...והבלוגרית הזאת היא אני.

שלום לכם קוראים יקרים שלי, חזרתי מן הכפור! לאחר יותר מדי זמן ללא מחשב אני שוב כאן, כדי לחלוק איתכם את פרי מקלדתי. כרגע דיי נחמד לי, הבגרויות כבר החלו, מסיבת הסיום קרבה ובאה, והחיים סגולים (סגולים!) יותר משהיו, שזה תמיד נחמד.

פסח עף מהר מאוד, עם הרבה אריזות ופריקות תיקים כפי שרמז הפוסט האחרון שעוד הספקתי לכתוב לפני היעלמותו המסתורית של המחשב. מייד אחרי יומיים שמימיים עם הבויפרנד אי שם ליד הים הוא החליט בספונטניות להיעלם לי לתקופת זמן בלתי מוגבלת אל הקצה השני של הארץ. עקב זכרונותיי הלא נחמדים מהפעם האחרונה שהוא נעלם לי לתקופה ארוכה החלטתי הפעם לנקוט בשיטה של אדישות. אדישות כלפיו, המעטת חשיבותו בחיי כאילו כדי "להתגבר" עליו אפילו שלא נפרדנו, במקום געגועים בלתי ניתנים לשליטה וכמיהה כללית. זה עבד לי, מה גם שהיה את כנס עולמות באמצע (זוכרים את עולמות?), מה שבכלל הסיח את דעתי. היה מגניב בעולמות בסופו של דבר יש לומר, יש להתייחס לעולמות, היה עולמות סבבה. כשחזרתי מעולמות, כבר בתחנה המרכזית בירושלים, התאחדנו שוב. זה היה מעבר חד למדיי, מכנס הגיקים אל החבר הכל כך לא גיק שלי שבכלל לא מבין את כל העולם הבאפיסטי. תוסיפו אל האדישות שפיתחתי גם את העובדה שחברה שלי בדיוק נפרדה מחבר טוב שלו (אאוץ'), החבר שלו התגלה כדיי חרא ומכאן האיר גם עליו באור שלילי, והחברה שלי לא הפסיקה לבכות בגללו ולגרום לי לחשוב שמה שהיה לה דומה למה שיש לי ושגם אני אגיע למצבה הכה גרוע - ותקבלו עעע ביחסים.

יום אחד דיברנו על זה. הוא אמר שהוא זה לא חבר שלו, הסכים איתי שכל הבנים חארות שרוצים רק דבר אחד אבל לפעמים הם נופלים ומתאהבים ולא מצליחים להיות חארות יותר למרות המאמצים. הוא לא מרשה לי לפחד להתאהב יותר, הוא לא נותן לי, הוא מחזיק אותי שלא אפול ואני יודעת שגם אם הוא יעזוב יש לי מזרון מתחתיי, אני לא כמו חברה שלי, אני שומרת על חיים שלמים ואישיות שלמה גם מעבר לקשר, שבנוסף אליהם אני נותנת לו את כל הלב שלי, וסומכת עליו שלא ימעך שום דבר. הוא לא כמו כולם, הכי מיוחד. כשפגשתי אותו אחרי שדיברנו היה נהדר, ומאז גם הספקנו לסגור קצוות וללכת יחד עם חברות שלי לרוק עצמאות- שהיה בכלל אחלה וכיף ביותר, ושם גם חגגנו ארבעה חודשים ביחד.

אני מסדרת את החיים שלי קצת עכשיו. המחשב שלי כבר לא מרעיש כמו מאוורר תעשייתי, ואני מסדרת סופסוף את החדר- עשיתי בו ניקיון פסח (קצת באיחורJ), והכי חשוב- הקיר שלי סגול עכשיו, אחרי הרבה זמן של ציפייה. עכשיו נותר לי רק להוריד את כל השטויות מהקירות ולהדביק את הדברים החדשים שהתאספו אצלי כבר מזמן, וסופסוף יהיה לי חדר של בת 18 (עוד חודש ויומיים!) ולא של בת 12.  מארגנת את החדר ובכך את חיי, והרבה יותר כיף לשבת במקום נקי. עבדתי על הניקיון והצביעה קשה, הלכו לי הידיים והתלכלכו לי בגדים בצבע, אבל כמובן שזה שווה את זה. בצביעה עצמה חברה שלי צבעה איתי אבל בשאר תהליכי הניקיון וארגון מחדש היינו רק אני והרדיו שלי, מה שנתן לי הרבה זמן למחשבה וניתוח של חיי- כי הרי זה מה שאני עושה, מנתחת הכל. גם יצא לי לכתוב כל מיני דברים, למלא עוד כמה דפים במחברת הכתומה הזוהרת שלי, אבל למחשב מן הסתם לא יכולתי להעלות כלום. אני כבר לא יודעת אם לחשוב הרבה זה מועיל לי או סתם מבלבל אותי יותר.

גם יש בגרויות. הו, וול. ומסיבת סיום נוצצת עוד משהו כמו שבועיים. וגם התבשרתי שאני מועמדת ריאלית למודיעין- ובו זמנית התקבלתי להיות מש"קית חווי"ה. והסתיימו הלימודים הפרונטלים, אין יותר לבוא כל יום ללמוד בבוקר (במקום זה באים לחזרות בבוקר...), שזה כיף בהחלט, אני בהחלט לא מתגעגעת לשיעורים. וזהו לעכשיו. אני כאן ומתחמקת מלהתכונן לעוד בגרות, תיאטרון עיוני הפעם. ואביב.