בתור נערה מתבגרת בתקופה האחרונה אני לא מפסיקה לעשות טעויות שאחרי שאני עושה אותן אני מתחרטת ואוכלת את עצמי.
לפני חודש וחצי רבתי עם חברה טובה בגלל שהלכתי וביקשתי מהמורה מאחורי גבה לעשות את העבודה לבד מכיוון שאנחנו לא הסתדרנו טוב בעבודה. היו בנינו חילוקי דעות שלא ראיתי שיש לנו עתיד בעבודה הזו, החברה לקחה את זה קשה ומאז אנחנו לא מדברות.
בנוסף לזה אתמול הספקתי לחוות עוד חרטה נוראית בכך שהמורה נהיגה שלי כועס עליי. הייתי לא בסדר, ההתנהגות שלי לא הייתה לעניין, אני יודעת ואני מרגישה איום ונורא בעודי כותבת את זה, אין למורה שלי מושג עד כמה אני מתחרטת ולא התכוונתי שזה ירחיק ככה לכת. זה המורה נהיגה שלי, היה לי כיף איתו בכל השיעורים שהיו לי עד עכשיו ועכשיו הרסתי את הכל. אז לוקח לי זמן ואולי כעסתי טיפה על המורה אבל הבנתי שהייתי צריכה לדבר איתו קודם וללבן את הדברים מאשר לעשות מעשה שירחיק לכת כל כך ויגרום לו לכעוס עליי.
עצוב לי נורא שככה אני אסיים תקופה של חצי שנה עם מורה שליווה אותי ועודד אותי והיה שם בשבילי והתעקש איתי שאני יכולה ואני אצליח. אני מצטערת שהוא כועס עליי ואתמול היה לי עצוב שאני מרגישה לא בנוח לשבת איתו באותו רכב, שמעתי את הכעס בקול שלו, את האכזבה.
אם הייתי יכולה להזיז את הגלגל אחורה ולמחוק את כל מה שהיה הייתי עושה את זה. אני לא יכולה לחשוב שיתר השיעורים האחרונים שלי יהפכו לחלום בלהות. אני רוצה שהוא יתגאה בי כשאני אעבור את הטסט, אני רוצה שהוא יצחק איתי שוב בשיעורים. אני לא יכולה לסבול את המחשבה כשמישהו כועס עליי ככה. זה לא נעים לי. כל היום חשבתי מה הצעד הכי נכון לעשות עכשיו, אני רוצה להתנצל, ולחבק אותו ולהגיד לו תודה על הכל.
מעולם לא הצטערתי כל כך על מעשה שעשיתי, הייתי איומה אבל למדתי את הלקח לחיים ואולי זה אפילו יפקח לי את העיינים ויגרום לי להתנצל בפני החברה ואולי אפילו להשלים איתה. נמאס לי להיות עצובה כל היום. אני רוצה שהחצי שנה אחרונה שלי בבית ספר תסתיים טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
צוֹחֶקֶת וּבוֹכֶה.