייתי אומרת אך עם כל התקדמות ונסיגה אני בכל זאת מתקדמת,

גם אם בצורה קצת איטית. 

מה שמפחיד זה הזמן הכל כך קצר שלקח לספק שלי להגיע להחלטה.

או יותר נכון לביטול ההחלטה הקודמת. 

אני רוצה לכתוב את זה ביומן בצורה מסודרת לעשות אולי רשימות של בעד ונגד

להיות הגיונית. 

אבל אני יודעת עמוק בפנים שההחלטה כבר התקבלה ואין טעם לצפות למשהו אחר לזרום מהמוח שלי דרך העט אל הדף.

כאילו שום דבר לא נקלט. 

ובקרוב גם הצו הראשון יגיע. 

להחליט. להחליט. 

כבר החלטתי ואני מתכחשת לזה.

לא רוצה לאבד את ההגיון שהיה לי. שנעלם. 

הייתי שם, הקשבתי הסכמתי. 

אבל כמו שאדם די קרוב פעם אמר לי "בשביל תשובות טובות צריך זמן"

כנראה שעכשיו הזמן הגיע, גם אם אני לא אוהבת את התשובות שהוא הביא.

ומדוע לא אוהבת?

כל השאר נראים די מאושרים

למה אני כזאת?....

ואני לא היחידה ששואלת את השאלה הזאת.

תחזור כבר כוסעמק

שובניסטיות בהתגלמותה, תודה רבה. אני הייתי ואתם הייתם קהל נפלא!