...והבלוגרית הזאת היא אני.

אני לא לגמרי בטוחה למה אני עצבנית עליו עכשיו. כלומר, זה לא שהוא עשה משהו עד כדי כך רע, סך הכל קבע עם חבר שלו ולא היה מוכן ומזומן לשליחות בשבילי. אני מרגישה שלא איכפת לו, אבל זה בטח לא מוצדק, אני רואה ממש בראשי שיחה איתו שבו אעלה את זה ושוב ארגיש דבילית על זה שאני מרגישה רע. כל הנסיעה הביתה הייתי עצבנית עליו אחרי שצלצל אליי כשהייתי באוטובוס, שלחתי כמה הודעות אבל הוא לא ממש קלט את המסר, הוא בטח לא מרגיש שהוא עשה איזשהו משהו רע. לפעמים אני מרגישה שהוא בקושי מבין אותי בכלל.

אולי אני איפושהו עצבנית עליו בגלל התגובה הדבילית שלו לזה שאמרתי לו שנהניתי בביגור. כבר מזמן נהיה לי ברור שהוא כל כך מנותק ולא קשור לחלק הזה של החיים שלי- לכנסים, לבאפי, לגיקים, כל העולם הזה. הוא דאג להבהיר את זה כשהוא פלט שהמחזמר של באפי אידיוטי, ודאג לציין בהזדמנויות רבות ש"זו סתם סדרת טלוויזיה" ובכך לגרום לי להרגיש אידיוטית בעצמי. הוא יותר מדי "ירושלמי" בשביל דברים כאלה, אפילו שאני יודעת שאי שם בפנים הוא גיק במסווה, עמוק עמוק עמוק בפנים.

מחר, כלומר כבר היום, אנחנו אמורים לצאת לנו לטיול, רק שנינו. בחיי, הוא לגמרי הוריד לי את החשק, וכאילו מה הוא כבר עשה. לא הספקתי לארוז, בטח אזרוק כמה דברים אל התיק הלא-מתאים-לטיול-שכזה שלי בבוקר, ואדבר איתו בטלפון באדישות. זה הכלי שלי להתמודד כשאני מרגישה שאני לא מקבלת את היחס הראוי לי לדעתי- אדישות. "תעשה מה שאתה רוצה"- אמא שלי כבר יודעת שכשאני אומרת לה את זה אני עצבנית עליה ואין לי כוח להתמודד עם המצב, הוא לא מכיר אותי כל כך טוב. לא אבטל את הטיול או משהו, אני בכל זאת רוצה לצאת, רק אבוא אליו בהרבה פחות התלהבות ממה שהייתה לי קודם.

מרגישה דבילית על זה שאני מרגישה רע. כי תכל'ס הוא לא עשה לי דבר נורא או משהו, והוא אוהב אותי והכל, אבל אני הרי רגישה וככה אני ועקב כך אנשים שחשובים לי לא צריכים להתאמץ בשיט כדי לפגוע בי. הוא הגיע כל כך קרוב אלי, נכנס כל כך עמוק אל תוך ליבי, ולכן הוא מסוגל לפגוע בי כל כך בקלות בלי שהוא בכלל חושב על להתכוון לכך. אני נהיית moody, מרגישה ילדותית, ולא יודעת אם לכעוס עליו או פשוט להוריד שוב את הביטחון העצמי ולכעוס על עצמי. קשה לי לכעוס עליו לאורך זמן כי הוא יודע לפייס אותי וכי קשה לכעוס על מישהו שאוהבים כל כך, אבל עדיין... משו מציק.

זהו, רק רציתי לסדר קצת בלאגן בראש.

אתמול היה לי מאוד ברור איך יהיה היום הראשון שלי בכיתה י"ב, נוראי כמו כל אחד בספטמבר- הייתי בטוחה שאכנס לביצפר, אסבול לכמה שעות, אשב לבד, אקבל מערכת נוראית, אשנא את המקום שאני נמצאת בתוכו וכו'. הטעות שלי התחילה בקטע של "אכנס לביצפר". אין יותר מתאים מהגיהנום עלי אדמות שקורא לעצמו הביצפר שלי לגרום לתלמידים שלו להפסיד את היום הראשון ללימודים, היום הראשון האחרון שלהם.

לפני כשנתיים הייתה לנו הצבעה בביצפר בנושא תלבושת אחידה- המנהלת החליטה שזו הדרך הכי טובה, לתת לתלמידים להחליט. בסופו של דבר היה רוב נגד תלבושת אחידה, והנושא בוטל. בשנה שעברה המנהלת שלנו, שחלתה, עזבה- ובמקומה הונחתה מבחוץ מנהלת אחרת, שמאז שהגיעה לא עשתה שומדבר טוב באמת בשביל הביצפר- היא השקיעה באיך שהוא נראה מבחוץ ולא באיך שהוא באמת מתנהל. לקראת סוף שנה שעברה היא הודיעה שהיא לא שמה זין על ההחלטות הדמוקרטיות שנעשו קודם לכן (היא לא ממש השתמשה במילים האלה...), ושתהיה תלבושת אחידה השנה ולא איכפת לה מכלום. כשהייתה אותה הצבעה דמוקרטית תוכנן שאם תהיה תלבושת אחידה היא תהיה רק לכיתות ז'-י"א, כי למה לי"בניקים לקנות מלתחה שלמה לכמה חודשים, ופתאום החליטה לה המנהלת שאין דבר כזה, כולם לובשים את התלבושת. בסוף שנה שעברה היו כאלה שהתנגדו לתלבושת, וחשבתי שהשנה אולי נוכל לארגן איזו התמרדות נגד זה. מה שלא תיארתי לעצמי שיקרה זה שעל היום הראשון של הלימודים יידרשו מאיתנו ללבוש את החולצות המזוויעות האלה- ומי שלא לובש לא נכנס.

בכל מקרה, לא נתנו לאף אחד להיכנס בלי תלבושת, ישבתי וראיתי מהצד איך כולם או שקנו מראש סט של החולצות המזוויעות האלה, או שמישהו הביא להם חולצה, או שקנו חולצות על המקום ולבשו. ראיתי את כל שכבת י"ב, אחד אחרי השני, נכנעים לסמכות שקובעת להם מה ללבוש, מי להיות, מה לחשוב, פועלים במשמעת ללא שאלות לפי ההחלטה ההיא. היו הרבה שהתנגדו לתלבושת אבל אף אחד לא פתח את הפה, היו הרבה שלא קנו את התלבושת אבל הם קנו להם חולצה שלא טובה עליהם שם כאילו כלום. כמו עדר כבשים, הולכים לאן שאומרים להם ללכת, עושים מה שאומרים להם לעשות, בלי שינמקו ובלי כלום- כי ככה הוחלט מלמעלה. אומרים שפעם בני הנוער היו אלה שתמיד נלחמו, ועכשיו הם רק יושבים כל היום, לא עושים כלום ומתעסקים רק בשטויות. זו בדיוק התופעה שראיתי היום במלוא הדרה, האדישות הזאת והכניעה. איבדתי היום כל כבוד שהיה לי כלפי השכבה שלי, כל טיפה של גאוות מחזור שהייתה לי כלפינו. אומרים שהחרא הזה יוצר שוויון, אבל מה זה שוויון אם הוא כפוי עלינו? נשמע לי יותר כמו קומוניזם. האחידות הזאת מנסה לגרום לכולם להיות זהים, קונפורמיסטיים, שוללת לנו את חופש הביטוי, לא נותנת לנו להיות מיוחדים. זה שכולנו לבושים מזוויע לא יעשה שהבית של זה כבר לא יהיה יותר גדול מהבית של זה.

יש בי הרבה זעם על המקום הזה. בסופו של דבר נשארנו משהו כמו שבעה שסירבו ללבוש תלבושת- אני, חברה ותיקה, וכמה בנים קצת ערסים, ישבנו בחוץ ולאף אחד לא היה באמת איכפת. כשראיתי שהשכבה שלי הפריחה כבר בלונים, כמו שי"בניקים עושים כל שנה (דבר שהאמת דווקא חיכיתי לו), הבנתי שאין לי מה לחפש ביום הזה בביצפר. התביישתי בכיתה שלי, כי הייתי היחידה מעיוני מוגבר שהביעה התנגדות, ואנחנו אמורים להיות דור העתיד או משהו דפוק שכזה, חבל שזה מה שיש פה. חוץ מהגזברית החביבה של הביצפר אף אחד מצוות המורים לא שם עלינו, ובטח שהמנהלת לא טרחה לצאת מחדרה הממוזג ולבוא אלינו לשמוע לפחות מה שיש לנו לומר. מה איכפת להם משבעה תלמידים כשיש 800 תלמידים אחרים בביצפר? היינו שם, כמו "מורדים" או משהו, וכולם כבר עלו לכיתות. בסופו של דבר הגזברית הביאה חולצות והבנים לקחו, אמרו שהם ילכו למנהלת לצעוק עליה. אחר כך הם אמרו שהם נכנסו פשוט לכיתות, נכנעו. אני הלכתי אחרי החַברה, באתי אליה. היא התחילה להגיד שהיא לא תעשה י"ב, שתעבור לביצפר אחר (כן, בטח...) או תמצא עבודה. אני מצידי לא ממש ידעתי מה לעשות. בסופו של דבר היא התפכחה ונסענו לתלפיות. לקנות תלבושת אחידה, אלא מה. אנחנו צריכות להיכנס לשם יום ראשון איכשהו.

החלטנו שתינו. החלטנו שאנחנו כבר לא חלק מהביצפר הזה, שלא שם עלינו. אני תלמידה שבאה לביצפר כל בוקר והולכת כל צהריים, אבל אני כבר לא חלק מהביצפר. אעביר את הימים בשנה הקצרה הזאת, אבל אני כבר לא חלק מהשכבה שלי, מהמחזור שלי. היחידה שבאמת יש לה אישיות אצלנו בשכבה היא אותה החברה, שבכלל לא איתי בכיתה. אולי התלבושת לא הייתה עד כדי כך ביג דיל, אבל היחס הנוראי של הביצפר אלינו הפך את זה לסמל למדיניות הנוראה של המקום הזה. אני שמחה ש"נלחמתי", אפילו שהפסדתי את היום הראשון של השנה, כי אם הייתי נכנעת ונכנסת לביצפר היום הייתי מרגישה כמו סתם לוזרית בעצמי.

עוד כמה חודשים זה נגמר, כבר לא אהיה תיכוניסטית, ויותר לא אצטרך לחשוב על המקום הזה כבר לעולם. אני שם כדי להשיג תעודת בגרות טובה, כדי שיהיה לי עתיד, ומעכשיו אני אדישה לחלוטין לזה שאני חלק מהמוסד הזה. השנה הבי"ס יהיה חלק שולי מהחיים שלי, בתכל'ס יש לי מספר קטנטן של שעות שבועיות גם ככה (22 או מעט יותר), אני כבר לא לומדת בימי שישי ויכול להיות שלא אלמד גם בשני, זו לא מערכת איומה ונוראה כמו זו שהייתה לנו שנה שעברה, אני יכולה שאשכרה יהיו לי חיים השנה, כמו שהיו לי חיים בחופש.

הידד, סופסוף משהו שאני כותבת מתקשר לנושא החם.

שנת לימודים מרננת לכולם, אל תתנו לאנשים לקבוע לכם מה לחשוב,

מהפייה.

מן הסתם כי אני חייבת להוציא את זה החוצה.

מאמצע מרץ אני עובדת במקדונלד'ס, וזה חרא. מעבר לזה שאני צמחונית בהחלט (בשר זה רצח) ומתנגדת לבערך כל דבר שאימפריית הבשר הקפיטליסטית הזאת עושה, המשכורת גם חרא. 16 שקל לשעה (ולפני שמלאו לי 17 זה היה 14.5 לשעה) זו משכורת רעב, ומגיע לי על מה שאני עושה שם יותר מזה. אני עובדת בשביל אנשים כל הזמן, הולכת ממקום למקום, עומדת שעות על הרגליים, וגם חוסכת למקום עובדי ניקיון- כי שם כל עובד, קופאי או עובד מטבח, הוא גם מנקה- כולל הכל. אני בחופש עכשיו, אני רוצה לצאת מהחודשיים האלה עם כמה אלפים כדי לקנות לי מערכת תופים שקסית משלי (ואולי גם איזו מצלמה אמיתית...), ומהמשכורת העלובה הזאת בעבודה שהיא אפילו לא יומיומית אני לא אתקרב אפילו למטרתי. אפילו שאני כבר מכירה את האנשים (כמעט כולם ערבים, כמובן) ויחסית התרגלתי לעבודה, אני מרגישה שאני פשוט מבזבזת את הזמן שלי שם. מזה הגעתי למצב של חיפוש עבודה חלופית, שתהיה לי סיבה להתפטר ממקדונלד'ס- ולעשות זאת בשמחה רבה.

התחלתי להתעניין. גזרתי מודעות מהעיתון, שאלתי בחנויות, וגם אמא עזרה וחיפשה. בסופו של דבר היא מצאה מודעה על עבודה כלשהי באוניברסיטה, משהו בתחום המחשוב. שלחתי להם קורות חיים באימייל (כן, יש לי קורות חיים, והן נראות דיי מרשימות) והן חזרו אליי והשאירו הודעה במזכירה. כשתפסתי את הבנאדם האחראי בטלפון הוא אמר שהם הספיקו כבר להתמלא, ושישמרו את הפרטים שלי למקרה ואחד העובדים-הסטודנטים לא יישאר בעבודה (זו הרי תקופת הבחינות הבעייתית בשבילם). לפני כמה ימים אותו אדם צלצל אליי, אמר שהם צריכים אותי והזמין אותי לבוא היום, בעשר וחצי בבוקר. הוא אמר שהעבודה היא לא קבועה, היא עד סוף יולי או אמצע אוגוסט- עבודת קיץ. נסעתי לי הבוקר לאוניברסיטה העברית בהר הצופים, עם החומר בהיסטוריה איתי- כי בכל זאת מחר בגרות.

אני לא יודעת לכמה מכם יצא להיות באוניברסיטה בהר הצופים, אבל זה בהחלט מקום נחמד. הבניין קצת ישן, אבל לא קל בכלל ללכת לאיבוד בו, בכל מקום יש שלטים מכוונים והסברים על מבנה המקום, ואני הרי טובה מאוד בללכת לאיבוד- אני חייבת ללכת לאיבוד לפחות פעם אחת כשאני מגיעה למקום חדש. אמא שלי עובדת באוניברסיטה הזו אז הייתי שם כבר בעבר, אבל לא הרבה פעמים- בעיקר בגלל שזה יחסית לא קרוב לבית שלי. הגעתי יחסית בקלות לחדר המיועד, שם ישב איתי האחראי על כל העניין והסביר לי מהו בעצם אותו "פרויקט במחשוב" שהעבודה היא במסגרתו. בעצם לא ידעתי על העבודה עצמה הרבה- הסבירו לי פשוט שזה לשבת 6 שעות ביום מול מחשב, שזה בערך מה שאני עושה כל יום ממילא אז זה מצוין בשבילי. הוא אמר לי שהוא צריך לברר מה יהיה השכר שלי, כי הוא לא יכול לתת לי שכר סטודנט מסיבה דיי ברורה (שאני לא סטודנטית), אבל הבטיח שלא אקבל פחות מ-17.80, שזה סבבה. הוא שלח אותי לחדר המחשבים עצמו.

בחדר המחשבים הסבירו לי איך עושים את מה שצריך, שזה בעצם להעביר נתונים ממאגר מידע אחד לשני. לא משהו מסובך, משהו ממוחשב, ונראה נחמד דווקא. העברתי סביבת עבודה אחת שלמה והלך לי סבבה. מהאנשים שם כבר קיבלתי את ההרגשה שזהו, יום רביעי אני מתחילה לעבוד- ויום שישי, במשמרת הבאה שלי במקדולנד'ס, אני הולכת להתפטר. כשעליתי חזרה אל האחראי על הכל הוא אמר לי שהוא היה בדיוק אצל החשבת שכר של האוניברסיטה. הוא אמר לי שיצא חוק חדש של האוניברסיטה שאסור להעסיק נוער, ולכן הוא לא יכול להעסיק אותי.

יש טעם לציין שהרגשה חראית אפפה אותי כששמעתי את זה? אני לא חושבת. כאן כבר הרגשתי שהדבר בטוח, למדתי את העבודה ברצינות, ופתאום אומרים לי לא. בלי שום סיבה מוצדקת, בעצם. זה שאני מתחת לגיל 18 לא עושה אותי פחות טובה מאחרים! אני באמת רציתי את זה, אהבתי את כל סביבת העבודה האוניברסיטאית, באמת נחמד שם, וזו הרגישה לי כמו עבודה אמיתית, בטוחה, שתתאים לי לתקופה של הקיץ- יומיומית בלי ימי שישי, ולא על כל החופש- ככה שיהיה לי גם קצת זמן לנוח. בכל מקום מבקשים עובדים אחרי צבא, כאילו שאני שווה פחות בגלל שאני סתם תיכוניסטית. אני יודעת שאני יכולה לעשות עבודות כאלה בדיוק כמו שמישהו אחרי צבא יכול אם לא יותר טוב- כי סטודנטים מלאים בבחינות עכשיו ואני לא עושה עכשיו כלום. זו עבודה אחת יותר מדי שדחתה אותי בגלל הגיל, וזה מעצבן אותי. במיוחד שזה לא סתם עוד עסק פרטי- זאת האוניברסיטה העברית, מקום שבד"כ יש לי הרבה כבוד אליו, אבל החוק הזה פשוט טיפשי. מזבלים לנו בשכל על שיווין בין אזרחי המדינה, שאסור שלא לשכור מישהו לעבודה בגלל דת גזע מין או וואטאבר, ואף פעם לא אומרים שום דבר על גיל. לאן הגענו מכל זה? למצב שבו בני נוער יכולים לעבוד רק כשהם מנוצלים, במשכורת חרא, במלצרות (רעעע) או ברשתות מזון מהיר (רעעעע). זה אלא אם כן יש להם פרוטקציה, כי כל המדינה הזאת פרוטקציות. כל המדינה הזאת זנות.

התעצבנתי, התעצבתי, והתרחקתי מהאזור. צעדתי אל עבר מדעי הרוח, אמרתי שאם אני כבר באוניברסיטה אני אקפוץ לבקר את אמא, אשתף אותה בחרא שעובר עליי. בדרך השעה הייתה עשרה ל-12, ונזכרתי שהייתי אמורה להיות אצל האורתודנטית ברבע ל-12, מה שאומר שיישור השיניים שלי יתעכב בעוד שבועיים, וכנראה יקרה מה שאני כל כך רוצה שלא ייקרה- ואני אהיה חיילת מגושרת. הרגשתי ששום דבר לא הולך לי כמו שצריך.

יש לי עוד עבודה אפשרית, בחנות ספורט. הייתי שם לפני יותר משבוע, והבוס אמר שיתקשר אליי כנראה באותו היום. כשעבר שבוע ולא שמעתי ממנו הרמתי אליו טלפון, והוא אמר שיתקשר אלי ביום ראשון. היום דיי יום שני. אם הוא לא יתקשר עד מחר בערב בטח ארים אליו טלפון שוב, אבל אני לא מאוד חושבת שאקבל את זה. חוץ מזה מצאתי גם עבודת גיוס תומכים לגרינפיס (לא התנדבות, עבודה ממש!)- גם מטרה טובה וגם תשלום טוב, אבל זה לא על בסיס יומיומי ולא הרבה שעות ביום- כלומר לא שווה להתפטר בשביל העבודה. שמרתי את הטלפון של גרינפיס, הבנאדם האחראי אמר שזו הצעה שזמינה לי מתי שארצה. בתכל'ס העתיד לא נראה לי טוב מבחינת עבודה, הסיפור של היום ממש אכזב אותי. מקדונלד'ס היא העבודה שהשקעתי הכי מעט כדי להשיג אותה- הייתי אדישה וסתמית בראיון, לא היה לי מאוד איכפת אם אתקבל או לא, אפילו לא לגמרי רציתי את זה- ודווקא את העבודה הזאת קיבלתי.

זנות, הכל זנות.