...והבלוגרית הזאת היא אני.

מן הסתם כי אני חייבת להוציא את זה החוצה.

מאמצע מרץ אני עובדת במקדונלד'ס, וזה חרא. מעבר לזה שאני צמחונית בהחלט (בשר זה רצח) ומתנגדת לבערך כל דבר שאימפריית הבשר הקפיטליסטית הזאת עושה, המשכורת גם חרא. 16 שקל לשעה (ולפני שמלאו לי 17 זה היה 14.5 לשעה) זו משכורת רעב, ומגיע לי על מה שאני עושה שם יותר מזה. אני עובדת בשביל אנשים כל הזמן, הולכת ממקום למקום, עומדת שעות על הרגליים, וגם חוסכת למקום עובדי ניקיון- כי שם כל עובד, קופאי או עובד מטבח, הוא גם מנקה- כולל הכל. אני בחופש עכשיו, אני רוצה לצאת מהחודשיים האלה עם כמה אלפים כדי לקנות לי מערכת תופים שקסית משלי (ואולי גם איזו מצלמה אמיתית...), ומהמשכורת העלובה הזאת בעבודה שהיא אפילו לא יומיומית אני לא אתקרב אפילו למטרתי. אפילו שאני כבר מכירה את האנשים (כמעט כולם ערבים, כמובן) ויחסית התרגלתי לעבודה, אני מרגישה שאני פשוט מבזבזת את הזמן שלי שם. מזה הגעתי למצב של חיפוש עבודה חלופית, שתהיה לי סיבה להתפטר ממקדונלד'ס- ולעשות זאת בשמחה רבה.

התחלתי להתעניין. גזרתי מודעות מהעיתון, שאלתי בחנויות, וגם אמא עזרה וחיפשה. בסופו של דבר היא מצאה מודעה על עבודה כלשהי באוניברסיטה, משהו בתחום המחשוב. שלחתי להם קורות חיים באימייל (כן, יש לי קורות חיים, והן נראות דיי מרשימות) והן חזרו אליי והשאירו הודעה במזכירה. כשתפסתי את הבנאדם האחראי בטלפון הוא אמר שהם הספיקו כבר להתמלא, ושישמרו את הפרטים שלי למקרה ואחד העובדים-הסטודנטים לא יישאר בעבודה (זו הרי תקופת הבחינות הבעייתית בשבילם). לפני כמה ימים אותו אדם צלצל אליי, אמר שהם צריכים אותי והזמין אותי לבוא היום, בעשר וחצי בבוקר. הוא אמר שהעבודה היא לא קבועה, היא עד סוף יולי או אמצע אוגוסט- עבודת קיץ. נסעתי לי הבוקר לאוניברסיטה העברית בהר הצופים, עם החומר בהיסטוריה איתי- כי בכל זאת מחר בגרות.

אני לא יודעת לכמה מכם יצא להיות באוניברסיטה בהר הצופים, אבל זה בהחלט מקום נחמד. הבניין קצת ישן, אבל לא קל בכלל ללכת לאיבוד בו, בכל מקום יש שלטים מכוונים והסברים על מבנה המקום, ואני הרי טובה מאוד בללכת לאיבוד- אני חייבת ללכת לאיבוד לפחות פעם אחת כשאני מגיעה למקום חדש. אמא שלי עובדת באוניברסיטה הזו אז הייתי שם כבר בעבר, אבל לא הרבה פעמים- בעיקר בגלל שזה יחסית לא קרוב לבית שלי. הגעתי יחסית בקלות לחדר המיועד, שם ישב איתי האחראי על כל העניין והסביר לי מהו בעצם אותו "פרויקט במחשוב" שהעבודה היא במסגרתו. בעצם לא ידעתי על העבודה עצמה הרבה- הסבירו לי פשוט שזה לשבת 6 שעות ביום מול מחשב, שזה בערך מה שאני עושה כל יום ממילא אז זה מצוין בשבילי. הוא אמר לי שהוא צריך לברר מה יהיה השכר שלי, כי הוא לא יכול לתת לי שכר סטודנט מסיבה דיי ברורה (שאני לא סטודנטית), אבל הבטיח שלא אקבל פחות מ-17.80, שזה סבבה. הוא שלח אותי לחדר המחשבים עצמו.

בחדר המחשבים הסבירו לי איך עושים את מה שצריך, שזה בעצם להעביר נתונים ממאגר מידע אחד לשני. לא משהו מסובך, משהו ממוחשב, ונראה נחמד דווקא. העברתי סביבת עבודה אחת שלמה והלך לי סבבה. מהאנשים שם כבר קיבלתי את ההרגשה שזהו, יום רביעי אני מתחילה לעבוד- ויום שישי, במשמרת הבאה שלי במקדולנד'ס, אני הולכת להתפטר. כשעליתי חזרה אל האחראי על הכל הוא אמר לי שהוא היה בדיוק אצל החשבת שכר של האוניברסיטה. הוא אמר לי שיצא חוק חדש של האוניברסיטה שאסור להעסיק נוער, ולכן הוא לא יכול להעסיק אותי.

יש טעם לציין שהרגשה חראית אפפה אותי כששמעתי את זה? אני לא חושבת. כאן כבר הרגשתי שהדבר בטוח, למדתי את העבודה ברצינות, ופתאום אומרים לי לא. בלי שום סיבה מוצדקת, בעצם. זה שאני מתחת לגיל 18 לא עושה אותי פחות טובה מאחרים! אני באמת רציתי את זה, אהבתי את כל סביבת העבודה האוניברסיטאית, באמת נחמד שם, וזו הרגישה לי כמו עבודה אמיתית, בטוחה, שתתאים לי לתקופה של הקיץ- יומיומית בלי ימי שישי, ולא על כל החופש- ככה שיהיה לי גם קצת זמן לנוח. בכל מקום מבקשים עובדים אחרי צבא, כאילו שאני שווה פחות בגלל שאני סתם תיכוניסטית. אני יודעת שאני יכולה לעשות עבודות כאלה בדיוק כמו שמישהו אחרי צבא יכול אם לא יותר טוב- כי סטודנטים מלאים בבחינות עכשיו ואני לא עושה עכשיו כלום. זו עבודה אחת יותר מדי שדחתה אותי בגלל הגיל, וזה מעצבן אותי. במיוחד שזה לא סתם עוד עסק פרטי- זאת האוניברסיטה העברית, מקום שבד"כ יש לי הרבה כבוד אליו, אבל החוק הזה פשוט טיפשי. מזבלים לנו בשכל על שיווין בין אזרחי המדינה, שאסור שלא לשכור מישהו לעבודה בגלל דת גזע מין או וואטאבר, ואף פעם לא אומרים שום דבר על גיל. לאן הגענו מכל זה? למצב שבו בני נוער יכולים לעבוד רק כשהם מנוצלים, במשכורת חרא, במלצרות (רעעע) או ברשתות מזון מהיר (רעעעע). זה אלא אם כן יש להם פרוטקציה, כי כל המדינה הזאת פרוטקציות. כל המדינה הזאת זנות.

התעצבנתי, התעצבתי, והתרחקתי מהאזור. צעדתי אל עבר מדעי הרוח, אמרתי שאם אני כבר באוניברסיטה אני אקפוץ לבקר את אמא, אשתף אותה בחרא שעובר עליי. בדרך השעה הייתה עשרה ל-12, ונזכרתי שהייתי אמורה להיות אצל האורתודנטית ברבע ל-12, מה שאומר שיישור השיניים שלי יתעכב בעוד שבועיים, וכנראה יקרה מה שאני כל כך רוצה שלא ייקרה- ואני אהיה חיילת מגושרת. הרגשתי ששום דבר לא הולך לי כמו שצריך.

יש לי עוד עבודה אפשרית, בחנות ספורט. הייתי שם לפני יותר משבוע, והבוס אמר שיתקשר אליי כנראה באותו היום. כשעבר שבוע ולא שמעתי ממנו הרמתי אליו טלפון, והוא אמר שיתקשר אלי ביום ראשון. היום דיי יום שני. אם הוא לא יתקשר עד מחר בערב בטח ארים אליו טלפון שוב, אבל אני לא מאוד חושבת שאקבל את זה. חוץ מזה מצאתי גם עבודת גיוס תומכים לגרינפיס (לא התנדבות, עבודה ממש!)- גם מטרה טובה וגם תשלום טוב, אבל זה לא על בסיס יומיומי ולא הרבה שעות ביום- כלומר לא שווה להתפטר בשביל העבודה. שמרתי את הטלפון של גרינפיס, הבנאדם האחראי אמר שזו הצעה שזמינה לי מתי שארצה. בתכל'ס העתיד לא נראה לי טוב מבחינת עבודה, הסיפור של היום ממש אכזב אותי. מקדונלד'ס היא העבודה שהשקעתי הכי מעט כדי להשיג אותה- הייתי אדישה וסתמית בראיון, לא היה לי מאוד איכפת אם אתקבל או לא, אפילו לא לגמרי רציתי את זה- ודווקא את העבודה הזאת קיבלתי.

זנות, הכל זנות.