תמיד מגיע זמנה של השאלה האולטימטיבית, תהיית הקיום חסרת הפשר: באיזו שפה אתם חושבים?

אם להסתמך על הזיכרון שלי, הרי שהפעם הראשונה שבה נתקלתי בשאלה הזו היתה... בגיל עשר, אם אני לא טועה (אבל סביר להניח שאני כן. בכל הנוגע לתאריכים, אם לא היתה לי סיבה ממש טובה לזכור את התאריך, או אם אין לי בזיכרון סימנים שיוכלו לרמוז על התקופה שבה התרחשה הסיטואציה, אני לא אדע מתי זה קרה).

ובכן, זה די קשה להשיב על השאלה, כי ברגע שמנסים להבין באיזו שפה חושבים - מפסיקים לחשוב. לכן זו לא היתה הפעם האחרונה שבה נשאלתי את השאלה הזו בעודי חושב וחושב ולא מצליח להגיע באמת לתשובה. אבל, לכל דבר מגיע סוף טוב - קיץ ארוך ומייזע והרבה מאד ניסיונות של בחינת המחשבות שלי הצליחו איכשהו לגרום לי לגבש עמדה כלשהי בנושא. המסקנות? עד כמה שזה נשמע אירוני, כדובר עברית שוטפת אני חושב רוב הזמן בעברית (למה אירוני? כי עד גיל ארבע, בערך, לא הבנתי ולו מילה אחת עברית). מה שבאמת מעניין הוא שכל זה נגמר כשזה קשור לעברית או לסתם מחשבה שאינה קשורה בדיבור. כשאני עומד להגיד משהו באחת משלושת השפות האחרות שאני יודע, אני כבר לא חושב בעברית, אבל גם לא באף אחת מהשפות האחרות. קשה לי להסביר את זה, משום שאני עצמי עוד לא לגמרי מבין את זה, אבל כשמישהו פונה אלי באנגלית, רוסית, או בספרדית (הקשר בין השפות מקרי בהחלט, אבל זו המציאות), או כשאני עומד להגיד משהו באחת מהשפות הללו,  אני חושב במין "שפה" אחידה ואז אני "מתרגם" בראש את המחשבות לשפת היעד. אם אני מנסה לשחזר את מחשבות המקור בזיכרון, אני לא באמת מבין מהן משהו. זו מין חשיבת שפה בסיסית ומופשטת, לא איזושהי שפה שאני "יודע".

Come to think of it, צפיתי היום בסרט הדוקו My kid could paint that (וכן, אני יודע שאני באיחור של ארבע שנים בערך). חוץ מהעובדה שהדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שאמיר בר-לב הוא במאי ממש גרוע (אחרי חצי שעה הייתי בטוח שכבר עברה שעה וחצי), היו שם כמה דיבורים מעניינים על אמנות מודרנית ועל העובדה שאנשים רבים מוצאים את עצמם מתפעלים ממנה בעוד אחרים חושבים שמדובר בסך בתרמית קשקושים חסרי פשר. למען האמת, די התפלאתי לגלות שאנשים מוכנים לשלם כסף (והרבה) עבור ציור כמו זה שהקשר בינו לבין הכותרת שמעליו מקרי בהחלט ושאיננו יותר מהתזת צבע לכל כיוון ע"י ילדה בת ארבע. גם אמא שלי עוסקת, לצד ציור ריאליסטי, בציור מופשט למדי תחת כותרות מתחלפות של תכונות סוציוניקה אבל על אף שיש לה מספר שילובי צבעים ש"יושבים טוב" בעין, אף פעם לא התחברתי לזה.

איך זה קשור? ובכן, בגרפולוגיה נהוג לנתח דוקא "ציורים" מהזן הזה - קשקושים מופשטים יותר ופחות, ולא ציורים השואפים לריאליזם. למה? מפני שבציור כזה האדם מביע את הויזואליה הפנימית שלו, מפני שזו צורת ביטוי בסיסית ולא מלוטשת, מפני שזו הדרך האותנטית ביותר של הביטוי. זו בדיוק הסיבה שאנשים (שאינם אני), מוצאים את עצמם מתפעלים ומתחברים לביטוי שאינם מסוגלים להסביר אותו אבל עמוק בנפשם "מבינים" אותו. אני, לעומת זאת, על אף הניסיונות החוזרים ונשנים שלי, לא הצלחתי מעולם להכריח את עצמי לצייר משהו מופשט. ברגע שאני מתחיל לקשקש, הדמיון שלי מלביש צורה לקו שעל הדף והתוצאה הסופית היא תמיד משהו מוחשי, צורה מוגדרת, גם אם דמיונית בהחלט.

כאן חוזרים להתחלה. אמא שלי, למשל, אומרת שהיא תמיד חושבת ברוסית ומתרגמת לעברית. כל שאר בני המשפחה הקרובה גם טוענים שהם חושבים בשפה שבה הם שולטים ברמת שפת אם ושבה התרגלו לדבר וממנה הם "מתרגמים" לשפות אחרות. אצלי, משום מה, זה עובד אחרת. החשיבה שלי היא איכשהו הרבה יותר לוגית, כפופה לכללים מסויימים של סדר, של פעולות במודל דיגיטלי. זו אולי הסיבה לכך שאני מצליח לפעמים לפרק לשלבים את צורת החשיבה שלי ו"לתפוס" את רגעי האימה של אותה חשיבה מופשטת, זו אולי גם הסיבה לכך שאני מנתח כל דבר שאני רואה ולכן (למשל) זוכר מיקום ויזואלי הרבה יותר טוב מפקודה כמו "הקלסר השלישי משמאל במדף העליון"; זו אולי גם הסיבה לכך שאמנות מופשטת נראית לי כמו ביטוי ילדותי חסר משמעות של טפטוף ושפיכת צבע (או במקרה של יצירות מודרניות שאינן ציורים - ערימת אשפה חסרת קשר ופשר).

אז, באיזו שפה אתם חושבים?

שלכם,

- נרקיס.