...והבלוגרית הזאת היא אני.

דיי כבר, פייה.

דיי למשוך את הזמן.

תחיי. את מתלוננת שאין לך זמן ואת מבזבזת את כולו?

את לא ממצה את עצמך. את מעבירה ימים ושעות כדי שיעברו. כבר 10 ולא עשית היום כלום, אפילו שהיה לך הזמן.

האינטרנט הזה בולע אותך, מכלה אותך. את מכלה את עצמך דרכו. דיי להיות מזוכיסטית.

את נהנית מהדיכאון? אולי. לא דיכאון, מין דיכי כזה, מריחת זמן, מריחת עצמיות. זה מתחיל מתירוץ קטן, ואז זה "עוד קצת", ו"עוד קצת", ומגיע 11 בלילה ואת לא הגעת עם עצמך לשום מקום. רצית לעבוד על אי שיוויונים, זוכרת? רצית לעשות משהו, לא משנה מה.

מצד שני, מה כבר יש לך לעשות בחיים המשמימים שלך. יום חמישי הופעה של שייגעצ, יהיה פנאן, ושוב שכחת לבקש מחברה שלך את הדיסק. יום שישי סילבסטר. מה אני אמורה בדיוק לעשות עם זה? להתנשק עם מישהו? כן, בטח, אשליות שלי. לא שזה כזה משנה. הנה את, שוב נקרעת בין עצמך, בין רצון כזה לחבר לבין סלידה כזאת מעמידה בציפיות החברה. את אומרת שאת נונקונפורמיסטית אפילו שאת לא ממש יודעת מה זה אומר, מילולית. זה נהיה קללה, ואת פשוט אוהבת את "הקונפורמיסט" של מוניקה.

אז פה את עומדת. יושבת, בעצם, מול המחשב בצעיף ורסן. השיער שלך נראה טוב, את נראת טוב גם בקוביות וככה אפילו עם פס המתכת הזה מעל הפה. אז למה את לא עושה עם עצמך כלום? מממשת? אותן שאלות שוב ושוב. תשובות? מי רוצה. מעדיפה לעשות קצת כלזשקרעים]'ימשקםפזעאחן על המקלדת וככה לסיים פוסט. עוד פוסט. מזמן לא כתבת פוסט.

לא רוצה לכתוב פוסטיי פלסטיק. אבל החיים שלך משעממים. כי את לא עושה עם עצמך כלום.

דמט, פייה, את חוזרת על עצמך.

כבי את המחשב. סגרי אותו פשוט. ישראבלוג ישרוד גם אם לא תשוטטי בו ופורומים לא יקרסו בלעדייך. כתבי את מה שיוצא לך מהראש, זה בסדר, אל תשכתבי אח"כ, פשוט פרסמי. כתבי פה, במסך של ישרא, לא בוורד. לא צריך. תעשי טבעי.

ואז תתנתקי. תצאי מהאינטרנט, תכנסי לחיים.

מחר יום קצר. מחר חסר לך שאת מבזבזת את עצמך.

יאללה. לחצי שמור.