...והבלוגרית הזאת היא אני.

למה אני תמיד נשארת בבית?

למה אני הנדפקת, אני המשתעממת, אני זאת שלא עושה כלום?

אני החסרת חיים שלא הולכת לרוק עצמאות ולא הולכת לשום מקום כי כולם סביבה דפוקים. או שהיא דפוקה, אבל מה זה משנה בעצם. אני בכל מקרה פה, ולא במקום אחר.

אני לא אהיה בסתם איזה מקום בת"א עם אנשים שאני לא באמת אוהבת. אני לא אהיה בשום מנגל. אני לא אראה אסקימו לימון עם חבורת בנים מעצבנים.

תמיד דופקים אותי, ובגלל זה אני פה עכשיו. לא לבד פה, אבל מרגישה לבד. אמא ששה לראות את הטקס בהר הרצל, אני רוצה להיות בכל מקום רק לא כאן.

טוב אולי לא בכל מקום. אבל להיות בהופעת רוק מוקפת בחברים טובים ולא מעפנים כמו האמיתיים שלי נשמע לי הרבה יותר טוב מזה. אבל הם מעפנים, כולם כאן ירושלמים מסריחים שלא עושים כלום. דיי, נמאס לי. נמאס לי להיות פה, נמאס לי מהאנשים סביבי, נמאס לי שנכפים עלי חוסר חיים ובדידות בלי שאני אשלוט בזה.

נמאס לי.

[פורסם ללא עריכה]

נמאס לי כבר. מספיק. אני עייפה, תשושה, ונראה לי שפשוט מיציתי את הקטע. זה רק יום שני וכבר אני מרגישה כאילו שאני לא יכולה יותר. אני חייבת חופשה, ונראה לי שגם הפורים שבא עלינו לטובה ותודה לאל שבא לא יהיה עד כדי כך חופשי. אני לא רוצה יותר. די כבר. אני רוצה ללכת מכאן, לברוח למקום שאני אוכל לנוח בו ולעשות מה שאני רוצה, לא מה שאומרים לי כל מיני זונות. נמאס לי לשבת כל יום משמונה עד חמש (נו, בערך) וללמוד הרבה שטויות שלא מעניינות אותי בגרוש אצל מורים שלא איכפת להם בכלל ממני, ואז לחזור הביתה ולשנן את אותן שטויות למבחן בגרות שאני לא יודעת אפילו אם אני אצטרך אי פעם את הציון שלו. נמאס לי לענות את עצמי בשביל ציונים גבוהים שאני לא באמת יודעת מה לעשות איתם.

אני עייפה ותשושה. עכשיו יש לי חופש יחסי מהעומס בין סיום תקופת המבחנים האחרונה לבין תחילת תקופת המתכונות והבגרויות. קיבלתי אתמול את המבחן באזרחות, שבשבילו שברתי שיאים של למידה למבחנים שאינם בגרות. קיבלתי 74 מזדיין, כשאני יודעת בוודאות מוחלטת שאילו רק הייתה בחירה במבחן והחומר לא היה מתחילת השנה הייתי מקבלת מעל 90 ללא שום ספק. אני מתעצבנת על זה, ומקללת את הזונה לאזרחות, ותוהה למה. למה בכלל איכפת לי מהציונים שלי, למה אני בכלל מתאמצת. למה אני מבלה את כל השעות האלה במוסד ההוא שאני כל כך שונאת, שאני מתענית מכל שנייה בו. אני בכלל לא יודעת מה אני אעשה בעתיד שלי. אני לא יודעת אם אני אלך לאוניברסיטה, לבית ספר למשחק, לבצלאל (כן בטח), אני לא יודעת מה. אני אפילו לא יודעת אם אני אחיה בארץ. בידע שאני צוברת בבי"ס אני לא אשתמש, זה ברור לי שחומר של שיעורים כמו אזרחות למשל אני אשכח מקסימום חודשיים אחרי הבגרות לחלוטין. החיים זה לא השטויות האלה. אפילו המורה התותחית שלנו לספרות אמרה שהחיים זה לא אזרחות (אלא סקס), כשהיה לנו שיעור איתה מייד אחרי המבחן.

דיי, אני עייפה, תעזבו אותי. תנו לי לחיות בשקט בלי הלחץ של כיתת עיוני מוגבר. יש לי חיים, אבל אין לי כוח אליהם אחרי יום ארוך בלימודים. החדר שלי נראה כמו שהנשמה שלי נראית, מבולגן, עם בגדים מפוזרים, דפים וספרים שונים על השולחן, זבל על הרצפה וכל כך הרבה דברים לעשות.

דיי, עזבו אותי כבר.

דיי כבר, פייה.

דיי למשוך את הזמן.

תחיי. את מתלוננת שאין לך זמן ואת מבזבזת את כולו?

את לא ממצה את עצמך. את מעבירה ימים ושעות כדי שיעברו. כבר 10 ולא עשית היום כלום, אפילו שהיה לך הזמן.

האינטרנט הזה בולע אותך, מכלה אותך. את מכלה את עצמך דרכו. דיי להיות מזוכיסטית.

את נהנית מהדיכאון? אולי. לא דיכאון, מין דיכי כזה, מריחת זמן, מריחת עצמיות. זה מתחיל מתירוץ קטן, ואז זה "עוד קצת", ו"עוד קצת", ומגיע 11 בלילה ואת לא הגעת עם עצמך לשום מקום. רצית לעבוד על אי שיוויונים, זוכרת? רצית לעשות משהו, לא משנה מה.

מצד שני, מה כבר יש לך לעשות בחיים המשמימים שלך. יום חמישי הופעה של שייגעצ, יהיה פנאן, ושוב שכחת לבקש מחברה שלך את הדיסק. יום שישי סילבסטר. מה אני אמורה בדיוק לעשות עם זה? להתנשק עם מישהו? כן, בטח, אשליות שלי. לא שזה כזה משנה. הנה את, שוב נקרעת בין עצמך, בין רצון כזה לחבר לבין סלידה כזאת מעמידה בציפיות החברה. את אומרת שאת נונקונפורמיסטית אפילו שאת לא ממש יודעת מה זה אומר, מילולית. זה נהיה קללה, ואת פשוט אוהבת את "הקונפורמיסט" של מוניקה.

אז פה את עומדת. יושבת, בעצם, מול המחשב בצעיף ורסן. השיער שלך נראה טוב, את נראת טוב גם בקוביות וככה אפילו עם פס המתכת הזה מעל הפה. אז למה את לא עושה עם עצמך כלום? מממשת? אותן שאלות שוב ושוב. תשובות? מי רוצה. מעדיפה לעשות קצת כלזשקרעים]'ימשקםפזעאחן על המקלדת וככה לסיים פוסט. עוד פוסט. מזמן לא כתבת פוסט.

לא רוצה לכתוב פוסטיי פלסטיק. אבל החיים שלך משעממים. כי את לא עושה עם עצמך כלום.

דמט, פייה, את חוזרת על עצמך.

כבי את המחשב. סגרי אותו פשוט. ישראבלוג ישרוד גם אם לא תשוטטי בו ופורומים לא יקרסו בלעדייך. כתבי את מה שיוצא לך מהראש, זה בסדר, אל תשכתבי אח"כ, פשוט פרסמי. כתבי פה, במסך של ישרא, לא בוורד. לא צריך. תעשי טבעי.

ואז תתנתקי. תצאי מהאינטרנט, תכנסי לחיים.

מחר יום קצר. מחר חסר לך שאת מבזבזת את עצמך.

יאללה. לחצי שמור.