האמת? לא יודע למה זה עלה לי עכשיו. באמת שלא.

איכשהו נזכרתי בכתבה הזו ב-ynet (העוסקת בהודאתו של ה"האקר" שהשיג שליטה בחשבונות המייל של מפורסמים רבים וכך הניח את ידו על תמונות עירום שלהם שאותם פרסם) והתחלתי לחשוב (אם אמא שלי תקרא את המילים האחרונות, היא עשויה להעיר: "הפסק לחשוב יותר מדי, זה לא בריא". אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת). השיטה המוזכרת בכתבה היתה די מטומטמת, ולקרוא למישהו כזה האקר זה עלבון לאנשים שיודעים מה שהם עושים, אבל זה לא הנושא. מה שעניין אותי הוא מה שבכלל גרם לזה לקרות - הנטיה של אנשים לתעד את עצמם בכל סיטואציה, גם אם היא מביכה במיוחד ותגרום להם לסערת רוח אם וכאשר תתפרסם.

למעשה, זו לא הפעם הראשונה שאני תוהה בנוגע לזה. נתקלתי במהלך חיי באנשים שתיעדו את חייהם באובססיביות ביומנים אישיים, חלקם אף העזו לשאול אם אני כותב יומן. אף פעם לא ממש הבנתי את הצורך שלהם לתעד את מה שעבר עליהם. ברור, זה נחמד לקרוא דברים מעובדים שכתבתי לפני עשר שנים או להביט בסקיצות וציורים מהתקופה הראשונית שלי ולחייך במין הבנה, נוסטלגיה ורחמים למראה התום הילדותי והדעות הנחרצות שבאו לידי ביטוי באותם חומרים ששרדו את אימי נקיונות הפסח ומעברי הדירה, אבל בדיוק ב"נחמד" זה נגמר. אני לא רואה את עצמי מצליח לכתוב יומן שבו אני מתעד את מהלך החיים היום-יומי, הזמני, שלי. בעצם, אם לדייק, ניסיתי כבר שלוש פעמים להתחיל לכתוב יומן, כל פעם בשיטת סידור אחרת שהיתה עשויה לעניין אותי להתמיד בכך. בכולן זה לא החזיק מעמד מעבר לקטע יחיד (שלושה קטעים בסך הכל) מלא קשקושים לא מעובדים, רגעיים, שהיום אני בעצמי לא מצליח להבין מה התכוונתי לכתוב בו תוך כדי ניסיון להיות אותנטי, בלי לחשוב יותר מדי.

לא רק בחיים האמיתיים קיימים אנשים כאלה. ברחבי ישראבלוג תמצאו אחוז גבוה של משתמשים (אנונימיים ברוב מוחלט של המקרים) המתעדים את העובר עליהם, טוב ורע, ללא הפסקה. אני לא מתכוון לבקר אותם, לא חושב שהם טיפשים (או ראויים לכל כינוי גנאי אחר), אבל אני כן חושב שאלה המצפים שהדברים יישארו צפונים, די מפספסים את הרעיון. מתמיהים למדי הם אלה שברשימותיהם (ולפעמים בפוסטים עצמם) מופיעה הודעה המבקשת ממי שמזהה את הכותב/ת לעזוב את הבלוג באופן מיידי ולא לשוב אליו ו/או לא לדבר עם כותב/ת הבלוג בחיים האמיתיים על הנושאים שעליהם כתב/ה (ולפעמים ההודעה דוקא מבקשת להודיע לכותב/ת הבלוג על הזיהוי, ליתר ביטחון). זה לגיטימי, אבל לא מעשי.

אולי זה משום שהתעסקתי באבטחת מידע, אולי זו רק הפראנויה שלי, אבל ברור לי שברגע שדבר מסויים תועד בצורה כלשהי, אנלוגית או דיגיטלית, על גבי הכתב או במכשיר הקלטה מכל סוג שהוא - בסופו של דבר הוא יתגלה, וזה יקרה בדיוק ברגע הכי פחות מתאים. אני גם לא באמת מבין את הצורך בתיעוד הזה - כשמדובר בכותבי בלוגים החשופים לכל אני עוד יכול להבין שהדבר נובע מקושי להכיל את העניין באופן עצמאי, מרצון לשתף אחרים ולזכות בעצה, בהשתתפות, או אפילו רק בהבנה פשוטה. אבל ככל שזה נוגע לכותבי יומנים אישיים בעולם האמיתי, כאלה שאינם חשופים לאחרים, אני לא מצליח להבין את הצורך בתיעוד. בסופו של דבר הרי מדובר בכמויות של חומר, לעיתים בן שנים, שהסיכויים לחזור וללמוד ממנו משהו (או אפילו להצליח למצוא בו משהו) נמוכים למדי.

הוסיפו לזה את העובדה שאני זוכר מצויין (וכן, יש לי אמנם כישרון לזכור בעיקר פרטים שוליים ולא רלוונטיים ואני עלול לפספס משהו חשוב, אבל אני חושב שאם דבר מסוים היה חשוב מספיק הייתי זוכר אותו) - מה שאומר שאם באמת מענין אותי לדעת מה התרחש בדיוק באותו חנוכה לפני שתים עשרה שנה שבו הצלחתי לריב עם שתי האחיות שלי וגם לחטוף צעקות מאמא על זה שמשחק בגפרורים עלול להצית את הבית, אוכל פשוט לחטט בנבכי זכרוני - ותבינו מדוע אני חושב שהתיעוד מיותר. כמובן, תמיד קיימת האפשרות שקריאה של המחשבות שלי באותו יום היתה מעלה בי את הרגשות מאז ומלמדת אותי דבר או שנים לגבי ההתנהלות הנוכחית שלי, אבל אני סבור שההפנמה התת-מודעת עשתה מספיק כדי לבנות את מי שאני היום. והרגש עצמו? מיותר. כבר כתבתי על זה פעם.

אפילו כשאני חוזר לקטעים שכתבתי בבלוג הזה, בתוך השנה וקצת האחרונות, אני מוצא דברים מיותרים שלדעתי יש בהם איזו שטות, רוח חולפת של הרגע, דברים שלא הייתי שש ונמרץ לכתוב אותם היום. ואני מתכוון לדברים שבזמנו חשבתי, מן הסתם, שלא יזיק להם תיעוד. אני מבקר את עצמי לא מעט ורק המחשבה על הרגע שבו אתעד משהו שאני עלול להיות מובך בעטיו בבוא הזמן גורמת לי לאי נעימות קלה, כך שבסופו של דבר, אני מעדיף לתעד רק את מה שאני חושב שראוי לשיתוף: דברים שגם אם אני (אולי) מתבייש בהם, הם ידועים לכל גם ככה - דברים שאני משתף בהם קרובים וזרים באופן מלא.

אני מניח שאני לא היחיד שתהה על כך. מצד שני, סביר גם להניח שיש כאלה שבשבילם/ן מדובר בפעולה חיונית, כזו שאין עליה עוררין, כזו שפקפוק בה ראוי לתמיהה. אני סקרן לדעת מה אחרים, כותבים וגם כאלה שלא, חושבים על הנושא.

אגב, סביר להניח שעם הרייטינג הגואה של חידון התנ"ך הייתי כנראה הצופה היחיד בטקס חידון התנ"ך העולמי לצעירים שנערך היום בתיאטרון ירושלים ושודר בערוץ הראשון, אבל אני די בטוח שלא הייתי היחיד ששם לב לפייל הרציני שהתרחש שם (תוכלו לצפות בעצמכם בוידאו בכתובת הזו): בערך ב-1:03:30, המתמודדת אפרת מימון המתגוררת בפנמה סיטי שבפנמה, ענתה בספרדית את התשובה הבאה (והשגויה) על השאלה "מדוע ניתנו הצמידים והנזם לרבקה?": "[אליעזר] נתן לה אותם כמתנה מפני שהיא היתה האשה שיועדה ע"י אברהם ליצחק". רק אדם אחד בצוות השופטים, אריאל קרייצמן שמו (או לפחות זה מה שהבנתי מדברי אבשלום קור), ידע ספרדית ולכן התבקש לתרגם את התשובה. הוא תרגם אותה כ"[אליעזר] נתן לה [אותם] במתנה מפני שהיא השקתה את הגמלים" (התשובה הנכונה), מה שהעניק למתמודדת חמש נקודות נוספות והעלה אותה אל השלב השני. לא מדובר במשפט מסובך, בטח לא בשביל מי שבהמשך הטקס התמודד בצורה סבירה עם תרגום דבריהם של המתמודדים האחרים לעברית ועם תרגום דברי השופטים לספרדית, כך שקשה לי להבין את פשר התרגום הקלוקל והמוטה הזה. לא באמת אכפת לי מחמש הנקודות המיותרות שקיבלה מימון ואני מוכן לפרגן לה עוד עשר, אבל זה די מעניין שאף אחד מהנוכחים או מאנשי ההפקה לא שם לב לבעיה הזו או לפחות טרח להסב תשומת לב לנושא.