ספיישל אמא זה הטרנד החדש, אז הנה מבחר מובחר של כמה התבטאויות מהעת האחרונה (ותודו שלא התגעגעתם לקטגוריה המעצבנת הזו).

מאז המעבר לדירה החדשה (לפני, אהמ... 3 שנים?), איכשהו שעון הקיר הגדול לא ממש מצא את מקומו בבית. בדרך כלל זה לא קריטי, כי בשביל מה יש לכולם שעון יד ומספיק מכשירים צמודים אחרים אם לא בשביל להבהיר ספקות זמניים? אבל תמיד מגיע הזמן, כמו אותה ארוחת ערב חגיגית במקצת, שבו פתאום כולם הסכימו להיפטר מהמכשירים הצמודים ומהשעונים המעיקים ורק שעון פירות החרסינה שבמטבח יכול לעזור במקרה חירום. למרבה המזל, אמא שלי היא היחידה שהראיה שלה טובה מספיק כדי לראות בדיוק מה המצב של השעון וכך גם זווית הישיבה שלה ליד השולחן. למרבה הצער, מכסה של סיר שבדיוק הונח באמצע הדרך, מסתיר לה את המחצית התחתונה של לוח המחוגים.

סועד רנדומלי מבני הבית: אמא, מה השעה?

אמא שלי: הממ... עשרה למכסה.

~ * ~ * ~

משום מה, המזל שלי לפעמים גורם לי להתחרט על שאלות מיותרות שאני שואל. כך היה גם הפעם: אמא שלי התחילה להתעסק עם המגב, הדלי והסחבה כהכנה לשטיפת רצפות כשאני החלטתי להפריע את מנוחתה.

אני: אמא, מה את עושה?

אמא שלי: אוכלת סוכריה.

אני (בחיוך זדוני): אפשר גם?

אמא שלי: בבקשה (*מגישה לי את הדלי ואת הסחבה*)...

~ * ~ * ~

אני: אז אמא, מה את קונה לי לט"ו באב?

אמא שלי: הממ... מה הקשר?

אני: ט"ו באב זה החג שבו כולם אוהבים את כולם, לא?

אמא שלי: הוי, נרקיס, אתה קצת מבולבל. החג שבו כולם אוהבים את כולם הוא ה-1 באפריל...

~ * ~ * ~

חג ט"ו באב שמח!

שלכם,

- נרקיס.