יש לי גישה משונה לחיים.

מצד אחד, אני המבקר הקשוח ביותר באיזור. כך למשל, אם תדברו איתי על רעיון חדש או תציגו לפני חזון מעניין, אני אקלוט קודם כל את כל הבעיות, אפרט אותן אחת לאחת ואדאג להזהיר אתכם שוב ושוב בקול קודר מליקויים ופגעים שנמצאים בעסק. למה זה טוב? חוץ מלנסות לעזור לכם להישאר בחתיכה אחת ולהפוך אתכם לפרפקציוניסטים כמוני - לשום דבר חוץ מלהוריד לכם את המורל ואת מצב הרוח. זו הסיבה שאחרי פעמיים שבהן בדקתי בחנים, נשלחתי אחר כבוד (?) אל מקומי בשל העובדה שמעטים מדי צלחו תחת עטי האדום את מאת האחוזים (טוב, אתם צודקים. הוא היה שחור, אבל מה זה משנה?). וכן, אנשים שונאים את הצד הזה שלי.

מצד שני, ככל שזה נוגע אלי, אני אדיש. לא פעם תמצאו אותי עונה את התשובה הקבועה מלווה בחיוך: "מקסימום... X (בהתאם להקשר. לדוגמה - "אני אמות")". וכן, גם את זה אנשים נוטים לשנוא. למה זה קורה לי? אין לי מושג. אבל אני כן יודע שבניגוד לרבים מכם שיספרו בחלחלה על ה"כמעט טביעה" (או על הטביעה) שלהם, לי יש אוצר סיפורי תאונות שקשורות לרחוב הרגיל והיומיומי. איכשהו, בזכות יותר מדי מזל, באף אחת מהן לא הגעתי אפילו קרוב לרגע שבו חשבתי "עוד רגע זה ייגמר". כך שיש סיכוי שזה בגלל זה.

התאונה המשמעותית ראשונה שאני זוכר קרתה אי שם למטה, כשהייתי בן שמונה בערך, ביציאה מהחניון בחור כלשהו בצפון. הדלת האחורית של המכונית היתה פתוחה ואני הייתי כבר בפנים עם רגל אחת ועם פלג הגוף העליון. אבא שלי, שלא ידע שיצאתי מהרכב ולא שם לב שהייתי באמצע להכנס, לחץ קלות על דוושת הדלק. הרגל השניה שלי, שהיתה עדיין על הקרקע, מצאה את עצמה מתחת לגלגל האחורי לרגע אחד. בשניה שאחריה מצאתי את עצמי עף, נחבט באספלט ומתגלגל שוב ושוב עד לעצירה מוחלטת במרחק של כמה מטרים מאחורי המקום שבו היה הרכב שניות בודדות לפני כן. איך זה הסתיים? בחריקת בלמים, אב נסער וילד אחד שקם מיד על הרגליים ולא הבין על מה המהומה.

השניה קרתה שנתיים אחר כך, ברחובות. זה היה בסך הכל עוד משחק עם בני הדודים ברחוב הצדדי, השקט והקטן ההוא. איכשהו, למרות שרגע לפני שהתפרצתי לכביש וידאתי שהוא ריק, מכונית לבנה הופיעה פתאום מהכביש הראשי. לא ממש הספקתי להרגיש את המכה לפני ששוב מצאתי את עצמי באוויר, הפעם קצת גבוה יותר, נוחת על הירך ומתגלגל קצת הלאה למרחק של כעשרה מטרים. זה הסתיים בילד שלא ממש אהב את העובדה שהמכנסיים החדשים התלכלכו אבל השתדל להבליג ולא להגיד על זה שום דבר בנוכחות הנהג שכמעט איבד את הלב שלו.

השלישית, שאחריה התאונות האחרות שלי כבר לא ממש נספרות בשל חוסר שוויון, לא התנהלה כמו הקודמות. זה היה בגיל 12 בערך, על מין מדרכה שהיוותה מעבר בין רחוב גבוה לרחוב נמוך ולכן נבנתה בגובה של קצת יותר משני מטרים כשהיא מנמיכה בעקביות עד למפלס הרחוב הנמוך. מובן מאליו שיש לה גדר, אבל לילד פעלתן כמוני שמאד אהב לקפוץ לגובה, למרחק ולעומק, ההליכה לאורך העסק היתה קצת מתישה. זו הסיבה שאחרי מספר מטרים, כשהיה נראה לי שזה מספיק, התכופפתי מעבר לגדר כדי לאמוד את הגובה שהיה נראה לי סביר לקפיצה. ההתכופפות היתה קצת נלהבת והגדר היתה רטובה (כי גם אם באותו יום מזג האוויר היה נעים, בכל זאת מדובר בחורף ושרידי הגשם של הבוקר עדיין היו בהרבה מקומות).

באיחור קל, כשהעולם פתאום התהפך, גיליתי שזה עדיין קצת גבוה בשביל מה שאני רגיל לעשות ושאני מחליק במהירות אל הצד השני של הגדר, הישר אל הכביש שלמטה. חבטה קלה (פחות או יותר, כשהדגש הוא על פחות) הבהירה לי שאני כבר בסוף המסלול. הבעיה היחידה בכל העסק היתה המיקום של החבטה - כמו שבודאי ניחשתם, נחתתי הישר על הגב מיד אחרי שהעקב של הרגל השמאלית הכה בעוצמה על קו הסיום וההכרה שלי לא הצליחה לעמוד בעומס. למרבה מזלי, הכביש היה פקוק ועל הגב שלי היה תלוי הילקוט שלי בצורה מהודקת וכך נשארתי איכשהו בחתיכה אחת ובהכרה מעורפלת אחרי הטאצ'דאון. איך זה הסתיים? תוך כדי שאני מסתכל לצדדים ומנסה לעכל מה קרה לי, החבר שהיה איתי הגיע בריצה אחרי שניות ספורות ומיהר להעמיד אותי על הרגליים. הוא לא היה יכול לנחש שהחבטה שהריאות שלי ספגו מנעה ממני נשימה במשך דקה וחצי אחר כך ולכן הוא לא ממש הבין למה אני לא עונה לו עד שהצלחתי לחזור לנשימה סדירה ולהתחיל לדבר, אבל אני מניח שהוא סלח לי על זה. טוב, לא הכל היה ורוד - את הכאבים שהפיק העקב השמאלי בכל צעד שלו הסביר צילום הרנטגן שהראה ריסוק של העצם, אבל זה לא מנע ממני להפסיק את הנסיעה באוטובוס ולהמשיך ללכת ברגל הביתה יומיים לאחר מכן. בכל זאת - מקסימום... (הרגל החלימה לחלוטין, למרות הכל).

גם כן גישה.

שלכם,

- נרקיס.