אני לא בטוחה מה אני עושה פה עכשיו. הדבר האחרון שיש לי כרגע הוא זמן. אני עמוסה בש"ב, ספרים לקרוא לבי"ס, משימות ובעיקר מבחן גדול במיוחד בתנ"ך מחר. למה בכל זאת לא יכולתי לעמוד בפיתוי וכתבתי דווקא עכשיו? כי הבלוג נגע בחיים האמיתיים שלי היום, ולא בְנקודה שרציתי.
בהפסקה שאחרי שיעור המתמ' הראשון היום אמרו לי ששכחתי את מחברת אנגלית בכיתה בשעה לפני זה. מיידית עלו בראשי הדברים שקשקשתי על הדף הראשון והאחרון של המחברת: בצד אחד "ENGLISH is kinda boring", ובצד השני "English Class Kills", כשה- Kills כתוב באותיות מדממות. גרפיקס, נו. בשניהם השקעתי בתקופות עם יותר עצבים על שיעור אנגלית, ולא רציתי שאנשים יראו את זה. עכשיו, במבט לאחור, זה לא כזה נורא. השניים שהחזירו לי את זה, אחד ואחת מהכיתה שלי, אמרו שנורא החוורתי פתאום כששמעתי על המחברת.
כשהלכתי רגע לצד להירגע חזרו אליי אותם שניים, ואחד החזיק דף פוליו מקופל ביד. הוא אמר שמישהו מצא את הדף שבידו והביא לו, לא הוא מצא, שזה כנראה נפל ממחברת האנגלית. מין פתק, הוא אמר שהוא לא קרא את זה, ושלמי שהביא לו את זה לא היה נעים. הוא לא ידע אם מי שהביא לו את זה קרא את זה או לא. פתחתי את הפתק ומייד הבנתי מה זה. זו הייתה התחלה של פוסט, אחת מני רבים שהתחלתי לכתוב בשיעור (אנגלית, במקרה הזה) ולא סיימתי מסיבה כלשהי. כאן כבר באמת נלחצתי. הבלוג שלי היה מאז ומתמיד דבר שלא רציתי שאנשים מהשכבה יגיעו אליו בשום מקרה, ולא משנה כמה הם חברים איתי או כמה אני אוהבת אותם. זה יותר מדי אני בשביל בית הספר, ולכן הגעה של אנשים בשכבה לכאן הייתה מאז ומתמיד אחד הסיוטים שלי.
קראתי את הקטע. לא משהו ארוך. כתבתי שאני בשיעור אנגלית, משועממת, לבד בשולחן. התלוננתי קצת על זו שיושבת לידי, תלונות שהיו לי לפני כמה חודשים, ובכללי זה לא היה קטע אופטימי. לראות את סגנון הכתיבה הבלוגיסטי הזה שלי על הנייר מולי, בידיעה שכנראה שמישהו אחר קרא את זה, אפילו שזה לא היה משהו יותר מדי אישי- פגע בי איפושהו, הרגשתי פתאום חשופה. זה היה יכול להיות קטע יותר אישי, משהו באמת פרטי.
ירדתי למטה במהירות, בהרגשה שכולם מסתכלים עלי, כאילו כולם "יודעים". תפסתי את הבסט פרנד, וסיפרתי לה. שמתי לב שממש רעדתי. היא הרגיעה אותי, אבל בכל זאת חשבתי על זה בשעתיים שאחרי ההפסקה. כרגיל הגעתי מאירוע למחשבות פילוסופיות אינסופיות, שהפעם היו על איך שכל בנאדם הוא הרבה יותר ממה שהוא נראה, על איך שיש בחיינו כל כך הרבה אנשים "קטנים" שהם רק "עוברי אורח" בחיים שלנו אפילו שאנחנו רואים אותם כל יום, ועוד. עכשיו הגעתי גם למחשבות על אחרים מאצלנו שכותבים בלוג. יש אחת, דיי מטומטמת, שכותבת בלוג, אליו נכנסתי בדרך חוקית- היא נתנה לי את הכתובת ממש מזמן. פעם אחת בכל הקיום של הבלוג הזה היא כתבה עלי, הזכירה אותי בשמי אפילו שידעה שיש אנשים שמכירים אותי שקוראים אותה, כתבה עלי שעצבנתי אותה ושאני יושבת עם הרגליים למעלה בשעות חופשיות כל היום ולא עושה כלום כשהיא עובדת קשה במגמה שלה. זה עיצבן אותי, התעמתּי איתה על זה בלי להזכיר את הבלוג. עכשיו היא סתם כותבת מילים יפות אבל ריקות מתוכן על השטויות שהיא עושה עם חברה שלה ועל כמה שהיא אוהבת את החבר הנבוב שלה, אין ממש מה להיכנס כדי לבירוריי רכילות. זו אחת.
עוד אחת היא אחת שאיתי בכיתה מכיתה ז', 5 שנים שמהם רוב הזמן שנאתי אותה (עכשיו כבר לא). אליה הגעתי דרך תגובה שהיא כתבה בבלוג של הראשונה. לא קראתי שם כל כך מתוך כבוד אליה ומתוך תחושה של "אני-לא-רוצה-שמי-שאני-מכירה-יקרא-אותי-אז-אני-לא-אקרא-את-מי-שאני-מכירה". לאחרונה בכל זאת נכנסתי לבלוג בשעה של שיעמום לא-אנושי, ראיתי דבר קטן וקצת אישי, והתחרטתי שנכנסתי. מאז לא נכנסתי ולא אכנס.
חוץ מזה יש עוד בלוגרים בשכבה ובביצפר, אני יודעת על לפחות אחת שסירבה לתת לי את הכתובת כי...וול, כי זה אישי. במהלך שיטוטיי האקראיים פה בישרא מצאתי עוד כל מיני בלוגים של מוכרים, אחד של מישהי מהתנועה למרות שאני לא בטוחה בדיוק מי היא, כמה מהפורום שהייתי חברה בו וכמה של אנשים מפורום מכושפות, אבל לא נשארתי בהם הרבה, בעיקר כי לא ממש רציתי להתקרב לנושא.
כל יומיים בערך אני חושבת על מהות הבלוגריוּת שלי ועל מטרת הבלוג ואולי לעשות ככה או ככה. אני משתדלת לשמור על מחסום פרטיות מסוים פה, על גבול מסוים של דברים שאם אני רוצה להוציא החוצה אני אעשה זאת ביומן האישי שלי, שהוא מחברת שמוחבאת בחדר שלי ואני כותבת בה מגיל 12. אין הרבה דברים כאלה, בעיקר בגלל שלא קורים דברים כל כך מרתקים בחיים שלי, אבל יש לפעמים. היום נזכרתי בעוד סיבה לא להיפתח באופן מוחלט- הפחד מחשיפה לא רצויה בפני אנשים שמכירים אותי ושלא צריכים להיות כאן.
עכשיו, אחזור לעומס הלימודי הבלתי אפשרי שלי.
נ.ב.: אני רוצה לכתוב יותר סיפורת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
