מזמן לא כתבתי, בעיקרון כי לא מצאתי סיבה לפרוק כאן. באנונימיות.
בתקופה הזאת הגעתי להמוני מסקנות, עברתי המוני חוויות, וחלק מהדברים גם יכתבו בפוסט הנ"ל.
מהתחלה.
שלום. אני אנונימית כלשהי, מהצפון, בתיכון, ואני ביסקסואלית.
במערכת יחסים כבר יותר מחודש עם אחת הבנות המקסימות ביותר שיצא לי להכיר.
כבר כמה שנים שאני יודעת שנוח לי עם בנות, מעבר להיותן רק חברות שלי. נוח לי איתן ברמה שהיא הרבה מעבר...
אחריי "התנסויות" כאלה ואחרות עם בנות סטרייטיות שמבחינתן כל העסק הינו בדיחה והתנסות...
הבנתי שאני רוצה עוד. לאו דווקא מגע מיני, אני רוצה לדעת עוד. לשאוף עוד מהעולם הזה.. הלא מוכר. עולם הבנות.
לפני כחצי שנה נרשמתי לאתר, שבין השאר מצאתי את עצמי מבלה המון זמן בפורומים שלו, בשם איגי.
אולי ההחלטה החכמה ביותר שעשיתי.. ואולי פשוט ההחלטה ששינתה את כל חיי.
הפכה אותם. ולא רק העולמות החדשים שגיליתי, האנשים החדשים והמקסימים, הקשרים.. זה הרבה מעבר.
זה עולם ומלואו. עולם שמעולם לא חשבתי שקיים.
(לשם ההסבר - אתר איגי , או הפורומים שלו, ליתר דיוק, נועדו לנוער הקהילה הגאה וגם לכאלה המתלבטים.
לפרטים נוספים, כי אינני מקור מוסמך, וכנראה שהיחצנות שעשיתי להם גרועה ביותר, מוזמנים לחפש בגוגל. לא תצטערו)
ההרגשה שזה לא נורמלי רדפה אותי. אני לא יכולה לאהוב גם בנים וגם בנות! תפסיקי לדבר שטויות ותבחרי!
את רוצה להיות לסבית? תיהי.
את רוצה להיות סטרייטית? תיהי.
אבל תבחרי. תעשי את הבחירות שלך . תפסיקי לחשוב שאת יכולה להנות מכל העולמות. בי ?!
חודשים על גבי חודשים של התלבטויות. תוהה למה אני מי שאני, או למה אני משקרת לעצמי, אם זה מה שאני עושה.
לא הרגשתי בנוח עם עצמי.
מעבר לאי הרגשת נוחות שאני מרגישה כלפי הגוף שלי כבר תקופה לא קצרה. לא הרגשתי בנוח עם האני הפנימי שלי.
הרגשתי שאני משקרת לעצמי. מפחדת לשבת עם עצמי ולחשוב, להגיע להחלטות. להודות באמת, ומה היא , האמת הזו בכלל?!
מצד אחד המחשבות בראש רצות. לכמה רגעים ה"עסק" נהיה לי הגיוני, נורמלי לחלוטין. אבל כשהרגשתי צורך לפרוק... לספר...
המילים שיצאו לי מהפה בכלל לא היו שלי. המילים היו של מישהו אחר, סיפרתי סיפור של מישהו אחר.. או שזה היה הסיפור שלי?
זה באמת הסיפור שלי? אני באמת אוהבת בנות? אבל.. גם בנים? הרגשתי שאני לא מכירה את הבנאדם במראה.
באותה תקופה גם נכנסתי למערכת היחסים הראשונה שלי עם בחורה. תקופת שקרים אינסופיים. שקר רודף שקר שרודף צעקות, בכי ונקודות שבירה.
בבית אני אותה עדיין אני. לאף אחד, חוץ מלכמה חברים קרובים, לא סיפרתי. שקר רודף שקר....
במשך החודשים האלה הספקתי לצאת מאותה מערכת יחסים, שהתעללה בי נפשית. מערכת היחסים הזו הייתה הדבר הכי נוראי, ועם זה גם הכי טוב שקרה לי.
אחריי שיצאתי מזה.. הייתי בטוחה שלא מגיע לי לאהוב. אני לא אדם שמאמים באלוהים (או שאני כן?) אבל הייתי בטוחה.. שפשוט לא מגיע לי.
הרגשתי כמו ילדה בת 12 שנפרדה מהחבר שלה, והולכת לחתוך וורידים, כי רק ככה אפשר להשיג תשומת לב.
כל הזמן מתפקשש לי. למה לי? למה אני צריכה לחיות בפחד אינסופי שיגלו, למה אני צריכה להיות האאוטסיידר של הנורמטיבה בחברה?
מאוחר יותר אני והנוכחית, המקסימה שלי נהיינו ביחד.
שוב, קשר שמבוסס על המון שקרים להורים. שקרים לסביבה הפחות קרובה.
ותהיות, על הקשר. שווה את ההקרבות, לא שווה את ההקרבות. מה עושים? איך עושים?
בכל זאת.. קשר עם בת.
ובסופו של דבר, אני מוכנה להודות. אני אני.
שלמה עם עצמי? כמעט. הכי שלמה שהייתי כבר תקופה מאוד ארוכה. לפחות עם האני הפנימי שלי.
שלום. אני תיכנוסטית מהצפון, ואני ביסקסואלית.
אני אוהבת בנות, אני אוהבת גם בנים. אני לא אוהבת את כל מה שהולך ברחוב, בדיוק כמו שכל אחד מכל לא נמשך לכל בחור/ה שהוא/היא רואים.
מה אני אעשה בעתיד? עם מי אני אתחתן? אלוהים גדול. העתיד רחוק.
יהיה מה שיהיה.
אני ביסקסואלית, ואני תפוסה לבחורה הכי חמודה שיש.
בארון, עם חצי רגל בחוץ. מי יודע? אולי עד הפעם הבאה שאכתוב כאן, אהיה כבר בחוץ?
אני מקווה.
בתמונות: דגל הביסקסואליים, ולצידו דגל הגאווה.
בסה"כ, הייתי צריכה לפרוק, לסגור מעגל.
אשמח לכל התגובות למיניהן, אך אודה לכם אם את תגובות הנאצה תשאירו לעצמכם.
בנוסף, אם תוכלו להמליץ , ולו רק כדי שאיזה נער/ה אי שם יקראו ואולי.. רק אולי, יזדהו.. אני אודה לכם המון :)
עריכה.
וואו. תודה לכל מי שהמליץ.
ובקשר לכל התגובות.. וואו אחד ענק. לא ציפיתי. שמחה שגרמתי לרבים להזדהות,
וכל מי שביקש את הכינוי שלי באיגי, מבטיחה לתת :)
בקשר לשאלה למי אני נמשכת יותר, או איך אני יודעת שאני נמשכת גם לבנים -
היו לי בעבר קשרים עם בנים, לכן אני יודעת. לאיזה צד אני נמשכת יותר? אני מניחה שזה משתנה.
כרגע כנראה יותר לכיוון הבנות (בכ"ז.. במערכת יחסים עם בחורה).
ותודה רבה לכולם :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Ain't no Sunshine