שוב נקלעתי השבוע ללב ליבו של הדיון הלעוס (והברור מאליו, מבחינתי) בנוגע לתפקידה של התקשורת ומה שהיא עושה בפועל בנוגע לזה. זה היה דיון מעייף במיוחד ובסופו של דבר, כשחשבתי על זה, הציקה לי השאלה: אז מה באמת תפקידה של התקשורת?

ובכן, לכל אחד יש הגדרה שונה במעט, אבל באופן כללי כולם מסכימים שזה נע סביב היותה כלי להבאת מידע לציבור ומתוקף כך גם התראה והרתעה מפני עוולות בשירות הציבור - "כלב השמירה של הדמוקרטיה" קוראים לזה בדרך כלל. איזה חלק מהידיעות התקשורתיות עומדות בכבוד בהגדרות הללו? לא בטוח, אבל בטוח שלא הרבה. כן, זה אולי יישמע מוזר, אבל בכל הרצאה פשוטה בנושא עיתונות יסבירו לכם שכדי להיות עיתונאים טובים אתם צריכים להיות קודם כל סקרנים. מה זה אומר? זה אומר, במילים אחרות, שכדי להצליח בעולם העיתונות צריך לכתוב/לשדר/מה-שלא-יהיה בנושאים שמעניינים אנשים. הנושאים האלה, בדרך כלל, לא קשורים בקשר ישיר למדע, טכנולוגיה, פילוסופיה או כלכלה. הנושאים האלה עוסקים בעיקר בריבים, מאבקי כוח, תככים והרבה מאד רכילות זולה וצהובה. גם אם במבט ראשון זה לא נראה לכם, כל ידיעה חדשותית שמגיעה לאחד מהמדורים המרכזיים בעיתון, ברדיו או בטלוויזיה (הוי אומר: כותרת ראשית של עיתון או של מהדורת חדשות, כפולת עמודים ראשונים או תחילת מהדורת חדשות), מכילה אלמנט אחד או שנים לפחות מאלה שהזכרתי קודם. למה זה? משום שזה מה שיגרום לציבור להתדיין בנושא, משום שזה מה שהציבור אוהב וזה מה שיגרום לו לקנות יותר, לצפות יותר, לתת הרבה יותר רייטינג למהדורה שתביא את הסיפור.

לא חסרות דוגמאות מהזמן האחרון: הציטוטים הצהובים (והכמעט פורנוגרפיים) של עדויות המתלוננות בפרשת קצב, חייה של ברפאלי ופרידתה מהחבר ואפילו הכפשה זולה ומתוארת בפרוטרוט של מנהגיה של הגב' נתניהו בנוגע לכיבוס הבגדים שהובאה בהדגשה בתוך חשיפתו של דרוקר את פרשת "ביבי טורס" או איך שלא תקראו לה (אגב, אנקדוטה אירונית במקצת: בפאנל שבו נערך הדיון בנושא תפקידה של התקשורת, כשהוזכרה הדוגמה של ברפאלי, השולחן סער. לא בגלל דיונים כבדי משקל על עיתונות אמיצה, אלא בגלל דיונים מעמיקים על היופי המושלם של רפאלי ובליל השמועות סביבה. עיתונאים שכאלה). יודעים מה? יותר מזה - בין שלל הידיעות ה"מפחידות", הנחרצות, המרעישות והממריצות על ההכרזה שמכינים הפלסטינים לספטמבר, הקולות שהבהירו שהכרה פורמלית בעצרת הכללית לא תעלה ולא תוריד משום שגם ככה ישנה הכרה פורמלית של האו"ם במדינה פלסטינית (עובדה שנציג פלסטיני יושב באו"ם מאחורי השלט Palestine) ושאת ההכרה (המחייבת) של מועצת הביטחון הכללית סביר להניח שהם לא יעברו, נעלמו אי שם בקצות העיתונים ונדחקו לשולי השוליים של הידיעות בנושא.

בשם "זכות הציבור לדעת" וכ"שירות לציבור", מגיש העיתונאי של ימינו כתבות שכל מה שעומד מאחוריהן הוא לא בדיוק רצונו לתקן עוולה, אלא הרצון להביא את הסקופ הבלעדי ולזכות בחשיפה ובתהילה רגעית. שיקולים כמו "טובת הציבור" נזנחים לטובת הכותרת הראשית ושיקולי עריכה אינטרסנטיים. אני לא מפריח סתם מילים באוויר: הזכרתי כבר בעבר שבדיון על טובת הציבור, ביקשה עמירה הס, כתבת "הארץ", להכריע על פרסום של אחת משתי ידיעות - נשיא החשוד שהטריד מינית או עליית מחירים במכולת. שלא במפתיע, על אף שטובת הציבור הברורה היא הידיעה על עליית המחירים, בחרה הס בפרסום הידיעה על הנשיא החשוד בהטרדה מינית.

לעיתונאי בעל עקרונות אין מקום בעיתונות (אלא אם כן הוא מועסק בגלובס, "האופוזיציה של העיתונות", סו קולד). העיתונות היא המקום האידיאלי לעיתונאי סקרן בראש ובראשונה, לא למי שטובת הציבור בראש מעייניו. כי תפקידה של התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה איננו תוצאה של הרצון להתריע מפני עוולות, אלא של האופי שלה כגוף שמחלוקות, מריבות ובעיקר רכילות צהובה (כן כן, גם הפתק הצהוב כלול) מזינות אותו.

זו בדיוק הסיבה שכשיושבת ראש הפאנל הפנתה אלי את השאלה "מדוע אתה רוצה להיות עיתונאי?", היתה תשובתי נחרצת: אני לא רוצה להיות עיתונאי. איך הגיב הדוד שלי כשסיפרתי לו על מה שהלך שם והבהרתי שאני כן רוצה לעסוק מן הצד בכתיבה עיתונאית משום שאני אוהב לכתוב ומשום שאני מעוניין להעלות נושאים לסדר היום, להשמיע את דעתי, לקבל ביקורת ואולי גם להצליח לשנות משהו? "בקיצור, אתה רוצה להיות בלוגר". מה אומר? נראה לי שהוא צודק. לעיתונאי בעל עקרונות אסור להיות כפוף לגוף כלשהו אם טובת הציבור בראש מעייניו. עיתונאי אמיתי צריך להיות חופשי.

שלכם,

- נרקיס.