...והבלוגרית הזאת היא אני.

נמאס לי כבר. מספיק. אני עייפה, תשושה, ונראה לי שפשוט מיציתי את הקטע. זה רק יום שני וכבר אני מרגישה כאילו שאני לא יכולה יותר. אני חייבת חופשה, ונראה לי שגם הפורים שבא עלינו לטובה ותודה לאל שבא לא יהיה עד כדי כך חופשי. אני לא רוצה יותר. די כבר. אני רוצה ללכת מכאן, לברוח למקום שאני אוכל לנוח בו ולעשות מה שאני רוצה, לא מה שאומרים לי כל מיני זונות. נמאס לי לשבת כל יום משמונה עד חמש (נו, בערך) וללמוד הרבה שטויות שלא מעניינות אותי בגרוש אצל מורים שלא איכפת להם בכלל ממני, ואז לחזור הביתה ולשנן את אותן שטויות למבחן בגרות שאני לא יודעת אפילו אם אני אצטרך אי פעם את הציון שלו. נמאס לי לענות את עצמי בשביל ציונים גבוהים שאני לא באמת יודעת מה לעשות איתם.

אני עייפה ותשושה. עכשיו יש לי חופש יחסי מהעומס בין סיום תקופת המבחנים האחרונה לבין תחילת תקופת המתכונות והבגרויות. קיבלתי אתמול את המבחן באזרחות, שבשבילו שברתי שיאים של למידה למבחנים שאינם בגרות. קיבלתי 74 מזדיין, כשאני יודעת בוודאות מוחלטת שאילו רק הייתה בחירה במבחן והחומר לא היה מתחילת השנה הייתי מקבלת מעל 90 ללא שום ספק. אני מתעצבנת על זה, ומקללת את הזונה לאזרחות, ותוהה למה. למה בכלל איכפת לי מהציונים שלי, למה אני בכלל מתאמצת. למה אני מבלה את כל השעות האלה במוסד ההוא שאני כל כך שונאת, שאני מתענית מכל שנייה בו. אני בכלל לא יודעת מה אני אעשה בעתיד שלי. אני לא יודעת אם אני אלך לאוניברסיטה, לבית ספר למשחק, לבצלאל (כן בטח), אני לא יודעת מה. אני אפילו לא יודעת אם אני אחיה בארץ. בידע שאני צוברת בבי"ס אני לא אשתמש, זה ברור לי שחומר של שיעורים כמו אזרחות למשל אני אשכח מקסימום חודשיים אחרי הבגרות לחלוטין. החיים זה לא השטויות האלה. אפילו המורה התותחית שלנו לספרות אמרה שהחיים זה לא אזרחות (אלא סקס), כשהיה לנו שיעור איתה מייד אחרי המבחן.

דיי, אני עייפה, תעזבו אותי. תנו לי לחיות בשקט בלי הלחץ של כיתת עיוני מוגבר. יש לי חיים, אבל אין לי כוח אליהם אחרי יום ארוך בלימודים. החדר שלי נראה כמו שהנשמה שלי נראית, מבולגן, עם בגדים מפוזרים, דפים וספרים שונים על השולחן, זבל על הרצפה וכל כך הרבה דברים לעשות.

דיי, עזבו אותי כבר.