לפני שנה כתבתי את המייל הזה לפסיכולוגית לשעבר:

"

אני מתכננת לכתוב את האימייל הזה כזה בערך חודש, ולא כותבת. החלטתי לאזור אומץ ולעשות את זה עכשיו, אפילו שזה היומולדת שלי. אולי בגלל שזה היומולדת שלי. אולי בגלל שיש לי זמן פנוי עד 3, אפילו שזה היומולדת שלי והייתי מצפה מעצמי לעשות משהו מיוחד היום. וגם, לא באמת יש לי זמן פנוי, אבל דחיתי את המכתב הזה בדיוק כמו שאני דוחה את הלימודים לבגרות באנגלית שיש לי מחר. וגם את הכביסה שאמא אמרה לי לתלות ואת המדיח שהיא אמרה לי לפרק עכשיו. וגם כל דבר בחיים שלי.

אני חושבת שפשוט כדאי שאני אכתוב לך משהו שכתבתי לא מזמן. זאת לא הייתה נקודת מוצא וזאת לא הייתה ההתחלה של ההרגשה המתמשכת הזאת, אבל כתבתי את זה אחרי ארבעה ימים של מחלה בבית.

1.4.13, 19:16

"אני תוהה אם אי פעם הרגשתי, ידעתי, שאני יותר לבד מאשר עכשיו. במין עצב מהול באדישות. בהכרה בכך שזאת אשמתי, סביר להניח. במין ריק של מיטה חולה ארבעה ימים, (כמעט) לגמרי לבד. אין לי איך לדבר, אין עם מי. כל מה שאני רק חושבת לבטא במילים, בעיקר על הלבד הזה, אני מיד מרסנת חזרה, אל המוח שלי בלבד. רק אל תהיי בכיינית. אל תגיעי למצב בו תישמעי מסכנונת, לֶדעת מישהו בעולם אי פעם, שלא יהיה קרוב קרוב מספיק. זה לא יכול להיות כזה קשה, לא?"

באותו הערב רעות ויובל הציעו לי לצאת איתן, וגם רינה ועדי באו לבקר אותי. זה באמת שיפר לי את המצב רוח. כתבתי את הפוסט הזה בבלוג, כמה שעות לפני שיצאנו, ומחקתי אותו אחרי שעתיים. נתתי ביטוי לרגשות העצובים האלה באופן בו עדי רעות ומעיין היו יכולות לראות, במחשב, אבל המגננות שלי התעוררו ולא נתנו לי להיחשף. והעניין הוא, שהזמן עובר ומסתבר בדיעבד שחנקתי את עצמי עד כדי כך שאין יותר מישהו כזה שהוא "קרוב קרוב". את זוכרת שדיברנו לפני כמה חודשים על אבא, גם לפני שאני מחליטה משהו עם רגב? אני דיברתי איתו וחזרנו להיות בקשר. בא לי למות בכל שיחת וואצאפ שלנו, על כל וידאו מטומטם שהוא שולח לי מהאינטרנט. על כל וידאו כזה כשהוא מראה לי כשאנחנו נפגשים. מה נפגשים? נפגשנו פעם אחת או פעמיים מאז שחזרנו לדבר). אין כמעט שיחה, על מה לדבר. אולי זה בעצם לא נכון, אבל אני פשוט לא מספרת כלום.אני לא אוהבת את הקשר הזה באינטרנט. שיחות וואצאפ מיועדות להורים וילדים שהיחסים בניהם קרובים וקבועים, כמו רעות ואבא שלה נגיד.

אני לא מספרת כלום לאף אחד בעצם, וכאן הבעיה. כל דבר כמעט נראה לי לא מספיק מעניין בשביל להישמע, ורגשות נהיו עניין מסווג לחלוטין.

אני הגעתי למצב שבו הרחקתי אדם אדם. איפשהו בכיתה י' כבר לא נהיו לי חברים חדשים. תמיד (לפחות לאורך גיל ההתבגרות) הייתי מודעת לכך שאני לא בן אדם ששומר על קשר, אני לא הטיפוס שיקפוץ על חברה שלא דיברתי איתה חודש ואגולל בפנייה את כל מה שקרה לי בחודש האחרון הזה.

אחרי נסיונות שכנועים רבים מאוד מצד רגב, חזרנו. וזה מקסים והרבה יותר טוב מהפעמיים הקודמות. אני אוהבת אותו. עוד נושא למחשבה מעמיקה- זה באמת הגיוני שאני מסוגלת להדליק ולכבות את הרגשות שלי כלפיו? כי זה באמת באמת מרגיש לי לגמרי אמיתי, השליטה הזאת, אבל נשמע לי לא הגיוני מבחינה רגשית. אני אפילו לא מספרת לו שזה מה שאני מרגישה. הוא צחק עלי פעמיים בסיטואציות שונות שאין לי חברים. זה לא מצחיק כמו שזה נכון. אז יש לי את עדי ורעות, וטיפה את מעיין ואת רינה, וגם את הבנות באקדמיה, וכמובן את רגב, אבל אם פעם הייתי קלף חשוף בפני רעות ורגב, עכשיו גם זה לא. בל"ג בעומר קיוויתי למצוא מדורה שהיא לא של רגב וחבריו, גם אחרי הבלאגן שנהיה ביני לבין רגב בל"ג בעומר שעבר, וגם כי רציתי להוכיח לעצמי שיש לי עם מי להיות, חברים כלשהם. אז עומרי עשה מדורה בחולון עם הקן שלו, והזמין אותי אבל לא רציתי. וחברות מהכיתה לא עשו באותו היום. ואת יובל בכלל לא שאלתי. וכך נטחן יום שלם במיטה בבהיה ב"גולשי ספות" ובבכי עמוק לסירוגין. רגב התקשר בערב ומאוד רצה שאבוא, עניתי לו כמו בן אדם מת. לא רציתי כלום. הוא שאל אותי המון מה קרה ולא הייתי מוכנה לספר. אמר שזה לא פייר שתמיד הייתי רוצה לדעת מה קרה לו והוא לא היה אומר לי, ועכשיו אני עושה את זה לו. צודק. בעשר וחצי בלילה החלטתי כן ללכת למדורה איתו. היה ממש ממש נחמד אגב.

ובכל אופן, הכל היה ממש ממש מושלם עד לפני חודשיים. מושלם ברמות של וואו, החיים שלי מדהימים, אני עושה מה שאני רוצה, אין לי מתמטיקה, ממש טוב לי באקדמיה וכו'. כיום המצב הוא אותו המצב ואני מודה לעצמי כל הזמן על הבחירות שעשיתי בחיים שלי, אבל משהו אז התחיל לחלחל והבנתי שתכלס אין לי אף אחד ואני לא שומרת על קשרים ומשום מה אני לא יודעת ליצור חברויות ואין לי. כל שינוי מאסיבי שאני עושה לעצמי מגיע לאיזון מושלם במשך כמה חודשים ואז נופל חזק מאוד הישר אל הצד השני. השאיפה לאדישות הפכה לאנטיפתיות רצינית. זאת "הנפילה הרבעונית שלי", ואני לא רואה את עצמי יוצאת מזה עד שאני אצליח לשקם את החברותיות שלי, איכשהו.

אני חושבת שכדאי שניפגש, אבל אני לא יודעת איך זה יועיל. אני כותבת לך את המכתב הזה כי אני יודעת טוב מאוד שלא הייתי אומרת את זה במילים, כמו שלא אמרתי בזמן שהיינו נפגשות. ואולי זמן לוידוי קטן, החלטתי להפסיק עם הפגישות לא כי חשבתי שזה הזמן המתאים והכל סבבה, אלא כי ידעתי שיש לי בעיה ואני לא מסוגלת להגיד את כל האמת החלקה לאנשים, ועל כן מה זה יועיל לי למשוך עוד ועוד. עד שאני לא אדע איך להיפתח אני לא יכולה להיות מטופלת, ובנתיים אני רק הולכת וסוגרת את הפה. אני חושבת שאני הורסת לעצמי.

אשמח אם תעני לי, לפה, אל תתקשרי.

תודה"

המכתב הזה נמצא בסמוך למודע שלי כל השנה. החלטתי לקרוא אותו שנה אחרי ולראות איך אני מרגישה כלפיו. אז אמרתי נפילה רבעונית, ולא ידעתי שכעבור שנה ארגיש בדיוק את אותו הדבר. קשה לי להאמין שלא התקדמתי. וזה לא יהיה נכון להגיד שאני לא מנסה, כי אני שומרת על קשרים, ומנסה עד-מוות-אך-משתדלת-לא-להיות-חופרת ולקבוע פגישות עם אנשים שאני אוהבת באמת ובתמים ורוצה לשמור איתם על קשר. ואיכשהו אני מצליחה להשאר מחוץ למקום שאני רוצה להיות בו. כל הכבוד לי שאני שומרת על קשר מינימלי ונפגשת, אבל למה לעצור שם? למה לא לשפוך את הלב בפני מי שאני אוהבת, בעצם? חשוב לי לציין שאני לא מאשימה אף אחד מסביבי, ושאני תמיד אוהבת. אני חושבת שזה באמת עניין שלי.
כיום אני בצבא ויש לי חברים בבסיס. וחוץ מאביה, המשקית שאיתי, אני יודעת שלא אשמור על קשר עם אף אחד משם. אולי בעצם גם עם דניאל אשמור על קשר. קל לי להזדהות עם התחושות שלו, עד שזה מגיע למות של אב. אני לא אשמור עם השאר על קשר כי אני פשוט לא רוצה. כי אני לא רואה באנשים האלה אנשים ששווה לשמור לחיים. ובחינתי זה או לשמור אנשים לחיים או לא לדבר איתם אפילו, אם אפשר. באופן תמידי אני מנסה להבין אם עוד לא פגשתי אנשים שאיתם אני ארגיש שאני יכולה להיות גלויה במאת האחוזים, או שעד שלא אעבור טיפול אינטנסיבי, ויפאסנה, בידוד, אילוץ לדבר עם אנשים לא מוכרים, אני לא אצליח לאבד את זה, להשיל את זה ממני.

כיום מה שמעסיק אותי יום וליל זאת הבחירה הצבאית שלי. אני רוצה להיות מפקדת במקצוע שלי, וכנראה שזה לא יקרה כי מייעדים אותי לקצונה בתפקיד, שזה משהו שאני רוצה ולא רוצה. אני רוצה לצאת לקצונה כדי להרוויח התפתחות אישית. אני לא רוצה לצאת לקצונה כי אני לא באמת רוצה לתת מעצמי ומזמני שעות, יזע ודמעות עבור אנשים שהם לא יקרים לי. משמע חיילי סדיר אלמותיים או חיילי מילואים עוד יותר אפורים. אני רוצה לצאת לקצונה ולפסול את עצמי בהשלמה, ככה שיעופו איזה 4 חודשים מהפז"מ ואז אנחת בבסיס אחר. ואז תישאר לי שנה.
בתיאוריה.

חוץ מזה אבא שלי חשב שהיומולדת שלי היום. מה עוד יש לי להגיד...
שבעצם מאז ששיחררתי אותו והוא נמצא בחיים שלי טלפונית כמעט לחלוטין, הקשר שלנו הרבה יותר טוב.

ובא לי לשים קצת תמונות