|
| 11/2013
דחיפה עצמית
עד כה הטירונות מחזיקה אותי משועשעת. כל הבנות ממש מקסימות, ומצחיק לי מאוד רוב הזמן. כל זמן שאני נמצאת בחברת בנות אני ממש בסדר. לא בכיתי בכלל עד עכשיו, אפילו לא ביום הגיוס, מה שהיה נראה לי קצת מוזר (אפילו אבא הזיל דמעה). בעצם חוץ מביום שקיבלתי ב' בכיבוי ואז דיברתי עם אמא והתחלתי לבכות כי אין לי זמן לעשות כמעט כלום. זה או לא לדבר עם אף אחד, או לא להתקלח, או לא לאכול כמו בן אדם (אני לא אוכלת ב10 דקות!). אני שמחה שלא בכיתי כשנתנו לי את הב' בכיבוי והחצי שעה ביציאה. זה רק ביאס אותי שקיבלתי הערות משמעת כאלה בכלל.
כי אם כבר, אז אני אחראית צוות, והיה לי כיף לשמוע מהמפקדות שהן בחרו אותי כי הן רואות בי יכולת פיקודיות והנהגה. אני לא פוסלת כרגע קצונה או פיקוד בהמשך הדרך.
אתמול בערב לא יצאתי, כל אחד היה תקוע במקום אחר. אז נפגשתי עם חברה בצהריים ובערב הייתה לי התנייה ישירה לטלוויזיה וזה גרם לי להבין שהבסיס הוא באיזשהו מקום פשוט חלק נפרד בחיי, שהם עדיין אותם חיים כרגע.
חוץ מזה אני סוגרת שבת בשבוע הקרוב. אני יודעת שיהיה כיף, רק קצת עצוב לי שלא אראה אף אחד במשך שבועיים. אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אני ממש לא מתעסקת בגעגועים במשך היום, אז אני יודעת שיהיה בסדר. נשאר לי בדיוק עוד חודש עד הסדיר, ואני לא ממש בטוחה איך אני מרגישה לגבי זה. סדיר. נשמע מאיים.
נשתמע
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
