זה פשוט מגוחך.

ולפני שאתחיל להסתבך בניסיונות להסביר את עצמי, הבה נתחיל מההתחלה.

היום נפל דבר בישראל. נשיא מדינה שאולץ להתפטר מתפקידו בשל חשדות לאונס ותקיפה מינית הורשע בעבירות שבהן נחשד והחל לרצות היום את מעצרו. למה זה מאורע מרגש כל כך? בעיקר משום שזו הפעם הראשונה שזה קורה בישראל (זאת אומרת - הפעם הראשונה שזה מגיע לבית משפט ומסתיים בהרשעה. יש להניח שבעלי תפקידים בכירים אחרים ששירתו בכל השנים שעברו אינם שיות תמימות). יש לקוות שכאשר כניסה של בעלי תפקידים לכלא תהפוך להיות פשוטה ונדושה כמו נסיעה לפיטסבורג, סף ההתרגשות יעמוד במקום אחר (זו היתה פרפראזה על המשפט שבעזרתו הסביר מנהל הטיסה של "אפולו 13" לבני המשפחה של האסטרונאוטים מדוע אף כלי תקשורת לא שידר את ההמראה או את הראיון עם האסטרונאוטים מהחלל. אני מניח שזה ברור מאליו שאני לא באמת רוצה שכניסת בעלי תפקידים בכירים לכלא תהפוך להיות דבר נדוש, כי זה יורה על כך שהמצב במדינתנו בקנטים, וסלחו לי על הסלנג).

אני לא מתכוון להכנס לדיון המשמים בנושא "אשם או חף מפשע" משתי סיבות: לא מעניין אותי ואני גם לא באמת יכול לשפוט, אם מביאים בחשבון שאין לי מושג של ממש במהלך הפרשה וששום ראיה לא עברה תחת ידי (במאמר מוסגר אעיר שבניגוד לדבריו של ירון דקל, שדרן רשת ב' שטען (במהלך שיחה עם עורך דינו של משה קצב, ציון אמיר) כי אסור לפקפק בהחלטת בית המשפט ולטעון כי השופטים הפעילו שיקול דעת מוטעה, אנחנו עדיין חיים במדינה דמוקרטית וזכותו של כל אזרח לטעון שנעשה לו עוול. הוא אמנם חייב לכבד את גזר הדין שניתן ע"י בית המשפט, אך שום חוק אינו מצווה עליו להיות עבד נרצע ולהשבע אמונים לדברי השופטים. זכותו להביע את דעתו בקשר להחלטה ככל שירצה, בפרט כאשר מדובר במקרה קצב שנמשך חמש שנים תמימות שבמהלכן ניזונו כל אזרחי המדינה (ושופטים בכלל זה) מן התקשורת שששה כמוצאת שלל רב על כל הזדמנות לדבר בגנות קצב. כך שאלא אם כן השופטים הם מלאכים או מחשבים הניתנים לתכנות לדיון בטענות מסויימות ולהתעלם מכל הידוע להם קודם, מקצועיים ככל שיהיו, מדובר בפרמטר שמשפיע על שיקול דעתם בפסק הדין).

מה כן? בין מהלומות תופי השמחה ותקתוקי המצלמות שסבבו היום את עניין קצב בכל פינה ומכל חור אפשריים (דבר שבין השאר, כנראה, גרם לעורכים רבים באתרי התוכן הישראליים לפספס כמה שעות שינה ולשכוח לשתות קפה. איך תסבירו אחרת את כל אותם פרסומים שעלו היום, מלאים בשגיאות כתיב של ילדים בני 5 ובמשפטים חסרי פשר?), עלתה בי איזושהי תחושת קבס. לפני שתתחכמו - לא, לא למראה דמותו של קצב שהופיעה על המסך, אלא למראה הסיקור התקשורתי המציצני והבזוי שאני בספק אם זה של גלעד שליט (שלמזלי פספסתי את רובו בשל העובדה שביליתי יום תמים ברכיבת אופניים "אתגרית" סביבות ירושלים), שהיה מטופש וחסר כל טעם וטאקט מעבר לכל פרופורציה, עולה עליו.

כך למשל, בעמוד הזה (וסלחו לי על ה"אוטו-פליי", אני לא שולט בזה), תמצאו את הסיקור של ערוץ 10 ברגעי הכניסה של קצב לכלא מעשיהו. באולפן ישבו אורלי וילנאי, גיא מרוז ועוד מישהי שלא הצלחתי להבין מי היא (ואשמח אם תוכלו ליידע אותי בנושא), בשעה שעל תקן כתבת הפלילים הנאמנה לציבור הצופים הופקדה שיר שגיא כשהיא מקריינת ומתאמצת להשחיל איזושהי פרשנות מנותקת (כי בכל זאת צריך להציג לציבור איזושהי תוספת שהם לא רואים על המסך. אחרת, מי צריך אותה?). לרגעים מספר, כשנעלמה המכונית מזווית הראיה של הכתבת הנאמנה ושל המצלמה ונראה היה שמנסים "להבריח" את קצב אל הכלא הרחק מעין המצלמות, נפלה איזושהי פאניקה קלה באולפן: הייתכן שתנתן לאדם פרטיותו וכלי התקשורת לא יוכלו להציג אותו במערומיו לעיני כל? במשך הזמן הקצר של חוסר הודאות חזרה שגיא שוב ושוב ואמרה: "אבל זה לא מה שסוכם! מדובר כנראה בבקשה אישית של קצב", ברמזה רמז דק בעובי של פיל לכך שקצב השיג איזושהי "קומבינה" לא חוקית, על חשבון עמוד השדרה הרצוץ של ציבור האזרחים שומרי החוק ומשלמי המיסים. לעומתה, הגברת שישבה באולפן באותו הזמן, נעה כנראה בכסאה בחוסר נוחות ושאלה לשם מה דרושה המציצנות הזו. חלקיקי שניות נדרשו כדי שדבריה ישוסעו בידי האחרים: "זו לא מציצנות, זו עיתונות!" - קראו לעברה.

ובכן, לא. סיקור פרשת קצב כבר חצה מזמן את גבול הטעם הטוב וכבר מזמן לא מדובר במידע לציבור אלא במציצנות-לשמה סלאש תקשורת-המונים. עם כל הכבוד, עיתונות זו לא. הסיבה היחידה שדבר נבזי כזה קיים היא שהציבור רוצה את זה. לא סתם סקס מוכר, לא סתם תוכניות ריאליטי-טראש מצליחות במיוחד; הכל נעוץ במציצנות הפראית, ברצון לפרוץ את גבולות הפרטיות והאינטימיות של האחר, ברצון לשסות בו סיטואציות קשות, לראות אותו נשבר, חסר אונים וחסר כל כבוד או הגנה עצמית. העובדה שהתקשורת זנחה את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה והפכה לכלב שנושך ללא הבחנה אינה מפליאה או מפתיעה. זה היה צפוי - כלי תקשורת מתחרים ביניהם על תשומת ליבם וכיסם של הצרכן ושל המפרסמים. בנתונים אלו, קולו של ההיגיון רחוק מלהשמע והכסף יענה את הרוב (אם לא את הכל). למרות זאת, ניסיתי להיות אופטימי, קיוויתי וציפיתי שהסיקור יהיה מאוזן יותר, רציונלי ואינפורמטיבי; לא דיווח שנראה כאילו נלקח בטעות ממדור הרכילות.

שוב התבדיתי.

שלכם,

- נרקיס.