תפקידה של מערכת המשפט המודרנית איננו החיפוש אחר האמת, כי אם עשיית צדק (אמרה רווחת. אם ידוע לכם מקורה, אשמח אם תודיעו לי).

ספין על 'רעידת אדמה' דמיונית מילא הבוקר (או בצהריים, אם נדייק) את כותרות אתרי החדשות. ה'זיכוי' של אולמרט היה די מפתיע גם לו עצמו ולעורכי דינו (וגרם כאב-לב של ממש לעורכים שנשארו ערים אתמול בלילה כדי להכין מראש מאמר מערכת על המדינה שבבירתה יושבים שופטים המרשיעים ראש ממשלה לשעבר בעבירות מרמה חמורות. טכנית הם צדקו - אחרי הכל, האיש עדיין הורשע בפרשת מרכז ההשקעות ועשוי להיזרק לכלא בשל כך; אבל אחרי החגיגות על הזיכוי משלושת האישומים ה'כבדים', יהיה זה מטופש למדי לנסות להסביר להמון שאולמרט הוא עדיין עבריין מורשע); את המהומה סביב פרקליט המדינה משה לדור לא צפה איש.

ארבע שנים הקדיש לדור לאולמרט. ארבע שנים שתחילתן ב"פוטש משפטי כנגד ראש ממשלה מכהן" (כדברי עיתונאי ארצנו). ארבע שנים שהוקדשו - בין אם מאינטרס אישי או פוליטי ובין אם אכן חשב שיש דברים בגו - להוכחת אשמתו של אולמרט. ארבע שנים שבסופן נראה היה הניצחון מובטח, אך צלל במים אדירים תחת פרסות המהומה התקשורתית שקמה בעקבות הזיכוי הפתאומי. עיתונאים זריזים מיהרו לצטט (כמו גם לפרשן בבליל מילים) והכריזו כי אחד מראשי הממשלה הטובים בישראל נאלץ להתפטר בשל עורבא פרח. נראה שאיכשהו קפצה השכחה על עיתונאינו הנמרצים והגאים להפגין את ידיעותיהם וזכרונם (או את כישורי החיפוש שלהם בגוגל ובארכיון) בכל הזדמנות. איך תסבירו אחרת את העובדה שבזמנו כמעט הוכתר אולמרט בפה מלא כשלומיאל וכראש הממשלה הגרוע ביותר שקם לישראל? די להזכר בכך שעוד טרם התפוצצות הפרשה הראשונה - פרשת 'מעטפות הכסף' - היה האיש נתון בין פטישה של מלחמת לבנון השניה לבין הסדן של ועדת וינוגרד. עם כלכלה מתנודדת ועם ביקורת ציבורית גוברת בשל מחדליו וכשלון שר הביטחון של ממשלתו, האפשרות שהאיש היה מהווה אלטרנטיבה לנתניהו היא אפסית, אפילו אם היה זך וישר מבחינה פלילית.

לדור הוא סיפור אחר. אין לי מושג אם באמת יש סיבה לקרוא לכריתת ראשו, או אם מסיבת העיתונאים שכינס כדי להודיע על הישארותו בתפקיד במקום על צעדיה הבאים של הפרקליטות בעניין אולמרט היתה במקומה. יתכן שהאיש הולך עם "האמת שלו" (מושג מתמיה לכשעצמו, שכן אמת היא מושג אבסולוטי ולא סובייקטיבי) וייתכן שהדבק שבעזרתו הוא צמוד לכסאו פשוט חזק בכמה רמות ממה ששיערו, אבל אני די בטוח שהטוענים למוסר ולאתיקה קצת מבולבלים; וזה לא רק בגלל כל עניין ההגנה על "האמת של הנאשם" גם כשמדובר בפושעים נתעבים שמעשיהם ברורים כשמש. סתם, כדי להמחיש את העניין, תנו לי לספר לכם סיפור קצר:

באחת הנסיעות שלי לתל-אביב ישב מאחורי מישהו שהציג את עצמו ליושב לצידו כעורך דין. במשך כל הנסיעה הם ניהלו דו שיח ארוך (שנשמע בעיקר כמו מונולוג מצידו של מכובדנו עורך הדין עם הפסקות קצרות לשם הגנבת שאלות קצרות וקטועות מצד בן שיחו), אבל סיפור אחד תפס את תשומת ליבי במיוחד. בסיפור השתתף זוג נשוי שהחליט לפרק את החבילה ופנה לשם כך לבית דין רבני. הבעל שכר את מיודענו בעוד האשה בררה לעצמה משפטן אחר. מהר מאד גילה מיודענו כי מטרת הבעל היא ניצול אשתו והשגת המקסימום האפשרי לפני מתן הגט. הוא לא משך את כתב ההרשאה שלו ונטש את המשפט, אלא המשיך לייצג נאמנה את לקוחו כלפי חוץ בעודו מדליף מאחורי גבו את כל הפרטים לעורך דינה של האשה שלבסוף השיגה את מבוקשה כשהבעל שובר את הראש בניסיון להבין כיצד נודעה לה מזימתו. ללמדכם שאתיקה (גם זו שקבעו המשפטנים לעצמם) אינה דרה בכפיפה אחת עם העוסקים במשפט, אלא בוחרת להתרחק מהם כרחוק מזרח ממערב.

אני יודע - לא כולם כאלה. אני גם לא מאשים את לדור, את השופטים או את אולמרט בפגיעה בטוהר המידות. אני כן מצפה מאנשים הבנה מינימלית; אני מצפה שאנשים יבינו שכל עוד התחום רקוב, כל עוד אין פיקוח מספיק, כל עוד הפחד היחיד הוא מכך ששלד מכוער במיוחד יצא לאור וכל עוד נחשבת מוצדקת תמיהתו של ירון דקל (אז מגיש התוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב', היום מפקד "גלי צה"ל") ששאל אם ייתכן שעוה"ד אמיר טוען שהשופטים אינם מקצועיים ואינם מסוגלים לבצע את ההפרדה בין הדברים שספגו מהתקשורת לבין העובדות במשפט (כתגובה לדבריו של אמיר על כך שהפסיקה בעניין קצב הושפעה מרדיפת התקשורת במשך חמש השנים שארך המשפט. הרחבתי על זה קצת יותר כאן) על אף שברור לכל שהם בסך הכל בני אדם (ואיך אמר לנין? "שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך בדעת הבריות לאמת"), הדרישות לאתיקה הן לעג לרש משום שזוהי אות מתה (דה-פקטו) בספרי הכללים של הפוליטיקה והמשפט.

זה פשוט מגוחך.

ולפני שאתחיל להסתבך בניסיונות להסביר את עצמי, הבה נתחיל מההתחלה.

היום נפל דבר בישראל. נשיא מדינה שאולץ להתפטר מתפקידו בשל חשדות לאונס ותקיפה מינית הורשע בעבירות שבהן נחשד והחל לרצות היום את מעצרו. למה זה מאורע מרגש כל כך? בעיקר משום שזו הפעם הראשונה שזה קורה בישראל (זאת אומרת - הפעם הראשונה שזה מגיע לבית משפט ומסתיים בהרשעה. יש להניח שבעלי תפקידים בכירים אחרים ששירתו בכל השנים שעברו אינם שיות תמימות). יש לקוות שכאשר כניסה של בעלי תפקידים לכלא תהפוך להיות פשוטה ונדושה כמו נסיעה לפיטסבורג, סף ההתרגשות יעמוד במקום אחר (זו היתה פרפראזה על המשפט שבעזרתו הסביר מנהל הטיסה של "אפולו 13" לבני המשפחה של האסטרונאוטים מדוע אף כלי תקשורת לא שידר את ההמראה או את הראיון עם האסטרונאוטים מהחלל. אני מניח שזה ברור מאליו שאני לא באמת רוצה שכניסת בעלי תפקידים בכירים לכלא תהפוך להיות דבר נדוש, כי זה יורה על כך שהמצב במדינתנו בקנטים, וסלחו לי על הסלנג).

אני לא מתכוון להכנס לדיון המשמים בנושא "אשם או חף מפשע" משתי סיבות: לא מעניין אותי ואני גם לא באמת יכול לשפוט, אם מביאים בחשבון שאין לי מושג של ממש במהלך הפרשה וששום ראיה לא עברה תחת ידי (במאמר מוסגר אעיר שבניגוד לדבריו של ירון דקל, שדרן רשת ב' שטען (במהלך שיחה עם עורך דינו של משה קצב, ציון אמיר) כי אסור לפקפק בהחלטת בית המשפט ולטעון כי השופטים הפעילו שיקול דעת מוטעה, אנחנו עדיין חיים במדינה דמוקרטית וזכותו של כל אזרח לטעון שנעשה לו עוול. הוא אמנם חייב לכבד את גזר הדין שניתן ע"י בית המשפט, אך שום חוק אינו מצווה עליו להיות עבד נרצע ולהשבע אמונים לדברי השופטים. זכותו להביע את דעתו בקשר להחלטה ככל שירצה, בפרט כאשר מדובר במקרה קצב שנמשך חמש שנים תמימות שבמהלכן ניזונו כל אזרחי המדינה (ושופטים בכלל זה) מן התקשורת שששה כמוצאת שלל רב על כל הזדמנות לדבר בגנות קצב. כך שאלא אם כן השופטים הם מלאכים או מחשבים הניתנים לתכנות לדיון בטענות מסויימות ולהתעלם מכל הידוע להם קודם, מקצועיים ככל שיהיו, מדובר בפרמטר שמשפיע על שיקול דעתם בפסק הדין).

מה כן? בין מהלומות תופי השמחה ותקתוקי המצלמות שסבבו היום את עניין קצב בכל פינה ומכל חור אפשריים (דבר שבין השאר, כנראה, גרם לעורכים רבים באתרי התוכן הישראליים לפספס כמה שעות שינה ולשכוח לשתות קפה. איך תסבירו אחרת את כל אותם פרסומים שעלו היום, מלאים בשגיאות כתיב של ילדים בני 5 ובמשפטים חסרי פשר?), עלתה בי איזושהי תחושת קבס. לפני שתתחכמו - לא, לא למראה דמותו של קצב שהופיעה על המסך, אלא למראה הסיקור התקשורתי המציצני והבזוי שאני בספק אם זה של גלעד שליט (שלמזלי פספסתי את רובו בשל העובדה שביליתי יום תמים ברכיבת אופניים "אתגרית" סביבות ירושלים), שהיה מטופש וחסר כל טעם וטאקט מעבר לכל פרופורציה, עולה עליו.

כך למשל, בעמוד הזה (וסלחו לי על ה"אוטו-פליי", אני לא שולט בזה), תמצאו את הסיקור של ערוץ 10 ברגעי הכניסה של קצב לכלא מעשיהו. באולפן ישבו אורלי וילנאי, גיא מרוז ועוד מישהי שלא הצלחתי להבין מי היא (ואשמח אם תוכלו ליידע אותי בנושא), בשעה שעל תקן כתבת הפלילים הנאמנה לציבור הצופים הופקדה שיר שגיא כשהיא מקריינת ומתאמצת להשחיל איזושהי פרשנות מנותקת (כי בכל זאת צריך להציג לציבור איזושהי תוספת שהם לא רואים על המסך. אחרת, מי צריך אותה?). לרגעים מספר, כשנעלמה המכונית מזווית הראיה של הכתבת הנאמנה ושל המצלמה ונראה היה שמנסים "להבריח" את קצב אל הכלא הרחק מעין המצלמות, נפלה איזושהי פאניקה קלה באולפן: הייתכן שתנתן לאדם פרטיותו וכלי התקשורת לא יוכלו להציג אותו במערומיו לעיני כל? במשך הזמן הקצר של חוסר הודאות חזרה שגיא שוב ושוב ואמרה: "אבל זה לא מה שסוכם! מדובר כנראה בבקשה אישית של קצב", ברמזה רמז דק בעובי של פיל לכך שקצב השיג איזושהי "קומבינה" לא חוקית, על חשבון עמוד השדרה הרצוץ של ציבור האזרחים שומרי החוק ומשלמי המיסים. לעומתה, הגברת שישבה באולפן באותו הזמן, נעה כנראה בכסאה בחוסר נוחות ושאלה לשם מה דרושה המציצנות הזו. חלקיקי שניות נדרשו כדי שדבריה ישוסעו בידי האחרים: "זו לא מציצנות, זו עיתונות!" - קראו לעברה.

ובכן, לא. סיקור פרשת קצב כבר חצה מזמן את גבול הטעם הטוב וכבר מזמן לא מדובר במידע לציבור אלא במציצנות-לשמה סלאש תקשורת-המונים. עם כל הכבוד, עיתונות זו לא. הסיבה היחידה שדבר נבזי כזה קיים היא שהציבור רוצה את זה. לא סתם סקס מוכר, לא סתם תוכניות ריאליטי-טראש מצליחות במיוחד; הכל נעוץ במציצנות הפראית, ברצון לפרוץ את גבולות הפרטיות והאינטימיות של האחר, ברצון לשסות בו סיטואציות קשות, לראות אותו נשבר, חסר אונים וחסר כל כבוד או הגנה עצמית. העובדה שהתקשורת זנחה את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה והפכה לכלב שנושך ללא הבחנה אינה מפליאה או מפתיעה. זה היה צפוי - כלי תקשורת מתחרים ביניהם על תשומת ליבם וכיסם של הצרכן ושל המפרסמים. בנתונים אלו, קולו של ההיגיון רחוק מלהשמע והכסף יענה את הרוב (אם לא את הכל). למרות זאת, ניסיתי להיות אופטימי, קיוויתי וציפיתי שהסיקור יהיה מאוזן יותר, רציונלי ואינפורמטיבי; לא דיווח שנראה כאילו נלקח בטעות ממדור הרכילות.

שוב התבדיתי.

שלכם,

- נרקיס.