...והבלוגרית הזאת היא אני.

אתמול היה לי מאוד ברור איך יהיה היום הראשון שלי בכיתה י"ב, נוראי כמו כל אחד בספטמבר- הייתי בטוחה שאכנס לביצפר, אסבול לכמה שעות, אשב לבד, אקבל מערכת נוראית, אשנא את המקום שאני נמצאת בתוכו וכו'. הטעות שלי התחילה בקטע של "אכנס לביצפר". אין יותר מתאים מהגיהנום עלי אדמות שקורא לעצמו הביצפר שלי לגרום לתלמידים שלו להפסיד את היום הראשון ללימודים, היום הראשון האחרון שלהם.

לפני כשנתיים הייתה לנו הצבעה בביצפר בנושא תלבושת אחידה- המנהלת החליטה שזו הדרך הכי טובה, לתת לתלמידים להחליט. בסופו של דבר היה רוב נגד תלבושת אחידה, והנושא בוטל. בשנה שעברה המנהלת שלנו, שחלתה, עזבה- ובמקומה הונחתה מבחוץ מנהלת אחרת, שמאז שהגיעה לא עשתה שומדבר טוב באמת בשביל הביצפר- היא השקיעה באיך שהוא נראה מבחוץ ולא באיך שהוא באמת מתנהל. לקראת סוף שנה שעברה היא הודיעה שהיא לא שמה זין על ההחלטות הדמוקרטיות שנעשו קודם לכן (היא לא ממש השתמשה במילים האלה...), ושתהיה תלבושת אחידה השנה ולא איכפת לה מכלום. כשהייתה אותה הצבעה דמוקרטית תוכנן שאם תהיה תלבושת אחידה היא תהיה רק לכיתות ז'-י"א, כי למה לי"בניקים לקנות מלתחה שלמה לכמה חודשים, ופתאום החליטה לה המנהלת שאין דבר כזה, כולם לובשים את התלבושת. בסוף שנה שעברה היו כאלה שהתנגדו לתלבושת, וחשבתי שהשנה אולי נוכל לארגן איזו התמרדות נגד זה. מה שלא תיארתי לעצמי שיקרה זה שעל היום הראשון של הלימודים יידרשו מאיתנו ללבוש את החולצות המזוויעות האלה- ומי שלא לובש לא נכנס.

בכל מקרה, לא נתנו לאף אחד להיכנס בלי תלבושת, ישבתי וראיתי מהצד איך כולם או שקנו מראש סט של החולצות המזוויעות האלה, או שמישהו הביא להם חולצה, או שקנו חולצות על המקום ולבשו. ראיתי את כל שכבת י"ב, אחד אחרי השני, נכנעים לסמכות שקובעת להם מה ללבוש, מי להיות, מה לחשוב, פועלים במשמעת ללא שאלות לפי ההחלטה ההיא. היו הרבה שהתנגדו לתלבושת אבל אף אחד לא פתח את הפה, היו הרבה שלא קנו את התלבושת אבל הם קנו להם חולצה שלא טובה עליהם שם כאילו כלום. כמו עדר כבשים, הולכים לאן שאומרים להם ללכת, עושים מה שאומרים להם לעשות, בלי שינמקו ובלי כלום- כי ככה הוחלט מלמעלה. אומרים שפעם בני הנוער היו אלה שתמיד נלחמו, ועכשיו הם רק יושבים כל היום, לא עושים כלום ומתעסקים רק בשטויות. זו בדיוק התופעה שראיתי היום במלוא הדרה, האדישות הזאת והכניעה. איבדתי היום כל כבוד שהיה לי כלפי השכבה שלי, כל טיפה של גאוות מחזור שהייתה לי כלפינו. אומרים שהחרא הזה יוצר שוויון, אבל מה זה שוויון אם הוא כפוי עלינו? נשמע לי יותר כמו קומוניזם. האחידות הזאת מנסה לגרום לכולם להיות זהים, קונפורמיסטיים, שוללת לנו את חופש הביטוי, לא נותנת לנו להיות מיוחדים. זה שכולנו לבושים מזוויע לא יעשה שהבית של זה כבר לא יהיה יותר גדול מהבית של זה.

יש בי הרבה זעם על המקום הזה. בסופו של דבר נשארנו משהו כמו שבעה שסירבו ללבוש תלבושת- אני, חברה ותיקה, וכמה בנים קצת ערסים, ישבנו בחוץ ולאף אחד לא היה באמת איכפת. כשראיתי שהשכבה שלי הפריחה כבר בלונים, כמו שי"בניקים עושים כל שנה (דבר שהאמת דווקא חיכיתי לו), הבנתי שאין לי מה לחפש ביום הזה בביצפר. התביישתי בכיתה שלי, כי הייתי היחידה מעיוני מוגבר שהביעה התנגדות, ואנחנו אמורים להיות דור העתיד או משהו דפוק שכזה, חבל שזה מה שיש פה. חוץ מהגזברית החביבה של הביצפר אף אחד מצוות המורים לא שם עלינו, ובטח שהמנהלת לא טרחה לצאת מחדרה הממוזג ולבוא אלינו לשמוע לפחות מה שיש לנו לומר. מה איכפת להם משבעה תלמידים כשיש 800 תלמידים אחרים בביצפר? היינו שם, כמו "מורדים" או משהו, וכולם כבר עלו לכיתות. בסופו של דבר הגזברית הביאה חולצות והבנים לקחו, אמרו שהם ילכו למנהלת לצעוק עליה. אחר כך הם אמרו שהם נכנסו פשוט לכיתות, נכנעו. אני הלכתי אחרי החַברה, באתי אליה. היא התחילה להגיד שהיא לא תעשה י"ב, שתעבור לביצפר אחר (כן, בטח...) או תמצא עבודה. אני מצידי לא ממש ידעתי מה לעשות. בסופו של דבר היא התפכחה ונסענו לתלפיות. לקנות תלבושת אחידה, אלא מה. אנחנו צריכות להיכנס לשם יום ראשון איכשהו.

החלטנו שתינו. החלטנו שאנחנו כבר לא חלק מהביצפר הזה, שלא שם עלינו. אני תלמידה שבאה לביצפר כל בוקר והולכת כל צהריים, אבל אני כבר לא חלק מהביצפר. אעביר את הימים בשנה הקצרה הזאת, אבל אני כבר לא חלק מהשכבה שלי, מהמחזור שלי. היחידה שבאמת יש לה אישיות אצלנו בשכבה היא אותה החברה, שבכלל לא איתי בכיתה. אולי התלבושת לא הייתה עד כדי כך ביג דיל, אבל היחס הנוראי של הביצפר אלינו הפך את זה לסמל למדיניות הנוראה של המקום הזה. אני שמחה ש"נלחמתי", אפילו שהפסדתי את היום הראשון של השנה, כי אם הייתי נכנעת ונכנסת לביצפר היום הייתי מרגישה כמו סתם לוזרית בעצמי.

עוד כמה חודשים זה נגמר, כבר לא אהיה תיכוניסטית, ויותר לא אצטרך לחשוב על המקום הזה כבר לעולם. אני שם כדי להשיג תעודת בגרות טובה, כדי שיהיה לי עתיד, ומעכשיו אני אדישה לחלוטין לזה שאני חלק מהמוסד הזה. השנה הבי"ס יהיה חלק שולי מהחיים שלי, בתכל'ס יש לי מספר קטנטן של שעות שבועיות גם ככה (22 או מעט יותר), אני כבר לא לומדת בימי שישי ויכול להיות שלא אלמד גם בשני, זו לא מערכת איומה ונוראה כמו זו שהייתה לנו שנה שעברה, אני יכולה שאשכרה יהיו לי חיים השנה, כמו שהיו לי חיים בחופש.

הידד, סופסוף משהו שאני כותבת מתקשר לנושא החם.

שנת לימודים מרננת לכולם, אל תתנו לאנשים לקבוע לכם מה לחשוב,

מהפייה.