...והבלוגרית הזאת היא אני.

על רצוני להיות טארה בהפקה הפעילה של המחזמר של באפי כבר סיפרתי. אתמול... אתמול היו האודישנים.

בכלל לא ידעתי שיש אודישנים, אבל היו. למדתי אתמול 3 שעות, התארגנתי בבית, ולקחתי 480 לת"א, נסיעה דיי ארוכה אבל זה לא היה חשוב. הגעתי לבית קרוב לרכבת צפון, בו נערכו האודישנים. שם ראיתי 3 פרצופים מוכרים, של 3 פורומיסטיות מהפורום שהייתי בו בעברי הרחוק: פרצוף ידידותי, פרצוף ככה-ככה, ופרצוף בלי שמץ של ידידותיות. פרצופים מוכרים. באימייל האחרון שקיבלתי מהמפיקה נאמר ש"שהעיקר באודישן הוא אם אני מסתדרת עם הקאסט ואם יימצאו לי תלבושת מתאימה", אז הלכתי יחסית רגועה (כן בטח), עם בערך כל ירושלים מאחוריי. סיפרתי על האודישנים לכמה אנשים, ואל כמה זה נזל. כשהבנתי שיש לא מעט שרוצות להיות טארה (בניגוד לרק אחת שרצתה להיות באפי...) התגברו אצלי החששות, אבל שמרתי על מצברוח טוב וניסיתי להיראות אטרקטיבית וטארתית.

התחילו עם האודישנים לבאפי, והמתמודדת האחת שבאה עשתה ריקוד שלה. אחריה בחנו את שני המועמדים לזאנדר, והם (במיוחד הראשון) רקדו את הריקוד כל כך במדויק... חששתי שאצטרך לרקוד שם את ריקודה הדיי פשוט יחסית של טארה, עליו לא התכוננתי מעבר לכמה צפיות, אבל לא היה צורך. היינו 6 טארות, כולל ה3 שהכרתי, ושאלו אותנו שאלות שונות. אמרו לנו שיודיעו לנו מי תהיה הטארה במהלך השבוע.

כשהכל הסתיים חשבתי המון בהמון הזמן שהיה לי בנסיעה הביתה, הרגשתי שלא היה לי שום יתרון על האחרות. בדרך כלל אני חושבת לעצמי ש"אני בטח אזכה כי...", אבל כשחשבתי בנסיעה לא ידעתי באמת איזה יתרון יש לי. אני ידעתי בליבי שאני שחקנית דיי טובה, מחוברת לדמות של טארה ולסדרה, ומוכנה להקריב ולהשקיע יותר מכולן כי לי יש גם את אלמנט הנסיעות, ידעתי שאני הכי רוצה את זה ולכן הרגשתי שהכי מגיע לי את זה- אבל הקאסט הקיים לא יכל לדעת את זה, לא יכולתי לומר להם את זה. אומנם הרגשתי שלי זה הכי מגיע, גם בגלל שהכרתי חצי מהמועמדות, אבל ידעתי שלמי שמחליט זה ש"לי הכי מגיע" לא אומר כלום. היה לי כל כך חבל שלא יכולתי להבחן איכשהו על משחק, כי משחק הוא כשרון שלי אחרי הכל, משהו שאני כן טובה בו. התחלתי לחשוב על כל החסרונות בהשתתפות בהפקה כזאת, היו לי שעתיים של נסיעה להכין את עצמי לתשובה שלילית, לרכך את המכה.

היום היה חרא של יום, אפילו יותר מיום רביעינוראי טיפוסי. יום של לימודים מתשע עד חמש. הרגשתי חרא פיזית, המבחן המתיש באנגלית רצח בדם קר את המוח שלי והשאיר אותי עם תודעה עייפה, השיעורים היו משעממים מהרגיל ובשלוש שעות המתמטיקה בסוף היום כבר לא עמדתי, למרות החיזוקים התזונתיים. חזרתי הביתה בתחושה של "תודה לאלוהים שהיום הגיהנומי הזה נגמר ואני יכולה לאבד את ההכרה על הספה", כשגיליתי הודעה משלוש בצהריים במזכירה האלקטרונית. זו הייתה הודעה מזו שבחנה אותי אתמול, ובקול שאי אפשר להבין ממנו כלום היא אמרה לי לחזור אליה. חזרתי אליה.

היא אמרה לי שהתקבלתי.

שמחתי.

בלשון המעטה.

היא אמרה שהייתה החלטה של הרוב שאני בעצם הכי דומה לטארה. היא התחילה לדבר על חזרות בשבוע הבא, אבל אני הייתי כבר בעננים. התקשרתי לבסט פרנד, שהייתה איתי לאורך כל הדרך, וסיפרתי לה. היא אמרה שהתפילה המשונה של אחותה הקטנה גרמה לזהJ. כשאמא חזרה הביתה סיפרתי גם לה, היא הייתה פחות נלהבת, היא קצת מתנגדת לזה בגלל כל הנסיעות, אבל היא שמחה בשבילי.

את השלב של הקבלה עברתי. עכשיו עלי להוכיח שזה הגיע לי. עכשיו עלי לעמוד בחזרות, לעבוד קשה ולתת את המיטב שלי, כדי שבכנס פסח אוכל לעמוד על במת הסינמטק ולהיות הטארה הכי טובה שאפשר. זו ההזדמנות שלי להראות קצת מה אני שווה, כי ב-3 יחידות תיאטרון לא תהיה לי כזו הזדמנות.