סביר להניח שאתם מכירים את המנגנון. אתם יודעים, המנגנון במערכת החינוך שדורש מדי פעם לבצע עבודות בזוגות, בשלשות או סתם בקבוצות. אני מרשה לעצמי להניח זאת כתנאי להמשך, כי את המנגנון הזה פגשתי שוב - כשהוא פוגע רחוק מאד מהמטרה (לא ברור אם בכלל יש לו מטרה, אבל שיהיה) - בשבוע האחרון.

הפעם היתה זו אחותי, כשהיא מנסה להשתלט על עבודה באזרחות, עם הר שיעורי בית באנגלית ובמתמטיקה ועם דד-ליין קרוב למדי של העבודה בביולוגיה. למותר לציין שמצבה של העבודה באזרחות לא מאד מעניין את חברי הצוות שלה (שאותם אחותי מתארת כ"לא-לחוצי-מבחנים-שיקפצו-משמחה-עם-ציון-40") והלחץ וחוסר הניסיון שלה בארגון מידע וסידורו לא מאד תורמים לעניין. כמי שסיים את חובותיו הסטודנטיאליים למשך השבוע הקרוב בלילה אחד של חוסר שינה ושעמום גובר (ולא, נוכחות חובה בתרגול ובחלק מההרצאות לא נחשבת), מצאתי את עצמי נגרר לעניין כשבקשה צנועה לסיוע בכתיבת העבודה הונחה על שולחני (בסדר, בסדר. אחותי ביקשה ממני לכתוב בשבילה את העבודה).

סירבתי. לא משום שלדעתי זה לא מוסרי; מוסריות היא הדבר האחרון שיעניין אותי כשזה נוגע לכתיבת עבודות - אני נהנה, אחותי נהנית ומשרד החינוך מסופק. השיטה דפוקה ממילא והעובדה שהעבודה לא מועתקת בשלמותה היא דבר מבורך בפני עצמו. סירבתי משום שהיא לא הסכימה לתנאי שהצבתי. התנאי פשוט: היא תספר שבגלל הלחץ וכל מה שיש לה על הראש היא מפסיקה לעבוד ותודיע שהיא מפקידה את גורל העבודה והטיוטה הבלתי מוגמרת בידי שאר חברי הצוות, בעוד אני אפיק תוך חצי לילה שקט את העבודה המוגמרת. מהניסיון האישי שלי, לפחות, אפילו "לא-לחוצי-המבחנים" הגרועים ביותר (כמוני) יצליחו להפיק משהו תחת הנסיבות. הבעיה: ה"משהו" שיופק, בהסתמך על התיאור שלה את חברי הצוות, לא יהיה שווה הרבה ולכן אני בכל מקרה לא מתכוון להשתמש בחומרים שיכתבו הם, והיא - נשמה טובה וטהורה שכמותה - לא מעוניינת לשקר ולגרום לסכסוכים כשתחשף התרמית.

למה הצבתי את התנאי הזה? זה לא שיש לי בעיה לשבת בין שעה וחצי לשלוש ולכתוב עבודה מקיפה בעובי נאה שתספק די והותר את הבודקים התשושים של משרד החינוך; כבר עשיתי דברים כאלה ברגע האחרון עבורי ועבור אחותי האחרת יותר מפעם אחת. הבעיה היא השיטה - עבודת צוות נועדה לעודד עבודת צוות, לא תגמול של כל חברי הצוות על חשבון עבודתו של הפראייר החרד לציונו האישי. בשביל אחותי אין לי שום בעיה לעשות דבר כזה, אבל לא בשביל אנשים שמנצלים אותה בעוד הם נחים על זרי הדפנה.

אישית, עד היום עשיתי את כל העבודות שלי באופן יחידני (ואני מאד מקווה שזה יימשך ככה, למרות שהסיכויים שאצליח להימלט מזה באקדמיה קלושים למדי). כמי שעסק בעריכה מסיבית של חומרים מכותבים שונים בניסיון לשוות לתוצאה הסופית מראה וסגנון אחיד, אני מכיר את הפערים וגם את הזעם של הכותבים שהאגו שלהם נפגע כשגילו שהחומר שכתבו מוזג עם חומרים דומים של כותבים אחרים והניסוח שלו שונה כדי ליצור חומר ברור לקורא. אף פעם לא הבנתי איך שני אנשים מסוגלים לכתוב יחד מאמר או ספר.

למזלי, כאדם היחיד בכיתה שידע לכתוב ולנסח (וגם לצייר קליגרפיה מרהיבה בעת הצורך, אבל זה כבר שייך לתחום מכתבי התודה והאיחולים המוצמדים למתנות, וזה לא הנושא) בכל הפרוייקטים שבהם התעסקתי ושהיה מעורב בהם חומר של יוצרים שונים, שלטתי שליטה מלאה בביצוע ובסופו של דבר קיבלתי את ההחלטות הסופיות לפי מתווה אחיד שלא התחשב במחאותיו של יוצר החומר, אבל הביזור הגדול שחוויתי והסגנונות השונים שעיבדתי די הוסיפו לעיצוב הדעה שלי בנוגע לעבודות משותפות: אם אין השתתפות מלאה ואם אין מישהו שקובע את ההחלטות באופן סופי, זה פשוט לא יעבוד.

אחותי מעדיפה שמירה על יחסי חברה תקינים בשנת הלימודים האחרונה שלה בתיכון על פני השגת מטרות. במקרה הזה, למרבה הצער, אם היא לא מוכנה לעזור לעצמה, אני לא אוכל לעזור לה. במערכת חינוך כושלת כמו במערכת החינוך בארץ, את העבודה באזרחות היא תיאלץ לכתוב לבד עבור אנשים שהישגים לא מאד מעניינים אותם, אלא אם כן היא תחליט לפני תום השבועיים שנותרו להגשת העבודה שהיא תופסת פיקוד ומעוררת שינוי כלשהו, גם במחיר זעם זמני של "חברי" הקבוצה שלה.