בפשפוש בקבצים המועדפים עלי מצאתי קישור ל"במקום שיבש" שהעלה בי זכרון מעומעם על שרידים מגיל 16. 

למרבה הפלא, הבלוג עוד חי ונושם, למרות שלא כתבתי בו מאז המצאת הגלגל, ואם זה לא סימן מיריב חבוט דה-אול-מייטי, אז מה כן?

אז ככה, אם לסכם את התקופה האחרונה אז הייתי מגדירה אותה כ"חופש" "חופש" ועוד קצת "אלכוהול".

אני יודעת שמרפי עכשיו זוקף את אוזניו איפשהו בין הפרחת בלון של ילדה לשמיים - להעלמת קונדום אחרון דווקא ברגע הכי לא מתאים לאיזה זוג טינייג'רים במושב אחורי של טויוטה, וחושב "amm...I  sense I am needed somwhere".

אבל טפו טפו טפו, חיי הם פארטייה מתמשכת.

הסוד לאושר (באיזה אגביות אני פותרת פה תהייה קיומית, אה?) טמון בהנאה מכל העולמות.

אני נהנת מארועים משמחים, הטבות ומותרות, בדיוק כמו שאני נהנית ממזל נאחס הרודף אותי כמו ענן שחור בסרט מצוייר אה-לה "why does it allways rain on me?".

אכן, לפי התאוריה הפסבדו-מדעית בכתב העת השבועי "גולדפיש מחפשת תשובה (ומוצאת מטבע נוצץ)", נדרשת כמות שווה של טוב ורע. המון כיף ודשן פרות (זו הגרסא המעודנת) המצפה כל ארוע- להנאת השומחים לאיד.

ובכן (חייבת. להפתר. ממילות. קישור. הבגרות. בהבעה. עברה. אפשר. להרגע.), אומנם לחולת כלבת (מטאפורית) שכמותי, המקציפה מהפה אותיות, משפטים והמון סימני קריאה ושאלה (גם לי מותר לעשות יתר ניקוד, ולהכפיל אותיות! אני עומדת על זכותי כבת נוער למשוך תשומת לב דרךךך כתיבההה!!!), יש הרבה מה להגיד... lets face it, הסיכוי שמישהו יתקל בפוסט הזה קלוש והתקווה שמישהו עוד מקבל מייל על כל שיהוק שאני משחררת לאוויר (שימו לב שחסכתי מכם את האמת המרה. שיהוק; באמת) כבר וויתרה ויצאה למסע תרמילים בהרצליה פיתוח*.

* אני אשדודית, אין צורך בלחקור תרבות קדומה ולא מפותחת שאנחנו לא פוגשים ביום יום. מכאן יש להתקדם רק להרצלייה פיתוח, ולחקור תופעות אנטרפולוגיות חדשות (כגון, ילדים בני 18 עם מכונית משל עצמם או, חלילה, פשיעה חמורה כגון: "וונדליזם", aka, השלכת עטיפת במבה ברחוב).**

** יש איזשהי הטבה לשחיקת הסוגריים על המקלדת? כי באמת, יש לי כאן יותר סוגריים מטקסט. איזשהי הנחה בfox? תלושי קנייה, סט צלחות? משהו?

אז כאן אני אשתוק. ואקווה לתהודה, איזשהי, כלשהי, אפילו ילדונת שאומרת לי שאני יפה ומזמינה אותי לשלה (כל תשומת לב תתקבל בברכה, כידוע לא לוטפתי מספיק בילדותי).

peace out,

גולדפיש.