הגדרה:

סינדרום ירושלים הוא ההלם שבו לוקים תיירים (בעיקר מבוגרים ובעיקר צליינים) שמגיעים לירושלים ומגלים שהיא לא נראית כמו שהם דמיינו, שגמלים וחמורים כבר נעלמו מן העיר הזו, שב"שערים" מתכוונים לחורים גדולים בחומה ולא לשערי מתכת כבדים שדורשים סיסמה, ושהעיר העתיקה היא בסך הכל מובלעת מגוחכת במזרח העיר.

זה קרה במורד הדרך המובילה אל שער ציון. קצת אחרי שער יפו עצרה אותי תיירת נרגשת ושאלה: "Excuse me, is this Jaffa gate?". כשעניתי "Yes", גברה התרגשותה והיא ביקשה: "Can you tell me how do I get inside?".

היא לא ממש הבינה למה הסתכלתי עליה במבט סלחני ולמה קצה חיוך בצבץ בזוית הפה שלי כשהחויתי בידי קדימה ואמרתי: "You just walk..."

וכך חלפה לה שנה.

אחרי עליות ומורדות ו-75 פוסטים (ספרתי במדוייק! זאת אומרת, הצצתי בדף "קטעים קודמים"), נרקיס איכשהו עדיין עומד ומנסה לסכם את מה שהיה כאן. בעצם, יודעים מה? לא, נרקיס בחופש היום. מי שינסה לסכם לעצמו את מה שהיה כאן הוא אני.

מה ההבדל? נרקיס הוא פן מאד מוחצן באישיות שלי, פן שבדרך כלל לא מוצא את מקומו בחיי היום-יום שלי. הוא מאד קליל, לא נגוע בפרפקציוניזם החולני שלי, פחות מעניין אותו המסר שבפוסט, והוא, ובכן, נרקיסיסט במלא מובן המילה. מי שעקב אחרי הבלוג במהלך השנה בודאי שם לב להבדל שבין הפוסטים שבהם נרקיס היה הרוח החיה לבין אלו שאני הייתי הרוח שסערה מאחוריהם.

את הבלוג הזה פתח פוסט נרקיסי שהיה בעצם ניסוי כלים שניסה להוכיח שהנוסחה המנצחת לעלייה למומלצים היא כתיבת פוסט יציאה מהארון. היתה אז אינפלציה אימתנית של פוסטי יציאה מהארון שזכו להמלצת העורכים ומטרת הפוסט היתה לגרום למשהו מגוחך וחסר היגיון להגיע למומלצים תחת הקטגוריה הזו ובכך להבהיר שגם עידוד יציאה מהארון ותמיכה בקהילת הלהט"ב הם דברים טובים כשהם במידה. התכנון המקורי היה להקים את הבלוג הזה רק לשם הניסוי ולנטוש אותו מיד אחרי השגת המטרה וכתיבת פוסט הבהרה. מה השתבש? כרפסיונרי, ידיד בעל כשרון כתיבה שכתב בבלוג שנסגר מאז, טען שגיליתי שם כשרון כתיבה ושכנע אותי להמשיך ולכתוב (במבט לאחור אני די מפקפק בכשרון הכתיבה שגיליתי באותו פוסט, אבל היי - העיקר ששרדנו).

אז אימצתי את נרקיס. הדמות המוקצנת מהפוסט הראשון עברה מיתון קל והפכה למעשה לזהות השניה שלי. כך למשל, דברים מסויימים שאני עומד מאחוריהם אבל לא הייתי עושה בשם האישיות הכוללת שלי נעשו ונכתבו במהלך השנה החולפת תחת השם נרקיס. על הדרך, נרקיס לימד אותי דברים חדשים, נתן לי נקודת מבט נוספת, חשף אותי לדעות ולאנשים שבחיים האמיתיים כנראה שלא הייתי פוגש, ואיזן בקיצוניות שלו את הקיצוניות ההפוכה והמוקפדת שלי. הדברים שעברו עלי במהלך השנה הזו, החל מעיסוק בכתיבה עיתונאית ועד התחלת לימודיי כסטודנט שנה א' במסדרונות הפקולטה למדעי המחשב במסגרת העתודה האקדמית, היו חוויות ששינו אותי ולהיווצרות של נרקיס יש חלק משמעותי בהם.

נרקיס לא היה היחיד. במהלך השנה הזו קיבלתי תגובות לא מעטות על הדברים שכתבתי. מגיבים ומגיבות שעודדו וחידדו את הטענות שלי לצד כאלה שחלקו עלי ומצאו לנכון להציג נקודת מבט שונה ודעה שונה משלי, מגיבים שאהדו וגם כאלה שהחליטו (לשמחתי) להוסיף כמה השמצות לקופת השרצים שלי. לכל אחד ואחת באשר הם - תודה על ההזדהות, על הרחבת האופקים והדעות השונות, ובעיקר - תודה שקראתם, אני יודע שזה לא היה קל.

למי שתוהה על משמעותה של כותרת הפוסט הזה - מדובר בתרגום שמו של ספר חביב שקראתי. השם מצא חן בעיני ומאז שראיתי אותו הוא משמש ככותרת המשנה של הבלוג וכעיקרון העומד מאחורי מה שנכתב בו במהלך השנה שחלפה (מלבד, כמובן, הפוסט הראשון). אלה המחשבות שלי, כמעט לא ערוכות (ומסוגננות הרבה פחות מהכתיבה הרשמית שלי), בכל הנושאים שמעניינים אותי. כן, היו לי גם לא מעט דיבורים על טכנולוגיה ועל מחשבים בפרט ששעממו אתכם עד מוות, אבל זה כמעט בלתי נמנע - תפרידו מאיש תוכנה את התוכנה והוא יחדל להיות איש.

מה הלאה? אני מאד מקווה שיהיה טוב, אבל גם אם לא - בשביל זה בדיוק טיפחתי את ההומור הממש גרוע שלי ואני בטוח שזה יעזור. וברצינות - נראה שבינתיים אני נשאר כאן וממשיך למצוא את הפורקן שלי בכתיבה, עד שהלימודים יטביעו אותי עד מעל לראש (או הצבא, זה לא באמת משנה), או עד שזה פשוט ייעלם לי, בדיוק כמו הציור שבו העסקתי את עצמי עד לפני שנה וחצי ויום אחד פשוט נגמלתי ממנו. ואתם? אני מקווה שתמשיכו לקרוא, שתאהבו ותוסיפו משלכם, וגם תזרקו מדי פעם איזו נאצה, רק כדי להזכיר לי שאני עדיין קיים.

עד כאן.

מאחורי המסיכה,

ושמישהו רק יעז להעיר משהו על כתב היד שלי! (סתם, הרגישו חופשיים להיכנס בו בכל הכוח, הוא לא רואה ולא שומע בכל מקרה. היו יצירתיים (למרות שגם סתם "כתב מקלות" יהיה מאד נחמד מצידכם. מי שהיה המורה שלי בכיתה ו' יסביר לכם מה זה אומר)).