שלוש שנים לאמצע החיים

חודש דצמבר, מגיעים הימים הארוכים שבהם החושך יורד מהר והשגרה היומיומית משתלטת על כל שעת אור פנויה, ובחוץ מתקרר ומטפטף יותר ממקודם. השגרה שלך נעה סביב מספר מצומצם של פעילויות חיים חזרתיות משהו, עבודה, לימודים, ילדים, דייטים עם נשים שכמובך מחפשות משהו, וגם כן...חברים שבעצמם בשגרת חיים משעממת.

החמימות של הקיץ נעלמת, יחד עם תחושת החופש לעשות מה שבא לך, לצאת, לחזור מאוחר, להכיר פה ושם, ללכת לים, לרבוץ בשמש, שבת בלי ילדים, מסיבות, קרחנה.

הכל הסתיים, ועונת הורדת הסרטים באינטרנט החלה, משחקים של היורו-ליג, נרות חנוכה לבד וביחד, חגים של משפחה, מבאסים כאלו שמזכירים לך כמה אתה לבד, עוד מעט פורים, בכלל חג דכאון של אמצע החורף, את מקווה שלפחות יהיה מזג אויר טוב ותוכל ללכת למסיבת רחוב טובה בשלמה המלך. שתשכיח ממך את המצב.

המועקה של הלבד משתלטת, ודוחקת כל חלקת אור קטנה, אפילו חג החנוכה נראה כמו תסריט הוליוודי שהומצא מראש כדי למלא עוד חודש עברי בחג יהודי כלשהוא בלוח השנה. היהודים האלו שראו את שכניהם הנוצרים חוגגים את את הולדת ישו ונזכרו במרד חשמונאי עתיק שהתחולל כמה שנים לפני הספירה והחליטו שהם חוגגים ראשונים, לתת קונטרה לנוצרים ולהזכיר להם מאיפה באו לעולם. הפולניות היהודית נולדה כבר בשלהי האלף הראשון.

בשיחות עם חבריי וחברותיי הגרושים והגרשוות, התחושות שעולות כולן דומות ומזכירות מחזה טראגי קלאסי, האם לשם כך יצאנו מברית הנישואין הקודמת? כמה שהיה לנו שם רע, האם לא רע לנו יותר היום? או שהמועקה שהיתה מנת חלקנו בעבר הודחקה כל כך שאיננו זוכרים את הסבל והיגון שרבץ על לבבנו בעת ההיא, זה שהוביל את כולנו או לחלקנו גרם להגיע עד הלום?

ולמה התחושה הזו משתנה בשינוי עונות השנה, מדוע כשקר שם בחוץ אנו פתאום יותר מרגישים לבד, מפנטזים על דמות שתחלוק איתנו את הזמן הפרטי, שתהיה שם לחבק, לחמם ולהקשיב, רק שלא נישאר לבד, עם הבדידות הזו, שרובצת כמו כתם כהה על קיר לבן, כמו סימן חבוי על פנינו, שהולך איתנו לכל מקום ומשתקף במראת חדר האמבטיה כשאנו מביטים על עצמנו בלילה לפני השינה, כשאת מתאפרת מול עצמך בבוקר, מנסה לבנות את המסיכה היומית שתגן עלייך מפני כל אלו ששם בחוץ, שלא יראו מה שמתחולל בך בפנים, את הנפש שזועקת מתוך הריקנות, מרגישה את הקירות שסוגרים עליה כל יום עוד קצת, שואבות את כל החלל, שרוצה בסך הכל מישהו שלחלוק איתו את מה שעבר עלייך באותו היום המשמים והחזרתי הזה, מישהו שיחמם לך את הלב בכמה מילים פשוטות, שיגיד לך כמה שאת מדהימה ונעימה, ושהוא שמח שהוא איתך ושיהיה לכם גוד טיים ביחד, שתחזרו ביחד אחרי מסיבה בעיר ששתית קצת יותר מידי והוא ידאג לך כמו זה שתמיד רצית, תלכו לישון ביחד אחרי סקס מעולה, ואשכרה תישנו יחד כפיות, לפחות עד שתירדמי ובבוקר תשתו יחד קפה שהוא יכין לכם, וכל אחד ילך לעבודה, ואת תרגישי הכי בעולם, בעיקר כי, את לא לבד.
והוא מצידו ינהג ברכב בדרך למשרד ויחייך לעצמו שבסך הכל טוב לו כבר אחרי כמה שנים שחיפש את מה שרצה ליבו, אפילו יותר מסתם טוב, סוג של אושר זמני מתגנב לו אל תוך הלב והוא אפילו יכול קצת להאמין שהפעם זה ימשך קצת יותר מחודש או חודשיים, ושהם יגיעו יחד אל חודשי הקיץ, וילכו יחד לים, יעשו יחד פיקניק עם הילדים בחוץ ויפרגנו לעצמם יחד באיזו חופשה מפנקת בקפריסין או ברודוס, כמו כל זוג בורגני ממוצע, העיקר שהמילה ביחד תופיע שם ותשנה את כל הקונספט המונו לסטריאו.

מה שהיה בנאלי ושגרתי עם הנשואה הפך להיות סוג של פנטזיה מודחקת עם החדשה.

זה החורף.

אלו המחשבות.

דמיונות שחוזרים.

עד שיגיע הקיץ בטוח נשרוד, רק עוד כמה חודשים.

שבוע טוב